עוד בלוג תל אביבי

במהלך חודש אוגוסט אני אצא לסיור לימודי מקיף בגרמניה שבמסגרתו אעבור בפרנקפורט, המבורג וברלין. בין השאר נבקר גם בהאפנסיטי שבהמבורג – אחד הפרויקטים הגדולים בעולם של חידוש אורבני של נמל עירוני גדול. לא מתחם בילויים או משהו כזה, אלא מרקם אורבני מעורבב של מגורים, מלונאות, משרדים ואפילו אוניברסיטה יחידה במינה לחקר הסביבה הבנוייה.

בקיצור, לפני שאני נוסע אשמח לקרוא עוד חומרי רקע. מוזמנים לחלוק לינקים לחומרים (קצרים) על ההתפתחות האורבנית של המבורג, פרנקפורט וברלין בעבר, בהווה ובעתיד. חוצמזה, אם יש לכם המלצות ספציפיות לאתרים בהמבורג ובפרנפורט אנא שתפו את המידע.

בעוד כשבוע יערכו משרד הבינוי והשיכון (או בשמו המקוצר המשהב"ש) ומשרד התחבורה כנס שבו יושקו המדריכים החדשים לתכנון רחובות בערים. מדובר בסופו של פרוייקט מבורך שנמשך כעשור וצעד קטן בכיוון הנכון לעבר עירוניות ואורבניזם בישראל. המדריכים עצמם ראויים לדיון וביקורת בפני עצמם. עבדכם העוסק ביומיום בחקר אספקטים עירוניים הקשורים בעיקר לתנועת הולכי רגל ביקש להירשם לכנס המדובר ושלח מייל בנושא. במקום אישור לקוני קיבלתי תגובה אישית (לינק לתמונה כאן) שמבהירה שבמשרד השיכון ישנה בעייה מסויימת בהבנה של מהות היחסים בין האזרח, שהוא בעל הבית, למדינה שבה הוא חי. כך כתבה לי מיכל נאור-ורניק, סגנית האדריכל הראשי של משרד השיכון:

"שלום רב,

הכנס הקרוב מוגבל במספר המשתתפים ומיועד למתכננים העוסקים בתכנון וביצוע ולא לעוסקים בהסתה, לפיכך אנו נאלצים בשלב זה לדחות את בקשתך.

כמו כן, מכיוון שההנחיות החדשות לתכנון בערים נכתבו ע"י המדינה ביוזמת אחד מ"גופיה המיותרים" כמו משהב"ש, והן מהוות את המרשם הבדוק לרציחות הבאות במרחב הציבורי, לא בדיוק ברור לנו על מה ולמה הינך מגלה עניין בהשתתפות בכנס.

בנוסף, מכיוון שיש יסוד להניח שתשובתנו תועבר ישירות לבלוג ההשמצות שבו אתה נוהג להתבטא, אנו נעריך זאת מאוד אם באותה הזדמנות תוסיף התנצלות פומבית על השתלחויותיך הקודמות.

בברכה,

אגף האדריכל הראשי"

מעבר לכך שעל המייל הזה חתום גוף בירוקרטי ולא בן-אדם של ממש, ניכר כי אנשי אגף האדריכל הראשי של משרד השיכון, לצערי הרב יש לומר, אינם קוראים אדוקים של הבלוג הזה. במידה והיו קוראים עקביים פה היו מבינים שהבלוג הזה עוסק בעיקר באורבניזם בישראל ובתל-אביב וכל הנושאים שקשורים אליו, ובפרט דיור ותחבורה. השמצות, אם בכלל, כמעט אין פה, אבל ביקורת לא נחסכת ואפילו מדי פעם, רחמנא ליצלן,יש כאן פרגון כזה או אחר לחלקים של הממסד.

הסיפור בתמציתו מסופר כאן אצל עידו קינן, ואפילו מופיעה שם תגובה מאת דובר משרד השיכון, שמגבה סנקציות אישיות מצד המשרד כלפי מי שמטיח בו ביקורת. מעניין האם לפי דעתו של דובר משרד השיכון צריך להפסיק לי את זרימת המים בגלל שפעם כתבתי משהו ביקורתי על תאגיד מי אביבים. ניכר כי חלק מעובדי אגף האדריכל הראשי של משרד השיכון לקחו אישית את עמדתי שמשרד השיכון הוא גוף מיותר וחושבים שבגלל זה משום מה הם יכולים להשית עליי סנקציות אישיות לא ענייניות. בתמימותי חשבתי שלאזרח במדינת ישראל ישנה הזכות לבקר את הממשלה ומשרדיה באם הוא מוצא לנכון לעשות זאת, בשאיפה לתקן את הדרוש תיקון או לפחות לעורר דיון בנושאים שונים שראויים להתייחסות. כך אכן קורה מדי יום בישראל שבה מתקיים חופש הביטוי. איני מבין מדוע חופש זה נעצר על סיפו של משרד השיכון, וניכר כי ראוי לרענן את שיעורי הדמוקרטיה במשרד השיכון, שאני בעליו (וגם אתם). בכל שנותיי כבלוגר לא נתקלתי בתגובה מחפירה כזו מצד הממסד כולל מגופים שספגו פה כמויות מסחריות של ביקורת (ובראשם עיריית תל-אביב-יפו). רוב הגופים לשמחתי הבינו שהביקורת, גם אם היא חריפה ובוטה, אינה אישית, ובוודאי שאינה אישית כנגד פקידות כזו או אחרת, אלא באה ממקום ששואף לשיפור בסופו של יום. לשמחתי, לא פעם אפילו נראה שהיו תגובות מהירות לביקורת כזו או אחרת ונוצרו גם שיתופי פעולה חיוביים. אני ממליץ לאריאל אטיאס ללמוד כמה שיעורים על דמוקרטיה וחופש ביטוי מרון חולדאי (כן, לחלקכם וגם לי זה נשמע מעט מופרך).

באופן ספציפי אני אכן חושב שמשרד השיכון הוא גוף מיותר ותיכף אכנס לנושא זה. המשפט השני שעורר את חמתם של חלק מעובדי אגף האדריכל הראשי הוא המשפט הבא: "מערכת התכנון הישראלית שיוצרת מרחבים ציבוריים שמבזים את האדם היא האחראית בראש ובראשונה לרצח של גדי ויכמן ז”ל". אז אפשר אולי להתווכח האם מערכת התכנון (על שלל מרכיביה) הישראלית היא אכן בראש הפירמידה ברצח זה (סביר להניח שלא), אבל אין ספק לכל מי שאי פעם הלך ברגל כאן, שהמרחבים הציבוריים שתוכננו כאן מאז הקמת המדינה עושים ככל יכולתם כדי להקטין את רוח האדם החי בהם (ולשלוש רשימות מעולות של יודן בנושא – אחת, שתיים ושלוש). הציבור הישראלי, אגב, אינו מטומטם, והוא מצביע באמצעות רגליו וכיסו עבור הנדל"ן שנמצא במקומות שתוכננו לפני היות מדינת ישראל (כן, מרכז תל-אביב, מרכז ירושלים ואפילו מרכז כפר-סבא), אשר מכיל מרחב ציבורי שבו לעתים רוח האדם נוסקת אל על.

ועכשיו לשאלת נחיצותו של משרד הבינוי והשיכון. משרד השיכון לא היה קיים ב-13 השנים הראשונות של מדינת ישראל, והוקם רק ב-1961, כאשר פוצל ממשרד הפנים. ניכר כי כיום עוסק משרד השיכון בעיקר בשני תחומים – תכנון שכונות מגורים (ללא שמץ של עירוניות) ושירותי רווחה לנזקקים לדיור מסובסד ואפילו מסובסד מאוד. ארבעה גופים ממשלתיים מרכזיים עוסקים בתכנון העירוני בישראל – מינהל מקרקעי ישראל המחזיק ברוב הקרקע (ושווה חמישה פוסטים לפחות), משרד הפנים העוסק בתכנון שימושי הקרקע, ומשרד התחבורה. הגוף הרביעי הוא משרד השיכון העוסק בחלק מתכנון שימושי הקרקע, ובעיקר בתכנון ארכאי של אותם גטאות מגורים רווי חנייה ודשא (שלעתים הוא פשוט שטח צהוב ויבש), אך מחוסרי הולכי רגל ופעילות, כפי שמבוצע כאן מאז קום המדינה. גם ככה הניתוק בין תכנון שימושי הקרקע ותכנון התחבורה יוצר עיוותים ומקשה על יצירת עירוניות, אבל ההפרדה של אגפי התכנון בין משרד הפנים (הגדול) למשרד השיכון (הקטן) מקשה עוד יותר על עירוב שימושי קרקע שהוא חלק מהבסיס לעירוניות. חוץ מתכנון עוסק משרד הבינוי והשיכון בעיקר ברווחה (ויש השגות לגבי מידת הצלחתו גם בתחום הזה) וגם כאן ההפרדה הבירוקרטית בין משרד הרווחה למשרד השיכון מייצרת עיוותים ובעיות, לצד עלויות נוספות. לפיכך, על-מנת לשפר את המערכת אני מציע להחזיר את אגפי התכנון של משרד השיכון לתוך משרד הפנים (ספציפית, לתוך מינהל התכנון) ואת אגפי הרווחה של משרד השיכון להעביר לתוך משרד הרווחה. אני בטוח שמדינת ישראל ואזרחיה יצאו נשכרים משינוי זה שיקטין קצת את הקשיים ביצירת מרחבים עירוניים בישראל מצד אחד, וגם יאגם טוב יותר את המשאבים המופנים לרווחה ולתמיכה בחלשים ביותר.

אם בוחנים את הפריזמה של התבטאויותיו של שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, בנושא הדיור, ניכר כי אינו בקיא בכלל בצרכים שדיור צריך למלא מעבר לקורת גג אולי. שר השיכון מתבטא בדרך-כלל בנפחים – "אישרנו גזיליון וחצי דירות", "הוצאנו לשיווק שני טריליון יחידות דיור", אך אינו שם לב לפרטים ובראשם המיקום, התחבורה, גודל הדירה ומאפייניה והנגישות להזדמנויות. כך משרד השיכון ממשיך לנסות לשווק דירות שאף אחד לא רוצה, במקום להתקדם לכיוונים שהשוק דורש, ושהפיתוח הכלכלי מאפשר.

ולסיום, אני דורש התנצלות מאגף האדריכל הראשי של משרד הבינוי והשיכון (בהערת אגב, הלינק ליצור קשר איתכם, שם באגף, לא עובד). התנצלות על הפעלת סנקציות אישיות, על חוסר יכולת לקבל ביקורת והתנצלות מיוחדת על איכותו הנמוכה של המרחב הציבורי הישראלי. אני מזמין כל אחד מעובדי אגף האדריכל הראשי (או כל עובד משרד השיכון, או כל אחד בכלל) שירצה לפרסם מעל במה זו פוסט תגובה ולהסביר את הסיבות לנחיצותו של משרד השיכון ואת הצלחותיו, ומדוע הציבור הישראלי מעדיף לשלם יותר על מגורים במרחבים שתוכננו ברובם בתקופת המנדט הבריטי מאשר על אלו שמשרד השיכון היה מעורב בתכנונם.

בסוף השיר בסרט ארבינקא שואל המשורר "למה כולם רוצים דווקא לגור בתל-אביב?" והוא מתכוון לכך שהם רוצים דווקא לגור בעיר המג'וייפת, המלוכלכת, המתקלפת והדחוסה. מרכז תל-אביב עדיין דחוס ומג'וייף יותר מנוה-מנחם בבאר-שבע, רמת גולדה בחיפה וקרית השרון בנתניה, ובזכות תכונות אלה (בעיקר בגלל הדחיסות ולא רק) עולה בערך פי 4 עד פי 10 מכל השכונות המאווררות המפוזרות ברחבי ישראל (למ"ר בנוי). מדוע צעירי רוטשילד שבאים מכל מדינת ישראל רוצים לגור דווקא בתל-אביב? הרי לכאורה חסרה בה חנייה, וגם גינות ומרבצי דשא יש הטוענים שחסרים בה. הדירות שהצעירים נלחמים על הזכות לגור בהן אינן פאר היצירה, ולמרות זאת שם המחירים הם הגבוהים ביותר. אפילו במרכז ירושלים, עיר קצת פחות חזקה כלכלית המחירים גבוהים מאוד. לא מעט אנשים רוצים את היתרונות של הצפיפות הגבוהה, המרכזיות, מגוון השימושים הקרובים וההזדמנויות שכל זה נותן ומוכנים לשלם על זה הרבה יותר מאשר על השקט שבפרברים. מן הסתם, שוק הנדל"ן היה אמור לספק את הביקושים העולים לדיור עירוני צפוף, אך מסתבר שזה לא כל-כך פשוט.

כריסטופר ליינברגר, אורבניסט ויזם נדל"ן אמריקאי, מתאר תופעה דומה בארה"ב בספרו "The Option of Urbanism". בארה"ב במשך שנים הערים המרכזיות סבלו מדשדוש ותושביהם האמידים עזבו בצורה מתמדת לפרברים, וגם שם מרכזי הערים הצפופים חזרו להיות המבוקשים ביותר והיקרים ביותר מבחינה נדל"נית. לטענתו, שינוי בסגנון חיים ותרבות אורבנית מובילים היום יותר ויותר לכך שאנשים רבים ממגוון רחב של גילאים מעדיפים מגורים עירוניים צפופים בדירות במרכז העיר עם מגוון אפשרויות תחבורה על-פני מגורים מרווחים ומלאי דשא וחנייה בפרברים. הוא מאתר את זה גם בתרבות הכללית. אם ב-1939 פורד הציגו את חלום הפרברים לראשונה ובשנות ה-70 הסיטקומים המרכזיים כמו משפחת בריידי העלו על נס את החיים הטובים בפרברים, אזי שבשנות ה-90 סיינפלד (ואחריה גם חברים וסקס אנד דה סיטי) ביססה על המסך הקטן את החלום האורבני והמגורים בעיר השוקקת.

כותרת המשנה של ספר זה בתרגום חופשי היא "השקעה בחלום אמריקאי חדש". ליינברגר אינו עוד חוקר רגיל של תחום הנדל"ן והעירוניות, אלא גם יזם נדל"ן בעצמו אשר מנסה להקים שכונות עירוניות ונוחות להליכה ברגל, אך במצב הנוכחי קשה מאוד לשכונות כאלה לקבל אישור. ליינברגר אינו מחלק את המרקם העירוני לעיר ופרברים כפי שנהוג בחלוקה המסורתית, אלא לחלקים עירוניים ברי הליכה, אשר בהם ניתן לנוע לא פעם ברגל באופניים, בתחבורה ציבורית וגם ברכב ולעומתם חלקים פרבריים ברי נהיגה, אשר בהם ניתן לנוע בצורה שפוייה רק ברכב. ליינברגר מראה שגם בפרברים הותיקים ישנם חלקים עירוניים ברי הליכה בעוד שגם בערים המרכזיות לא פעם ישנם חלקיים פרבריים ברי נהיגה בלבד.

ההעדפה ההולכת וגוברת למגורים עירוניים מבוססי הליכה על-פני מגורים פרבריים מבוססי רכב מתבטאת לא פעם בתהליכי ג'נטריפיקציה שמשנים אופי של אזורים שלמים כמו למשל אזור גריניץ' ווילג' בניו-יורק או לחילופין שכונת נוה-צדק אצלנו. שכונות אלו הפכו משכונות עניות לשכונות פאר שכל מ"ר בנוי שווה בהן את משקלו בזהב. לצד שינוי ההעדפות הצרכניות מתאר ליינברגר כיצד מחירו של מ"ר בנוי בעיר הלך והאמיר במהלך השנים ועבר כיום בהרבה את הפרברים. ליינברגר מצביע על סיבה מעניינת ליוקר הדיור ההולך ועולה בעיר – סיבה אשר ניתן למצוא מקבילה לה גם בישראל. הסיבה איננה נעוצה דווקא בהתפרעותו של השוק החופשי, אלא בעודף רגולציה בשוק הדיור, אשר מעודדת יצירת מוצרי דיור פרבריים בלבד (ליינברגר מפרט 19 מוצרי נדל"ן סטנדרטיים בשוק האמריקאי) ומקשה מאוד על יצירת דיור עירוני בסביבות עירוניות מוטות הליכה ברגל. המקבילה הישראלית לתקנים האמריקאיים הם תקני החנייה ותקני השטחים הפתוחים. לכאורה, מדובר בצמד תקנים הגיוני – הרי מה כבר צריך הבן-אדם – חנייה לאוטו וקצת עשב לליכוך ליד הבית. תקן החנייה, אשר מחייב את היזמים להצמיד לכל דירה לפחות חניה אחת במגרש,  מעלה מאוד את מחירי הדירות ומקשה ליצור צפיפות גבוהה הדרושה כל-כך לחיים עירוניים תוססים. תקן השטחים הפתוחים מפחית גם הוא בתורו את הצפיפות. השילוב של תקנים אלו מבטיח שכל השכונות החדשות יהיו בלתי-עירוניות בעליל כמו ראשון-מערב או אם המושבות בפתח-תקווה, ולכל מטרה ויעד יצטרכו להשתמש בהם ברכב פרטי. זה יכול להתאים לרצונות של אנשים מסויימים, אבל לא לכולם. מסתבר שיש קבוצה הולכת וגדלה שמעדיפה דווקא את האפשרות לחיות בסביבה אינטנסיבית, תוססת ובעיקר צפופה. בסביבה כזו ניתן להגיע ליותר יעדים באמצעי תחבורה זולים ונוחים יותר כמו הליכה ברגל או רכיבה על אופניים, הילדים יכולים ללכת ברגל לבית-הספר ולא להיות מוסעים ע"י ההורים ותמיד יש בית קפה במרחק הליכה. סביבות כאלה יכולות לספק מגוון רחב של הזדמנויות, ויש לא מעט אנשים שמוכנים לשלם על כך היום.

אחרי שלמעלה מ-60 שנה כל הדיור שנבנה התבסס יותר ויותר על חנייה ודשא, הדיור העירוני הצפוף הפך לנדיר ויקר המציאות ונחשק ע"י לא מעט צעירים ומבוגרים כאחד. זו תמצית טענתו של ליינברגר ובמידה מסויימת ניתן להגיד שחלק ממחאת המאהל נובע מנדירותו של הדיור העירוני בשוק הנדל"ן הישראלי. בסופו של יום, כדי לתת לשוק לספק דיור עירוני חדש (ולאו דווקא דיור מוזל בפרברים או בפריפריה) צריך לאפשר יצירה של שכונות חדשות, צפופות ועם מעט בזבוז שטח על חנייה ושטחים פתוחים. אין צורך שכל השכונות החדשות יהיו שכונות צפופות ועירוניות, אבל אין סיבה לאסור על אנשים לגור בצפיפות גבוהה אם הם רוצים לעשות זאת, במיוחד לאור העובדה שמי שגר בצפיפות גבוהה חוסך למשק עלויות עצומות של תשתיות ביוב, חשמל וכיו"ב.

ליינברגר גם מרחיב במהלך הספר על ההבדלים בין מקומות פרבריים למקומות עירוניים, ומדוע לרוב בינוי בפרבר מוטה רכב למעשה מפחית מאיכות החיים שם (בינוי חדש מגדיל את קושי להתנייע ברכב, מקטין חנייה ושטח פתוח), לעומת בינוי במקום עירוני מוטה הליכה שמשביח את איכות החיים (עוד אפשרות להגיע למסעדה או למשרד ברגל, עוד אנשים שיוכלו להחזיק ביותר עסקים בקרבה, עוד אפשרות לייעל את התחבורה הציבורית וכיו"ב). במילותיו של ליינברגר בפרברים – More is Less ובעיר – More is Better. בסופו של הספר ליינברגר מציע פתרונות שיאפשרו יצירה של אזורים עירוניים ברי הליכה חדשים וכן אפשרויות לתיקון חלקים פרבריים השוקעים בניוון מתמשך, קניונים נטושים או מרכזים מסחריים מתפוררים באמצעות בינוי חדש ויצירת רשת עירונית ובת הליכה בסביבתם.

לסיכום, בעוד שספר זה נטוע עמוק במציאות האמריקאית, תהליכי פרבור דומים לאלו המתוארים בספר זה התרחשו ועדיין מתרחשים בישראל ואף ניתן למצוא קווי דמיון בין חלק מחוקי התכנון והבנייה המתוארים בספר זה למתרחש אצלנו. מדובר באחד הספרים החשובים שיצאו בשנים האחרונות על עירוניות בארה"ב ובכלל בעולם, וראוי לתרגמו לעברית. תרגום של הספר המשובח הזה לעברית יעזור לשפוך אור על בעיות הדיור של צעירים ואחרים השואפים לטעום ממה שרק ערים תוססות יכולות להציע. בינתיים, כל עוד מדינת ישראל באמצעות משרד הפנים ומשרד השיכון תאסור על בנייה חדשה של מגורים עירוניים בישראל יותר ויותר אנשים יאבקו על מאגר הולך ומדלדל של מגורים עירוניים מבוססי הליכה, באופן שיאפשר רק לחזקים ביותר (כלומר, לעשירים ביותר) להנות מהאפשרות לגור במרכזי הערים התוססים ומרובי ההזדמנויות, תהליך שכבר בולט מאוד בתל-אביב ובירושלים.

למי מכם שרוצה לראות את האיש בפעולה, אני ממליץ על הוידאו הבא. 54 הדקות הראשונות הן הרצאה שמציגה באופן מוצלח ביותר את הנושאים המרכזיים בספר:

לקריאה נוספת:

על כריסטופר ליינברגר

זה כבר לא ערים מול פרברים – אלא עירוניות מוטת הליכה מול פרבריות מוטת רכב

שוק הדיור אינו חופשי מספיק – על רגולציה ומצוקת דיור

לרכישת הספר באתר אמזון

אני מניח שחלקכם יודעים שאני חבר בועד המנהל של עמותת מרחב – התנועה לעירונית מתחדשת בישראל. אני חבר במרחב מאז שנת 2006, ומשתתף פעיל בחלק מפעילויות העמותה מאז 2008. מאז 2011 אני גם חבר בועד המנהל שלה ומתנדב בשלל פעילויות שאמורות לעזור לישובים העירוניים הישראליים (כלומר, המקומות שיותר מ-90% מהאוכלוסייה כאן חיה בהם) להיות טובים הרבה יותר. בין השאר הספקתי להקים לעמותה בלוג, לעזור בריכוז קורס ופורום בנושא סוגיות אורבניות (ביחד עם ידידיי, נחום כהן ואוהד קרני), לאפשר פתיחה של מידע בתחבורה ציבורית (בהובלת נחמן שלף שגם הוא חבר בעמותת מרחב), להיות חבר בצוות המקצועי של מספר מכונים לראשי ערים ועוד שלל פעילויות אחרות.

אבל זה הכסף הקטן. שיפור משמעותי של האופן שבו חיינו העירוניים בישראל מנוהלים ומתוכננים דורש השקעה גדולה יותר של משאבים מסוגים שונים, ובראשם מתנדבים שישאו את הדגל ויובילו את השינוי ובנוסף גם איתנות פיננסית מינימלית. בנושא הזה אני מתכוון בעיקר לעסוק בשארית הזמן שלי בועד המנהל של העמותה, ובעיקר בצורך להגדיל את השכבה של פעילים אורבניים בכמה שיותר מקומות בישראל. מסיבה זו החלטתי לכתוב כאן פוסט שיסביר מדוע אני חושב שאם אתם אוהבים עיר, ויתר מכך אוהבים עירוניות ורוצים שיפור באיכות החיים שלכם כדאי לכם להצטרף למרחב, ואפילו לתרום קצת מכספכם ואולי גם מזמנכם. אז הנה כמה סיבות להצטרף:

1. כדי לשפר את איכות החיים שלכם במקום שבו אתם גרים. אם אתם גרים באיזשהו יישוב עירוני בארץ (שוהם, אשדוד, ערד או חיפה לדוגמה) ונראה לכם שאפשר לשפר אותו ואת כמות ההזדמנויות שאתם מקבלים במקום מגוריכם אתם יותר ממוזמנים להצטרף.

2. כדי לשנות בגדול. הרבה מהשינויים האורבניים המהותיים בחיינו צריכים לקרות לא באמצעות מלחמות ספורדיות בועדות התכנון, אלא באמצעות תיקון ושינוי ספרי החוקים ותקנות התכנון עצמן. שינויים אלה דורשים זמן, סבלנות ואפילו נסיעות לירושלים. רק בהתאגדות בעמותה ניתן להתחיל להזיז הרים שמעדיפים להיות תקועים עמוק במקומם.

3. כדי להוציא את מרחב מהידיים של האדריכלים והמתכננים. נו, צריך להגיד את זה. מרחב היא עדיין עמותה של מתכננים. אני חושב שהיא צריכה להיות עמותה של אוהבי עירוניות (חלקם יכולים להיות מתכננים). בשביל לאהוב את העיר לא צריך להיות מתכנן ולא אדריכל, אלא בעיקר בן-אדם (למשוררים יתרון). והעמותה צריכה הרבה יותר אנשים ממגוון של מקצועות וגילאים שישפרו אותה ויפרו אותה.

4. כדי לתמוך בעמותת מרחב וכדי לשפר אותה. בסופו של יום מרחב צריכה לגדול ולהתחזק כדי להפוך לעמותה יותר משמעותית ממה שהיא כיום. אם אתם חושבים כמוני שצריך לתקן את משבר העירוניות בישראל ואם אתם מסכימים אם חלק לפחות מהדברים שאני כותב כאן בבלוג, אשמח מאוד אם תצטרפו אליי ואל חבריי ותשפרו את העמותה וגם בסופו של דבר את המציאות היומיומית שלנו.

וביום שלישי הקרוב, 3 ביולי, בשעה 17:00 נערוך את האסיפה הכללית שלנו בבית עמנואל (רחוב אוארבך 8, תל-אביב) ובתוכנית יש לנו מרצה אורח מארה"ב ודיון וסיור על עתידה של מנשיה. אתם, כמובן, מוזמנים להגיע.

זקני המוניציפאליה התל-אביבים לא זוכרים ימים כה סוערים במועצת העיר, שאפילו הגיעו לכדי פרישת סיעת מרצ מהקואליציה העירונית. לעומתם, אנשים צעירים יותר, ביניהם גם  עבדכם הנאמן, זוכרים שגם לקראת בחירות 2008 פוצצו ישיבות מועצה. ואפילו, סיעת מרצ פרשה מהקואליציה העירונית כבר בינואר 2008. אז ריח הבחירות הקדים העונה וסביר להניח שנצפה בעוד מהלכים שיהיו שווים כותרות ותהילה לרגע. באופן אישי, אני חושב שזה די מדהים שמרצ היו בקואליציה עד עכשיו, למרות שנראה שמאז הקיץ שעבר נראה שהם חיפשו טריגר תקשורתי מספיק גדול כדי לפרוש וגם לקבל התייחסות על כך.

כבר יש לא מעט אנשים שחושבים שהקואליציה של חולדאי עומדת לפני התפוררות. תרשו לי להרגיע אתכם. הקואליציה העירונית הנוכחית יציבה ואפילו יציבה מאוד (ואני תמיד מוכן לאכול כובעים אם אני טועה) ומזמן נלקחה בחשבון האפשרות שמרצ תפרוש. לא סתם עיריית תל-אביב-יפו החליטה לגנוז כל אפשרות לקדם תחבורה ציבורית בשבת, משום שהדתיים (ולא מרצ) הם מרכיב קריטי ואפילו קריטי מאוד בקואליציה העירונית (למרות שהם רק 4 מנדטים וחצי מהם לכאורה רשומים כאופוזיציה). הזמן עד הבחירות עוד יעשה את שלו וסביר להניח שעוד חלקים מהקואליציה של חולדאי יתקפו אותו כדי לבדל את עצמם, אבל בהצבעה הקריטית על התקציב הקרוב (בדצמבר) לא צפויים קשיים מיוחדים. למעשה, אני חושב שלא ניתן לנצח את חולדאי בבחירות מוניציפאליות (לדעתי הקדנציה הנוכחית שלו טובה משמעותית מהקודמת) גם אם 3,000 איש ימלאו את מרכז עינב ויצעקו עד מחר. לעומת זאת, חולדאי עשוי בהחלט להביס את עצמו עם נטייתו המוגזמת לחוק וסדר במקומות מסויימים, לעומת הפקרות וחוסר פיקוח במקומות אחרים. מהתרשמותי מארועי סוף השבוע (גם אני הייתי בחו"ל ולא כאן בשטח) חולדאי ירה לעצמו פגז של חצי טון ברגל, תוך כדי הגנה על 2 מ"ר של דשא ברוטשילד.

אפשר לכתוב עוד תילי תילים של פרשנויות מוניציפאליות ולנתח את בסיסי הכוח של סיעות הליכוד, רוב העיר, הירוקים ואפילו של סיעת צדק חברתי. אבל זה משעמם וגם לא חשוב. מה שחשוב להבין יותר הוא איזה שינוי, אם בכלל, רוצים ליישם בתל-אביב-יפו (מלבד אולי שיס"מניקים לא ידחפו ילדות בנות שנתיים וחצי) וגם בלית ברירה במדינת ישראל. זה קצת יותר מורכב, אבל הרבה יותר אפקטיבי (אגב, מבחינתי הבעייה המשמעותית יותר היא בירושלים, והיא הרבה פחות גלוייה לעין).

והערה אחרונה צינית וריאליסטית במיוחד. להערכתי, 70%-80% מהחברים שצעקו/צועקים/יצעקו על חולדאי בארועים כאלה ואחרים טרם העבירו את כתובת מגוריהם לתל-אביב-יפו ונשארו רשומים בכתובת של ההורים בערד, בנהריה ובקרית מוצקין. אותם 70% לא יביעו שום עמדה קונקרטית בבוא יום הבוחר (אולי הם מעדיפים להצביע על ראשות עיריית נהריה?), וראוי שבמקום רק לצעוק ולהחרים יקחו בעלות על העיר שהם גרים בה, וזה מתחיל בשינוי כתובת ממעלה זוכמיר ג' לתל-אביב-יפו.