פוסט אורח מאת אדר' נעמה ריבה.
לאחרונה זה הפך להיות אופנתי למחות ולערוך הפגנות. המורים, העובדים הסוציאליים, השוטרים, הרופאים, עובדי חברת חשמל, הנמלים וסליחה אם שכחתי מישהו. הקצב שבהן צצות המחאות במדינתו מקציב בדיוק 15 דקות של תהילה בכותרות הראשיות של ווינט. למותר לציין שכולם צודקים, כולם עובדים קשה ולכולם יש פנסיה זעומה. וכולנו גם זקוקים להם, כי אנחנו שולחים את הילדים לבית ספר, סבתא שלנו צריכה עובדת סוציאלית, כשחולים אז הולכים לרופא ואין ספק שכולנו משתוקקים גם לקבל דו"ח. ובערך פעם בחיים אנחנו גם צריכים שמישהו יבנה לנו בית, או דירה. לאנשים האלה, שבסופו של יום חראים אחראים על בניית הדירות, אני רוצה להקדיש את הפוסט.
אדריכל: עוסק באדריכלות, כלומר בתכנון מבנים, אך גם מתמחה לעתים בתכנון עירוני, אדריכלות נוף ואדריכלות פנים. האדריכל יוצר מבנים ומונומנטים המשפיעים מאוד על הסביבה והתרבות. בנוסף עוסק ב: תכנון עירוני – תחום זה עוסק בעיצובם של יישובים וערים, החל מהגדרת ייעודם של אזורים בחוק, ועד עריכת תכניות בינוי מפורטות למבנה השכונה והרחוב. (מתוך ויקיפדיה).
לידיעתכם, תהליך הכשרתו של אדריכל הוא ארוך ומייגע, אחרי 5 שנות לימודים, במקרה הטוב, אדריכלים מחויבים בשלוש שנות סטאז' שבסיומן נערכת בחינה. כביכול אחרי התהליך הזה אדריכל הופך ל"אדריכל רשוי" ואז הוא רשאי כביכול לבנות גם שדה תעופה. התהליך הזה, מקובל והגיוני לחלוטין, ונהוג במדינות העולם המערבי.
שוק הדיור בישראל נשלט באופן לא מבוטל בידי קבלנים,אשר להם מטרה אחת בלבד, ניחשתם נכון, להרוויח כסף. לכן הקבלנים והיזמים בונים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, "חלונות מטר על מטר", בדירות שיש בהן כמה שיותר כיווני אוויר, וכמובן, העיקר שזה יבוא עם הדמיות פנים יפות, עם נופים פסטורליים מהחלון, אם אפשר, גם אם הם לא באמת משתקפים מהחלון. אם הבית קרוב לתחבורה ציבורית, אם יש שם במקום רחובות מסחריים, אם תיווצר שם צפיפות אמיתית- זה לא באמת מעניין אותם. הקבלנים יפנו למי שיקדם את הפרויקט הכי מהר והכי יעיל ואלה הם המשרדים הגדולים והותיקים. אין ליזמים שום אינטרס לעשות את זה אחרת.
כולם רוצים מקדשי גבס אצלם בסלון, ובמילים אחרות, אין גיוון ולא מבחר. הישראלים רוצים את אותו הדשא בדיוק כמו אצל השכן, ורוצים נוף לים, לכן כשיבנו מגדלים בשביל אותם אנשים, זה לא כל כך יעניין אותם אם הדירה שלהם, בקומה 28 תעשה צל על כל שכונת נווה צדק. מעניין כמה הפגנות יהיו בפריז, אם יחליטו לבנות גורד שחקים, באמצע ה'איל דה לה סיטה', כי איזה טייקון רוצה נוף לנהר הסיין ולכנסיית הנוטרדאם!
היעלמותה של החזית האדריכלית מהנוף הישראלי, הבירוקרטיה הישראלית המתישה, הרצון לכבוש כמה שיותר שטחים והיעדר תרבות מבנית, מייצרת אדריכלות פונקציונלית, שכל מהותה הוא תכנון 4 קירות עם שלושה כיווני אוויר. כמו כן למי יש את הסבלנות כשרוב הזמן מתבזבז על ניירת ובירוקרטיה, לכן כל תכנונם של מבני המגורים המשותפים, נולד מתוך התוכנית הדו מימדית, כמעט ללא התייחסות לחזיתות הבניין, שמייצרות את הרחוב, את העיר ואת החיים השוקקים. (חזיתות אתם יכולים למצוא בתל אביב, ברצלונה, פריז, ניו יורק וכדו'). ולכן העיר הישראלית הממוצעת, זו שאיננה נמצאת בין הירקון לאבן גבירול, הפכה להיות אוסף של מבני מגורים ספורדיים וגנריים, כאלו יצאו מתוך פס ייצור של מפעל.
איך זה מתרחש תהליך התכנון בחו"ל (לפעמים)? בארון הספרים שלי מונחים לא מעט ספרי ארכיטקטורה. אחד מהם מתמקד בפרוייקטים אורבניים – חלק מהם עוסקים בבנייה רוויה וחלק מהפרויקטים בספר מיועדים לסטודנטים, חלקם פרויקטים שמיועדים לדיור בר השגה, וחלקם, פרויקטים שנטמעים בתוך רקמה עירונית קיימת – של ערים צפופות כדוגמת ברצלונה, פריז ולונדון. המשותף לפרויקטים שהם מעוצבים, עשויים ממגוון חומרים וחלקם צבעוניים. לרובם יש חלונות בגדלים שונים ובצורות מגוונות, את חלקם עיצבו אדריכלים צעירים. הבתים מתאימים לכל מיני סוגים של אנשים, ולא רק למשפחות עם שלושה ילדים. ואגב, אין בספר וילות.
איך הדבר מתרחש בפועל? המדינה או העיר לוקחות אחריות. כמו במדינות רבות באירופה, פרויקטים של מגורים, מוצעים כתחרות- אליה יכולים לגשת משרדי אדריכלים, גם צעירים. כך נוצר שיח בנושא המגורים, האזרחים לוקחים חלק משמעותי יותר, והם לא צריכים לקנות דירה על הנייר, כשאין להם מושג מה הם רכשו, באיזו קומה הדירה ואיפה תחנת האוטובוס הקרובה, שכנראה עדיין לא קיימת. בדרך זו גם אדריכלים הצעירים יכולים לפרוץ החוצה, והאדריכלות שנוצרת עבור התושבים והעיר היא נכונה יותר. משרדי אדריכלים צעירים רבים באירופה החלו באופן כזה. בארץ, כמעט ואין תחרויות, וגם אם יש, הן עוסקות בדרך כלל רק במבני ציבור, בנוסף, לרוב הן גם סגורות עבור משרדים ותיקים.
מה קורה עם הצעירים? בפועל, לרוב אדריכלים צעירים, לאחר מספר שנות עבודה במשרד, פותחים משרד משלהם, העוסק בעיקר בבנייה פרטית ובעיצוב פנים. נתח שוק הבנייה הרוויה, המשפיעה על המרקם האורבני, נמצא בידי שכבה מצומצמת יותר של אדריכלים, שרובם כמובן ותיקים יחסית. כך שגם אם הרעיונות שנרקמים במוחם של הסטודנטים והאדריכלים הצעירים קיימים, אין להם שום יכולת לפרוץ את בועת הנדל"ן שנשלטת בידי יזמים, שבוודאי יעדיפו אדריכלים ותיקים, ששולטים בביצת הבירוקרטית הישראלית.
מעגל הקסמים הזה חייב להישבר, הוא יישבר רק אם המדינה תיקח אחריות, וכרגע היא לא לוקחת, כי אם ב"ועדת טרכטנברג", לא ישב ולו מתכנן אחד, אז כנראה שבעיה זו לא מספיק מובנת ולא מספיק בוערת. הדיון על המגורים של כולנו צריך להיות דיון ציבורי, ואם לא פתוח לכולם, לפחות שיהיה כזה לכל האדריכלים. אם מעגל הקסמים הזה לא יישבר, אז ימשיכו להיבנות פה שכונות חדשות מבודדות, כי זה הרבה יותר קל לבנות על קרקע פתוחה. אם מעגל הקסמים הזה לא יישבר, העירוניות הישראלית רק תלך ותעלם, כי המרקם העירוני לא מתחדש. והמעגל צריך להישבר, כדי שלכולנו יהיה מקום יותר נעים לגור, לעבוד ולחיות בו.
בויקפדיה כתוב, כאמור שאדריכל בונה מונומנטים שמשפיעים על הסביבה, הם אכן משפיעים, אך חייבים לגרום לכך שההשפעה הזאת תהיה קצת יותר חיובית. והדבר לא יתרחש אם לא יתפתח במדינה דיון בנושא. המורה משפיע עלינו כשאנחנו ילדים, לרופא זקוקים כשאנחנו זקנים או חולים. לאדריכלים יש היכולת להשפיע על המראה שהוא בעל השלכה לעיתים על פני מאות שנים. את הקבלן שרוצה בזה הרגע להתעשר זה לא מעניין, אבל צריך לגרום למדינה לקחת אחריות על תושביה, על עתידה ועל אזרחיה הצעירים ולחשוב בצורה שונה.
בימים אלה מוצגת בבית האדריכל ביפו, תערוכת הדיור הציבורי. התערוכה הוצגה באוגוסט במאהל נורדאו, והיא חוזרת לסבב נוסף. מוצגים במקום כ-50 פרויקטים, רובם תיאורטיים ונעשו על ידי סטודנטים ואדריכלים צעירים והם דנים בסוגיות כגון: צפיפות, איכות הסביבה, דיור ציבורי ועירוניות. הפרויקטים ממחישים כי ניתן לחשוב גם אחרת. הנכם מוזמנים.
נעמה ריבה היא בוגרת לימודי ארכיטקטורה וחינוך במרכז האקדמי ויצו חיפה ומדריכה לשעבר ב"מכון למורשת בן גוריון".
של טום ונדרבילט שמדבר עליו כאן:
עוד בלוג תל אביבי 