בפוסט זה אני מעוניין להתייחס לאחד מפרוייקטי הגרינווש המשמעותיים ביותר בישראל בשנים האחרונות. המדובר הוא בחברת בטר פלייס, או בשמה העברי המועדף עליי – "מקום טוב יותר". החברה מתיימרת להיות מנוף משמעותי לשינוי סביבתי חיובי ומייחצנת את עצמה ככזו. בפועל, היא מעודדת המשך והחרפה של מגמות סביבתיות וחברתיות שליליות ובראשן תלות הולכת וגוברת ברכב פרטי לכל מטרה, בכל מקום ובכל זמן תוך פרבור, גריסת שטחים פתוחים טבעיים וחקלאיים ועלייה בזיהום הכולל.
מודל הרווח של בטר פלייס מבוסס על כמות הקילומטרים שנוסעים במכוניותיה ולחברה יש אינטרס ברור בהגדלת כמות ומרחקי הנסיעות. בהתאם לכך ביקום המקביל של בטר פלייס, במקום הטוב יותר שבו היא נמצאת אין בכלל תחבורה ציבורית ואופניים מעולם לא הומצאו. אין ספק שבטר פלייס היא פתרון חביב על מקבלי ההחלטות, בעיקר מכיוון שאין בה החלטות קשות. ניתן להבטיח להשלות את הציבור הרחב שהכל יהיה בסדר אם רק נחליף את המכוניות מבוססות הבנזין, שכידוע הן מזהמות, גורמות לפרבור ותאונות דרכים במכוניות חשמליות, שכידוע גם הן מזהמות, גורמות לפרבור ותאונות דרכים, אבל הן הרבה יותר טובות בשביל ההרגשה שעשינו משהו משמעותי בשביל הסביבה שלנו, כמו שאמר אביב לביא:
"חשוב לזכור: כל עוד ישראל מתקיימת על תמהיל אנרגיה מזהם, שהפחם מהווה יותר ממחציתו, המכונית החשמלית רק מעבירה את פליטות המזהמים וגזי החממה מהערים אל תחנות הכוח. יש מודלים סותרים באשר לשאלה באיזה מהמצבים נגרם יותר זיהום אוויר, אבל אין מחלוקת על כך שעלייה בצריכת החשמל תגביר את הצורך בבניית תחנות כוח, והרחבת השימוש ברכב הפרטי תזרז הקמת עוד כבישים ותשתיות תחבורה (כולל התשתיות להטענת הסוללות). כל אלה תופסים שטחי אדמה יקרים ומהווים פגיעה אדירה בסביבה. האם עולם של אספלט וארובות הוא העתיד הירוק שאנחנו מאחלים לעצמנו?"
הפוסט הטוב ביותר בנושא בטר פלייס נכתב ע"י ידידי אוהד שמסכם בצורה טובה את כל נושא הזיהום והפליטות ובין השאר הוא מראה ש:
"המכונית החשמלית היא דרך יקרה מאוד ולא יעילה להפחתת פליטות גזי חממה יחסית לאלטרנטיבות קיימות". וגם:
"פתרון המכונית החשמלית אינו מונע ואפילו מחריף את מרבית ההשפעות השליליות של רכבים רגילים – תאונות דרכים, פקקים, תשתיות יקרות, בעיות חניה, פרבור זוחל, זיהום ועוד."
בשנה האחרונה יצא לי להיות במרכז המבקרים של בטר פלייס בפי גלילות פעמיים. המקום נגיש אך ורק ברכב פרטי כמצופה מחברה שעוסקת בפרבור והגברת התלות באמצעי תחבורה זה. תרשו לי להמליץ לכם לבקר שם ולהתרשם בעצמכם מהפנטזיה שמוכרים שם. אחד החלקים המרכזיים בביקור הוא מופע אור-קולי של 20 דקות בסראונד בכיכובו של שי אגסי. במופע נראה כי כל חייהם של אנשים עוברים בתוך מכונית כולל פגישות רומנטיות, חיי משפחה וכל רגע משמעותי שהוא. בסרט עצמו אין פקקים, אין תאונות דרכים וכמו בכל פרסומת של מכוניות, הכבישים ריקים ושוכנים להם בתוך נופים עוצרי נשימה בשטחים פתוחים שילכו וייעלמו ככל שהפרבור שאותו מעודדת בטר פלייס ילך ויגדל. המכונית שהיא מרכז הסרט נטענת בחשמל בכל מקום, הן ליד המשרד של האבא והן ליד הקניון שם מבלה האמא עם הילדים (היא קיבלה אישור חד-פעמי לצאת מהמטבח). בכל הסרט אין תמונה של רחוב אחד והתלות בנפט מוצגת בו כדבר האיום ביותר שאותו חברת בטר פלייס מתיימרת לפתור. אחד הנימוקים המשמעותיים לבעיות עם השימוש בנפט הוא חוסר היציבות הגיאו-פוליטית של מדינות הנפט באזורנו. מעניין שהאחים עופר, שבנם עידן עופר הוא בעל שליטה מרכזי בחברת "מקום טוב יותר", ככל הנראה סחרו באופן ישיר עם אירן והאמריקאים הטילו עליהם סנקציות בשל כך. בנוסף, נושא זה גרר נעילה תמוהה של ישיבת הכלכלה של הכנסת. אז מצד אחד מתפארים בניתוק הקשרים ממדינות הנפט, ומצד שני מתנהלת לה האפלה של פרשייה בטחונית משמעותית שאפילו המשטר האמריקאי נאלץ להתערב בה.
בסרט עצמו ישנם רק שני אמצעי תחבורה – הליכה ברגל ומכונית פרטית. אופניים טרם הומצאו ביקום המקביל של בטר פלייס ותחבורה ציבורית מכל סוג שהוא אינה קיימת. האקסיומה שהסרט מציג כנתון פתיחה היא שכל אדם חייב מכונית בשביל לחיות. בגרסה העברית של הסרט מוסבר שמכיוון שאנחנו לא חיים כולנו בעיירה קטנה (טוב שלא אמרו שטעטל) אנחנו צריכים להשתמש במכוניות כל הזמן ולא יכולים ללכת ברגל. בגרסה האנגלית מניחים שמי שדובר אנגלית הוא טיפה פחות פרובינציאלי ומתייחסים שם לפריז כמקום שאפשר ללכת בו ברגל, אבל מכיוון שאנחנו לא גרים בפריז אנחנו צריכים מכונית כל הזמן. יחסית לכך שבטר פלייס מציגה את עצמה כחברה מעודכנת וחדשנית מפתיע לגלות שהם לא שמעו על רכבות קלות, אוטובוסים ואופניים. החזון של בטר פלייס לעתיד הוא כל-כך חדשני שהוא כבר נכתב ב-1939 והדמיון שלו לעולם של ימינו הוא מוחלט.
הדבר הכי טוב בביקור במרכז של בטר פלייס הוא הפנטזיה האולטימטיבית שהם מממשים למבקרים. כביש ריק ללא מתחרים בדרך לשומקום וחזרה. את הטסט על הרכב החשמלי מבצעים במהירות גבוהה בנסיעה חסרת תוחלת הרחק מהפקקים ומהצפירות של מחלף גלילות הסמוך. חבל שבמציאות מי שקונה רכב חשמלי לא עובר לחיות בבועה מנותקת לחלוטין מהעולם ובתוך הבועה הוא בעלים של כביש אחד קטן שלא מגיע לשום יעד.
הפנטזיה שמוכרים במרכז של בטר פלייס. הכביש הוא שלך ללא מתחרים הרחק מכל סביבה עירונית
אין ספק ששי אגסי הוא גאון שיווקי לא קטן ואיש עם הרבה כריזמה. ההחלטה שלו למנות את שמעון פרס כפרזנטור של בטר פלייס היא מההחלטות הפרסומיות הטובות בישראל. פרס, הזכור לנו מקמפיין "מכונית לכל פועל" שעליו עובדות ממשלות ישראל כבר כמה עשורים עבר לקמפיין "מכונית חשמלית לכל פועל" ונראה שהוא האיש המתאים למכור את זה לישראלים. בעוד שפרזנטורים אחרים כמו יאיר לפיד או בר רפאלי היו לוקחים מאות אלפי שקלים או יותר לקמפיין כזה, פרס אפילו עושה את העבודה שלו אצל שי אגסי בחינם. גאון כבר אמרתי?
אמצעי התחבורה היחיד איתו ניתן להגיע למרכז המבקרים של בטר פלייס
ההצגה של בטר פלייס ככלי לשיפור העולם בזמן שהיא הדבר הכי שמרני ומיושן תוך מתן הטבות מס נדיבות ביותר, יצירת מונופול בשוק הרכב החשמלי והימצאותה תחת שליטה של טייקון היא עדות נוספת לכוחו של הגניוס היהודי להמציא לנו פטנטים למכור לנו שקרים בדרך למקום גרוע יותר.
לקריאה נוספת:
אוהד קרני קורע את המסיכות של בטר פלייס
אביב לביא על האשלייה של בטר פלייס
הדר חורש על המונופול של שי אגסי
דני רבינוביץ' על המודל הכלכלי של בטר פלייס
עוד בלוג תל אביבי 