עם התגברות הדיון הציבורי על עתידה של כיכר דיזנגוף וחזרתה לתל-אביב נקיים דיון בנושא ביום חמישי (28 באפריל) ב-18:30 בפורום התכנון הדו-שבועי של עמותת מרחב. כמו כן, ביום שישי בבוקר הכיכר תקבל חיבוק חם. ולבסוף, קבלו את סרטון הסלבס למען כיכר דיזנגוף:
גבירותיי ורבותיי, לא בכל יום מגיע לידינו ממצא היסטורי מהסוג שמסביר לא מעט מהכאבים האורבניים של תל-אביב. עיריית תל-אביב התירה בשנת 1991 למכוניות רבות לחנות על מדרכות העיר (ועוד ציינה "בתנאי שהדבר לא יפגע בבטיחות הולכי רגל" – כסת"ח של מתחילים ממש). מדובר בשלהי תקופת צ'יץ' ולא ברור איזה חומר הוא אכל לפני שאושרה השערורייה האורבנית הזו. עיריית תל-אביב הרהיבה לאמר ששינויים אלה "יתרמו לאיכות החיים בעיר". מאז הועמסו עוד ועוד מדרכות ברכבים כל שעות היום והלילה, ולאחר מכן קיבלנו על המדרכות גם את האופניים ואיתם בעיסקת חבילה את האופנועים והקורקינטים. בזכותו של רעי עתיר (וכאן לבלוג שלו) עבדכם גאה להציג בפניכם את המודעה הבאה מעיתוני אוגוסט 1991:
שני ראשי עירייה מאז צ'יץ' (מילוא וחולדאי) לא השכילו להתמודד עם גודל הצרה, למרות שחולדאי כבר בתחילת כהונתו 1999, התחייב שיוריד את המכוניות ממדרכות העיר ויחזיר אותן להולכי הרגל. עכשיו סופסוף מתחילים לשחרר את המדרכות מהאופניים, אבל נשארה עדיין הרבה עבודה כדי להבטיח מרחב ציבורי בטוח ורציף להולכי הרגל בתל-אביב, והולכי הרגל כוללים גם ילדים, קשישים ונכים. להם המצב הנוכחי עוד יותר קשה מזה של הולכי הרגל המבוגרים הרגילים. לסיום, סרטון אילוסטרציה על התרומה לבטיחות הולכי הרגל:
לקראת תחילת ביצוע שבילי אופניים מופרדים במרכז תל-אביב (לראשונה בתולדות העיר), יתקיים מפגש עירוני בנושא לא רחוק מהרחוב הלא-מסחרי הראשון שבו יבוצעו השבילים (רחוב בלוך). המפגש יתקיים ביום שלישי, ב-26 באפריל בשעה 16:30, בבית הספר היובל ברחוב מודליאני 19 (מאחורי הרבנות). במקום בו העירייה הייתה רואה בתושבים שותפים לפיתוח ושינוי העיר (ולא לקוחות או נתינים) מפגש זה היה מתקיים עוד קודם.
בכל מקרה, במפגש העירייה אמורה לתאר לפחות מה מתוכנן ברשת שבילי האופניים לשנים הקרובות. כמובן, לאור העובדה ששבילי אופניים הם עדיין לא חלק נורמטיבי מהעיר, ישנה התנגדות של חלק מסויים מהתושבים שהיו מעדיפים לראות את רוכבי האופניים ממשיכים לרכב על המדרכות ועל הולכי הרגל. ביצוע שבילי האופניים, מעבר לתרומתו לרוכבים עצמם, הוא חלק מתהליך גאולת המדרכות והחזרתן להולכי הרגל – להליכה, לשהייה, למפגש ולביטחון ,ועל כך תבוא הברכה.
כדאי בהזדמנות זו להתייחס לכתבה של אילן ליאור מהארץ על רחוב בלוך. הכתבה פותחת במעין אקסיומה: "תושבי מרכז תל אביב רגילים לחפש חניה בשעות הערב, לעתים זמן רב." לא ברור על סמך מה ליאור מציג קביעה זו, באילו אחוזים מהתושבים מדובר וכמה זמן כל ערב הם מחפשים חנייה בממוצע. קביעה זו עלולה להתפרש כאילו כל תושבי מרכז תל-אביב, גברים, נשים ואפילו ילדים עסוקים מדי ערב בחיפושים נואשים במשך שעות ארוכות אחרי חנייה בחינם לרכבם הפרטי. מוטב כמובן, שקביעות מעין אלה יגובו בעובדות. עובדה אחת למשל היא שכ-45 אחוזים ממשקי הבית במרכז תל אביב לא מחזיקים אפילו רכב אחד (נתונים מהמפה כאן המבוססת על נתונים של הלמ"ס). ספק אם תושבי משקי בית אלה רגילים לחפש חנייה במרכז תל-אביב או בכל מקום אחר. בתור תושב מרכז תל-אביב מזה שמונה שנים אני לא רגיל לחפש חנייה בשעות הערב. למעשה, גם בשעות היום והלילה איני רגיל לכלות את זמני בחיפושי חנייה. זה נכון גם לתקופה שהחזקתי בה רכב וגם כיום. אני מכיר עוד כמה תושבים כאן במרכז העיר שלא "רגילים לחפש חניה בשעות הערב, לעתים זמן רב."
לאחר מכן, הכתבה מציגה את הטיעונים של מובילי המאבק נגד האופניים, אשר כמובן לטובת הכתבה הצטלמו עם אופניים וטרחו להדגיש כמה הם בכלל בעד אופניים (טוב, אם הם היו מנסים להצטלם ביחד עם המכוניות שלהם הם היו חוסמים את הכביש וזה היה יוצא קצת גדול מדי בשביל להכניס את כולם בתמונה אחת). בניו יורק טיימס הייתה לא מזמן כתבה על הנימבים מסוג זה, אשר יטענו בתוקף שהם בעד כל מיני עקרונות ליברליים-סביבתיים וכיו"ב אך בפועל מתנגדים לכל שיפור סביבתי, בעיקר כי הוא עשוי לפגוע באינטרס הצר שלהם. באשר לבלוך עצמו, בסוף השיפוץ רוחב נתיבי הנסיעה (מה שקרוי רוחב המיסעה בלשונם של מהנדסי התנועה) למכוניות יצטמצם מ-8 מ' ל-6.5 מ', דבר אשר יאט את מהירות התנועה ויקטין את כמות התאונות ברחוב זה. כמו כן, הרחוב יהיה שקט יותר עם ההפחתה הזו במהירות ועל מדרכותיו יהיה בטוח יותר ללכת. במקום שטח שניתן בחינם למגורי 60 מכוניות במרכז העיר (מדובר בערך 60*6 מ"ר או 360 מ"ר בקירוב משטח העיר, ועדיין נשאר צד שלם ברחוב שבו ניתן למכוניות לגור בחינם) נקבל גידול בשימוש ובביטחון של תחבורת אופניים והולכי רגל (ואפילו גידול בביטחון של נוסעי המכוניות). נשמע לי דיל טוב.
כדאי לציין שישנו בכלל גל נימביסטי קל וצפוי נגד אופניים בתל-אביב, שחלקו על סף ההזוי ממש. קחו למשל את הדוגמה הזו מרחוב גלוסקין (אשר בו אין כלל וכלל מה שקרוי במקומותינו "מצוקת חנייה", ולמעשה היא מצוקת שטח חינמי להעמדת מכוניות), אשר בו הוגשה עתירה נגד תחנה להשכרת אופניים ברחוב כשאחת מטענות העותרים היא: "הקמת התחנה ברחוב מגוריהם תשבש את שגרת חייהם השקטה [של תושבי גלוסקין] בשל נוכחותם של שוכרי אופניים." תקראו את זה שוב. פויה שוכרי האופניים, עדיף נוכחות של מחני מכוניות אדיבים, זיהומיים ורועשים.
צפוי להיות מפגש מעניין במודליאני, ואולי סוער במידת מה. מומלץ להיות שם, ולראות את תחילתה (הצולעת משהו יש להגיד) של התקדמות לקראת עתיד תחבורתי סביר יותר בתל-אביב. ואם עוד לא הספקתם, אתם מוזמנים לחתום על העצומה בעד שבילי אופניים אמיתיים בישראל.
הבלוג שמח לתת כתף מיוחדת לחזית להורדת כיכר דיזנגוף ולמען השבת הכיכר האבודה לתל-אביב. עמוד מיוחד מוקדש באהבה לכיכר שנטבחה – כיכר דיזנגוף. אתם יכולים למצוא שם שלל פרטים, תמונות ועוד דברים שיתווספו בהמשך ככל שהדיון הציבורי יגבר. היתרון הגדול של גשר הולכי הרגל, אשר נמצא כיום היכן שפעם הייתה כיכר דיזנגוף, הוא באפשרות לראות וללמוד מכישלון אורבני מהדהד על כל מה שרע בהפרדת מפלסים וברצון שהעיר תהייה מקום מעבר מהיר לרכב פרטי במקום מקום שבו שוהים אנשים. אין הרבה כשלונות מהסוג הזה במקומות שבעבר עבדו היטב, לא בארץ וגם לא בעולם. אחרי שיחזירו את כיכר דיזנגוף למפלס אחד, נישאר רק עם כיכר אתרים המופרדת וחסרת התקנה.
בכל מקרה, בבוקר יום ששי הבא, ב-29 באפריל, בשעה 11 בבוקר, הכיכר תקבל חיבוק עממי. צפוי להיות נחמד.
ולפני סיום, לכל מי שמתעניין בדרך מה מתקבלות החלטות בעירייה, הנה הפרוטוקול של ועדת ההנהלה (לא מועצת העירייה) שבו הוחלט על סקר העמדות המתקיים בנוגע לעתידה של כיכר דיזנגוף. שימו לב לדיון בעמודים 3-16 ולאימרות השפר של חולדאי שעדיין מחפש את החניון, וכמובן מתעלם מכל העלויות הסביבתיות והתחבורתיות שלו וכן מהעובדה שקשה לייצר חלל ציבורי מוצלח על גג של חניון. ורק למען הסדר הטוב והידע של חולדאי, הגשר שנמצא כיום היכן שבעבר הייתה כיכר דיזנגוף, נחנך בשנת 1978 (ולא ב-1980). לסיום, סרטון קצר (משפט חזק ב-2:20):
לפני כשבועיים התארח פה ג'ון קלהאן, ראש עיריית בית-לחם, פנסילבניה, במסגרת מכון ראשי ערים של עמותת מרחב. במסגרת מסיבת האביב של העמותה קלהאן נתן הרצאה על השינוי שהוא הוביל בעירו בשמונת השנים שבהן הוא בראשות העירייה שם. אחרי המסיבה לקחנו את ג'ון לבירה בתל-אביב, הראיתי לו את מה שהיה פעם כיכר דיזנגוף ואת המכוניות אשר חונות על מדרכות העיר באין מפריע. דיברנו קצת על Suburban Nation ותוכניות לשיפור ההליכתיות שמתבצעות אצלו בעיר. נדיר לפגוש ראש עירייה שהוא גם אורבניסט, ושיודע לכלכל את צעדיו האורבניים בצורה שגם תקבל תמיכה פוליטית לאורך זמן.
לפניכם המצגת שג'ון הציג, ולאחריה מעין סיכום קצר של הדברים הבולטים:
הסיפור המודרני של העיר הותיקה הזו, אשר הוקמה ב-1741, סובב סביב חברת Bethlehem Steel אשר בשיאה הייתה חברת הפלדה השנייה בגודלה בעולם והעסיקה כ-30,000 עובדים (בבית-לחם כולה גרים 80,000 איש). המפעל הלך ודעך, עד אשר נסגר סופית ב-2003 והשאיר שטח עצום ריק בתוך בית-לחם. בשקף מספר 5 אפשר לראות את המפעל כולו אשר התפרש על-פני כ-7,000 דונם (פחות או יותר כשטח העיר בת-ים), וחלק ממנו היה ממש במרכז העיר. עד כאן נשמע כמו סיפור של עיירת פיתוח שגורלה נגזר עליה להיות מקום עני, אשר נסמך על קיצבאות. העיר ממוקמת כשעה צפונית מפילדלפיה וכשעה וחצי מערבית מניו-יורק, כך שבעזרת תכנון נכון אפשר להעזר באנרגייה של שני מטרופולינים אלו, וכך אכן נעשה. בשקפים 7-10 ניתן לראות חלוקה מחדש של שטחי המחסנים, אשר נמצאים במרחק הגדול ביותר ממרכז העיר, של מפעל הפלדה לשורה של חברות (בעיקר בתחום הלוגיסטיקה).
שקף מספר 11 מראה את ערכי נכסי הנדל"ן בבית-לחם. חשוב לציין שבארה"ב המיסוי העירוני נקבע לפי ערך הנדל"ן (וכך יש אינטרס גדול לראש העירייה להשביח את הנדל"ן) ולכן אם נוצרת נפילה עזה של הנדל"ן (כמו שרואים בגרף בשנים 1994-2001), תקבולי המס העירוניים יורדים, מה שעלול להוביל להפחתה ברמת השירותים ולירידה נוספת בערך הנדל"ן וכן הלאה במעגל שלא מעט ערים אמריקאיות סובלות ממנו. בשקפים 12-17 ניתן לראות את התכנון מחדש של בית-לחם.
משקף 18 המצגת נכנסת לפרטים על התכנון והפיתוח של החלק המרכזי של המפעל שנסגר במרכז העיר הדרומי של בית-לחם. שקפים 29-34 מציגים פרטים רבים בתוכנית אשר קשורים לאיכות המרחב הציבורי, כאשר שקף 31 מציג את מחוייבות העיר להליכתיות (Walkability) כמפתח להתחדשות מרכז העיר:
A successful city is one in which people choose to walk
בשקף 35 ניתן לראות את בניין ההנהלה הנטוש אשר בו יוחד התכנון כך שיהיו הרבה משרדים עם פינות לטובת סגני הנשיא המרובים בתקופות הזוהר של חברת הפלדה. במקום להרוס את המגדל (אשר כמותו לא ייבנו לעולם יותר), התוכנית היא לשלב אותה בשכונה ניו-אורבניסטית עם צפיפות שתצליח לתמוך בעירוב שימושים. משקף 37 מתחיל הפרוט הנוגע לאזור שבו עמדו כבשני הפלדה שהושארו כסמל המקום (רואים אותם טוב בשקף 39). לא פחות חשובה היא העובדה שבית-לחם זכתה באחד מחמשת הרשיונות שמדינת פנסילבניה חילקה לפני מספר שנים להקמת קזינו בשטחה. קלהאן התעקש שהקזינו ייבנה בשטח הריק במרכז העיר (ולא מחוץ לעיר) וכך התאפשר למגן את הקרקע מהזיהום (עלות של 100 מיליון דולר) ולהשמיש אותה מחדש. הקזינו נמצא בחלק המרוחק ביותר באזור המרכזי (בכל זאת, יש פוליטיקה) וקרובים ממנו לעיר מרכז כנסים, מלון וקניון שהולכים איתו ביחד.
משקף 48 מוצגים עוד מספר פרוייקטים בחלק המרכזי אשר מבוצעים בימים אלה וכוללים תחנת טלויזיה, מרכז אמנויות וחלל הופעה פתוח. אחרי כל הפרוייקטים האלה שאמורים להסתיים בשנת 2011, אמורה להתבצע בשטח הסבה של האנגר ענק נטוש לדירות (שקפים 62-73). התושבים שיבואו, יגיעו אחרי שכל השימושים האחרים נמצאים וכך מתגברים על כל התנגדות נימבית עתידית, מפני שאלה שיבחרו לגור שם, יבחרו לעשות זאת בגלל האיכות האורבנית ומגוון השימושים האחרים שיהיו שם (וזה גם יעלה להם יותר מסתם מגורים פרבריים בארה"ב).
לסיכום, שאלתי את ג'ון מה עוד חסר לו והוא אמר שמה שבאמת חסר לבית-לחם (ולאזור כולו שמונה 800,000 תושבים) היא רכבת נוסעים לניו-יורק ולפילדלפיה ובשביל זה הוא רץ לקונגרס באוקטובר האחרון (אבל כדמוקרט לא היה לו סיכוי). יש מצב שהוא ירוץ שוב לקונגרס (בגלל מגבלות על משך הכהונה הוא בכל מקרה יסיים את כהנותו בבית-לחם). מעבר לכך, הדוגמה שלו, על בנייה אורבנית חדשה וההתחדשות שבאה איתה עומדת יפה בהשוואה לעיר שלידו – Allentown, אשר קצת עומדת במקום. עוד מקומות שיכולים ללמוד לא מעט ממנו הם פלינט, מישיגן וטולדו, אוהיו – ערי מפעלים שקרסו גם הן ומתבוססות בקריסתן. בכלל, אפשר ללמוד ממנו על ניצול הזדמנויות ועל השפעה של ראש עירייה וההצלחה האורבנית שניתן ליישם.
עוד על בית-לחם אתם יכולים למצוא כאן.
תמי זנדברג, חברת מועצת עיריית תל-אביב-יפו מטעם מרצ, פרסמה מוקדם יותר טור דעה בוויינט, שזכה לכותרת פרובוקטיבית בנוגע לצמצום חנייה. הכותרת הסיטה את הדיון משיפור תשתיות האופניים, התחבורה הציבורית ושיפור הבטיחות והקטנת זיהום האוויר והרעש, אל עבר מיקוד בבעיות החנייה של הנימבים. ההמון משתולל בטוקבקים, ואין זה מפתיע, שאחרי הכל רוב האנשים מעדיפים לבזבז זמן על חיפוש חנייה ולא כסף (בעייה קוגניטיבית של אנשים בהערכות של זמן וכסף – הזמן אובד לבלי שוב, בניגוד לכסף שניתן להרוויח), בעיקר כי עלות חיפוש החנייה מושתת על עוד רבים אחרים. עיר לכולנו לא מצמצה ושלפה לאותה זנדברג תזכורת למדיניות החניונים שהיא בעצמה תמכה בה עד לא מזמן, שבעיקר מעודדת את העמקת התלות ברכב הפרטי ואת הגדלת תאונות הדרכים. בניגוד לעיר לכולנו, אשר בימים אלה נאבקת כנגד קידום תחבורת האופניים ע"י העירייה, זנדברג עשתה צעד גדול קדימה וניצבת בראש החזית של נבחרי הציבור בעד סדר עדיפויות תחבורתי-סביבתי-עירוני שפוי ומעודכן לתל-אביב (וכן, הכותרת שויינט נתנו לכתבה מחורבנת). המביט מהצד עשוי לחשוב שעיר לכולנו היא תנועה סביבתית אשר מקדמת סדר עדיפויות עירוני ותחבורתי שבו מפחיתים שימוש ברכב פרטי ומונעים הקמה של עוד חניונים ליוממים. אחת ההצעות הפופוליסטיות שעיר לכולנו מנסה לקדם בימים אלה היא העברה של חניון העירייה לתושבים. בעוד שאני בעד ביטול חניון העירייה, חשוב לציין שעיר לכולנו בעצמה תומכת בחניונים לעובדי עירייה ולא לתושבים, וכן עידוד חניונים ליוממים.
הנה כאן ממש בפרוטוקול מפברואר 2009 (עמודים 22-28), עיר לכולנו תמכה בחניון בשימוש חורג לחמש שנים באבן-גבירול 124 (מגדל המאה) בעל 156 מקומות לעובדי עירייה בלבד (!!) בכל שעות היממה. גם מרכז העיר, גם אזור עם "מצוקת חנייה" של התושבים וגם חניון רק לעובדי העירייה. ועיר לכולנו תומכת!! ועוד קוראת לעצמה אופוזיציה סביבתית אחר-כך.
ועוד אחד כאן באפריל 2009 (עמודים 45-46), עיר לכולנו תמכה בחניון בשכונת מונטיפיורי ברחוב יוסף קארו 29 ל-42 רכבים. מדובר בחניון ליוממים בלבד, במה שאמור היה להיות גינה זמנית לרווחת תושבי האזור (שמשוועים לשטח ירוק, אפילו במקום אופניים). האזור משורת היטב במקרה ע"י תחבורה ציבורית (250 מ' מדרך בגין, ו-400 מ' מעזריאלי), אך בכל זאת עיר לכולנו העדיפה חניון ליוממים על-פני גינה לתושבים.
חניון ליוממים בשכונת מונטיפיורי, בשימוש חורג, במקום גינה לתושבים. גם כאן עיר לכולנו העדיפה להכניס עוד רכבים פרטיים לעיר. מחוץ לשעות העבודה החניון לא בשימוש
יש לציין, ששטחים אלה יכולים להיות גינה או מבנה עם דירות, אשר יכול לצמצם למשל את מצוקת הדיור בתל-אביב, אבל כל עוד מאשרים לבעל השטח להפעיל חניון "זמני" המוטיבציה להפוך את השטח לדירות או לשימוש עירוני אחר יורדת, וכך אנו תקועים עם הרבה מאוד חורים ברקמה העירונית. שתי הדוגמאות שכאן הן ותיקות יחסית, אך אם תסתכלו בעמוד הפרוטוקולים לרישוי חורג, תראו שלעיר לכולנו (וגם לקואליציה של חולדאי) יש מדיניות סדורה של תמיכה בהמשך עידוד יוממים לכניסה לרכב ועידוד חנייה בשימוש חורג (הנה כאן גם בינואר השנה).
אני מקווה שזנדברג אחרי שעשתה את הקפיצה הגדולה תוביל את מרצ (שלפחות מקבלת מחולדאי סגנות ראש עיר בשכר) למקום סביבתי יותר ועם הרבה פחות חניונים חורגים (במיוחד איפה שזה ממש אבסורדי לאשר, כמו בשכונת מונטיפיורי, למשל). על האופניים היא כבר עלתה. לגבי עיר לכולנו (שתומכת בחניוני חולדאי אפילו בלי לקבל ממנו משכורת), אני מקווה שיפסיקו לחפש שם חנייה ויתחילו קצת לרכב על אופניים וללכת ברגל. גם לקרוא פרוטוקולים בדרך לא יזיק.
חג חירות שמח לכל באי הבלוג! מי ייתן ובשנה הקרובה יתרבו חירויות הניידות של כולנו.
ורגע לפני המצות – יישר כח לחברת מועצת העירייה, תמר זנדברג, מסיעת מרצ. אמנם, בווינט הכניסו כותרת קצת פרובוקטיבית כדי לעורר את ההמון, אך השנה תל-אביב סופסוף אמורה להתחיל לצעוד ולרכב אל הארץ המובטחת. טוב לכולנו שיהיה קל יותר להתנייד בשנה הבאה באופניים ובתחבורה ציבורית בעיר (אפילו לאנשים שרואים את העולם רק דרך השמשה הקדמית יהיה קל יותר). במקום לחכות כמו הסובייטים ללחם (שחולק בחינם בבריה"מ ולכן לא נשאר לרבים), גם אנו נפסיק לחכות לחנייה, אשר מנוהלת בצורה סובייטית כיום. הפרדוקס הוא כמובן, שתמיד הרכב הפרטי יהיה קצת יותר מהיר מהאוטובוס ולכן, כאינדיבידואל כל אחד נכנס למכוניתו, מאבד צלם אנוש, ותוקע את שותפיו למין האנושי. הנה דוגמה טובה מתל-אביב לפני חודש – נראה לי שלא נועדנו מבחינה אבולוציונית להשתמש כך בקופסאות פח, אשר מנתקות אותנו אחד מהשני (ושימו לב להולכי הרגל אשר ניידים יותר מקופסאות הפח):
בדרך למקום חופשי ונייד יותר:
"ותבוא הגאולה להולכי הרגל ולרוכבי האופניים וילכו וירכבו איש ואישה לדרכם בנחת וללא חיכוך ופציעה." (תלמוד תל-אביבי, סדר מדרכות, מסכת תל-אופן)
לאחר שנים של התמהמהות וטענה שתל-אביב היא עיר קיימת ולכן אין בה מקום לאופניים (בניגוד לאמסטרדם, לונדון וניו-יורק המדומיינות ובעלות השבילים), נראה כי הניגון הישן מתחלף ולראשונה מאז 1909 העיר תל-אביב תתחיל להתקדם מבחינה תחבורתית. אז אחרי שהיה לנו קמפיין סרק לפני כשנה על "הולכי רגל ואופניים לא מתערבבים" נראה שתל-אביב בשלה להנות מיתרונות שבילי האופניים האמיתיים.
תקצר היריעה מלמנות את יתרונותיהם של שבילי אופניים אמיתיים (הגדלת כמות הרוכבים, ביטחון לרוכבים רב-גילאיים, כלומר גם לסבתות ולילדים ולא רק לצעירים ספורטיביים, הקטנת כמות התאונות, הקטנת זיהום האוויר והרעש ועוד ועוד נושאים לפוסט נפרד), אבל כבר מההתחלה כל מטר של שיפור מלווה בהתנגדויות ושמרנות שמניחה שעדיף להמשיך לסבסד בזבוז תחבורתי ותאונות דרכים. הנה השבוע, עוד תזכורת לסדר היום המיושן שעדיין שולט במיינסטרים. ההתרעה הפעם מזהירה אותנו מפני חיבור מתבקש בין שדרות ח"ן לשדרות בן-גוריון להולכי רגל ולאופניים (לרכב פרטי זה מחובר), שיפור התחבורה הציבורית והקטנת מצוקת החנייה בעיר (מכיוון שיהיה יותר קל להתנייד בה באמצעים שאינם רכב פרטי). אכן, אם ישפרו את התחבורה הציבורית אנשים עוד עשויים לנסוע באוטובוס (ולא רק עניים!). מדובר בסכנה ברורה ומיידית שטוב לעצור אותה כאן ועכשיו.
לאור המאבקים שבדרך, אתם מוזמנים לחתום על עצומה טרייה שדורשת שבילי אופניים אמיתיים בישראל. תל-אביב, כהרגלה בקודש, תהיה פורצת הדרך, אבל כפי שהעתיקו ממנה את השבילים המצויירים על המדרכות (וראו את רחוב אחוזה ברעננה, או את סוקולוב בהרצליה), כך גם יעתיקו ממנה את השבילים האמיתיים במהרה בימינו.
כחלק מהקמפיין שאמור ללוות את השבילים האמיתיים (שהעירייה משום מה לא עושה בעצמה) מורין הציעה את הסקיצה הבאה:
מהירות שונה, נתיב שונה
יש לכם עוד רעיונות? מכירים עוד דוגמאות? יש מקום בתגובות.
ביום חמישי, בשעה 18:30, במשרדי מרחב (שדרות יהודית 33) נקיים דיון מעשי בפסטיבל העירוניות שיתקיים בישראל לראשונה השנה בסוף השבוע של ה-6-7 במאי (ובמקביל ברחבי העולם). הפסטיבל הקרוי Jane's Walk מתבסס על סיורים אשר חוגגים את העירוניות השכונתית ואת הדברים הטובים שיש לנו בעיר (ולא רק בתל-אביב). ידידי, ניסן אלמוג, מוביל את ההפקה של כל הנושא והוא ישמח מאוד לעזרה נוספת. אם אתם רוצים לשמוע עוד או לעזור אתם מוזמנים לבוא לדיון ביום חמישי או לפנות אליי כאן בבלוג.
אני מתכנן להוביל את אחד הסיורים, אבל בניגוד להרגלי זה לא יהיה סיור "תכנוני", אלא סיור אישי יותר בין שתי הדירות בהן התגוררתי בתל-אביב (או בין הירקן שהיה לי במקום מגוריי הקודם לקצב שיש לי כיום), ובעיקר הדברים שהשתנו בדרך מכאן לשם ובחזרה גם בעיר וגם אצלי.
ג'יין ג'ייקובס זצ"ל, כתבה את אחד הכתבים האורבניסטיים המשמעותיים ביותר ואני שמח להציג בפניכם וידאו של ג'ייקובס בו היא דנה בסוגיות עירוניות שונות (ושוב תודה לניסן על ההפנייה). כל שנייה זהב:
1. נמצאה הבעייה מספר אחת של תל-אביב – חרא של כלבים. הרבה חרא של הרבה כלבים על מדרכות העיר (במידה ולא חונות עליהן מכוניות). תמיד כשאני רואה חרא של כלב על המדרכה (לעתים עם סימנים של סוליה שדרכה עליו) אני תוהה האם צריך להרדים את הכלב או את הבעלים. נראה לי שיותר הומני להרדים את הבעלים. אחרי הכל, הכלב לא אשם.
2. בשעה טובה הגיעו למסקנה שכשבונים חניון מתחת לפארק, זה כבר לא פארק (וזכורים לרעה, "גן לונדון" ו"גן החשמל").
3. משהו לא טוב עובר על תוכנית המתאר של תל-אביב. העסק די תקוע, ונראה שהמגעים בין מחלקת התכנון של העירייה למועצת העירייה עלו על שרטון. מעניין איפה חולדאי עומד בתוך זה והאם הוא ירד מהעניין.
4. Street View בדרך לישראל ועוד עם תהליך של משאל ציבורי בדרך. קלינגר מפרשן ומחווה דעה.
5. גם חיימה לרנר בדרך לישראל (ב-13 באפריל בשעה 18:00 בסמינר הקיבוצים). למי שהולך להרצאה של לרנר – לדעתי הוא לא מדגיש מספיק את הקשר בין הדרך בה הוא חיבר את הפיתוח של התחבורה הציבורית לבינוי העירוני. זה יותר מאשר רק הרעיון של BRT שהוא כשלעצמו הברקה גדולה בעולם בו כמעט בלתי-אפשרי לבנות רכבות תחתיות.
6. הפסל דני קרוון על כיכר התרבות בתכנונו. בין המשטח הבוהק של הכיכר הזו לנצנצים של הבימה מדובר באחד המקומות המסנוורים ביותר. במקום הכיכר והחלום אפשר היה לקרוא לכתבה הכיכר והחלם.
7. עיריית תל-אביב מתכוונת לתמרץ סטודנטים לעבור לנווה-שאנן ושכונת התקווה. מן הסתם, הכוונה היא לעודד תהליך של התחדשות, אך ספק אם זה ישנה משהו. בעוד שלנווה-שאנן יש תחנה מרכזית גדולה, לתקווה יש בעייה של רישום נכסים (מושע – בעלות משותפת על נכסים) שבפועל גורמת לכך שבחלקים נרחבים משכונת התקווה לא ניתן לשפץ בניינים או להחליף בניינים ישנים בחדשים. זו סוגייה שדורשת פתרון בתוך מנהל ההנדסה של העירייה.
8. ראש עיריית טורונטו מתכנן להרחיב את הרכבת התחתית שם בעלות מופרכת וללא מחשבה על הסגירה הפיננסית של הפרוייקט. מזכיר לי אזור מטרופולוני קטן קרוב לים התיכון.
9. אולי סופסוף יבנו את המגרש של השרתון הישן שעומד כבור שאין לו הופכין. הציטוט הפרדוקסלי של דורון ספיר, יו"ר ועדת המשנה לתכנון ובנייה, משעשע במיוחד:
"בית המלון החדש ייבנה על פי עקרונות הבנייה הירוקה, ותחתיו ייבנה חניון תת קרקעי שבו 300 מקומות חניה מעבר לתקן הנדרש למלון עצמו." אני בטוח שזה יהיה חניון ירוק במיוחד עם עקרונות ברורים. ככה זה נראה כיום:
המגרש התקוע של השרתון הישן
10. ביום ששי עוד סיור בנווה-שאנן.
11. מחר ב-19:00 (יום ראשון, 10 באפריל) באוניברסיטת תל-אביב, אולם קיקואין 001, ד"ר אוליבר מולד ידבר על תל-אביב כעיר גלובלית. על-פי מה שראיתי בבלוג של מולד וגם בתחומים שבהם הוא עוסק (ניצול החלל העירוני לשימושים לא נורמטיביים) זה עשוי להיות מעניין. ההזמנה כאן.
12. ביום רביעי, 13 באפריל ב-19:00, פאנל על רישום ורישוי של אדריכלים בבית האדריכל (רחוב המגדלור 15, יפו).
13. המדריך להולכי הרגל בארה"ב.
14. דרושים מתנדבים לסקר איכות המרחב הציבורי בגוש דן.
15. אחד הסרטונים המוצלחים שראיתי על הקשר בין אורבניזם לפיתוח, כלכלה וחדשנות. מבט מקרוב על ה-Garment District של ניו-יורק:
 | Naz על פרויקט ג'בליה |
 | יוסף על בדם איטלקי חפרו בשבילנו את הרכ… |
 | גיני על ציטוט עירוני |
 | מאז ולתמיד על רם כרמי והחיסול הממוקד של שדרו… |
 | Jenna על אז איפה מתפתח מסחר עירוני ואיפ… |
עוד בלוג תל אביבי 