עוד בלוג תל אביבי

הרבה זמן לקח לי לארגן ביקור על חשבוני בפורטלנד ללא התערבות של תאגיד כזה או אחר. בסוף זה הצליח ובספטמבר האחרון שהינו שם חמישה ימים תמימים ורצינו להישאר שם עוד. כיף להיות תייר בעיר שגרת בה ואין צורך להציץ במפה או לבדוק אם הגעת לצומת הנכון. אפשר לראות שינויים קטנים שקרו מאז הפעם האחרונה. מוסדות עירוניים כאלה ואחרים שנסגרו וגם כאלו שלא נסגרו. שכונות שהתעוררו לחיים וכאלה שהלכו לישון. אבל בעיקר כיף להיות בפורטלנד. העיר הענייה ביותר בחוף המערבי שמתעקשת להישאר כזו ובמקום להתחרות באחות הגדולה והעשירה סיאטל מעדיפה לקחת את החיים באיזי, להישען אחורה, ואם אפשר בדרך לסגור איזה כביש ולשים עליו כסאות.

המלון שלנו – פתיחה ברגל ימין

ננסה להתחיל מהתחלה, כלומר מהמלון שהיינו בו. את המלון הזמנו ב-Priceline והצלחנו לקבל חדר במאריוט על הנהר במחיר משעשע של 90 דולר ללילה. אבל זה לא נעצר כאן. כמו בשאר המלונות, שלחנו להם מייל מראש ועדכנו אותם שאנו בירח דבש (מה שהיה נכון) ואם אפשר ככה לפנק אותנו קצת. החברים במאריוט עשו מעל ומעבר ושדרגו אותנו לחדר ענק בקומה ה-14 בפינה עם הנוף הטוב ביותר ומיטת King Size Extended שלדעתי הייתה ברוחב של 2.2 מטרים (משפחה של סומלים יכולה לישון שם לרוחב). אחרי שהתמקמנו עם המזוודות מאריוט הביאו לנו שירות חדרים עם בקבוק קאוה וקופסה משוקולד שהכילה ערימה גדולה של בלובריז (אוכמניות?). כן, היה לא קל.

Cava, Chocolate and Blueberries at the Mariott Waterfront

להתעורר בבוקר עם הברווזים מהפארק שלמטה (שבעבר הרחוק היה כביש מהיר מהסוג של הרברט סמואל) ולהסתכל על Mt. Hood (בימים שלא היה מעונן מדי). אלה החיים.

The Willamette River from Our Room

אבל לא היינו רק בחדר במלון. למרות שירד גשם בכל אחד מהימים שהיינו שם, ולעתים אפילו גשם חזק, כמעט ישראלי באופיו, מצאנו כמה הזדמנויות להסתובב בעיר ולהתרשם ממה שקורה שם בתכלס'. מרכז העיר של פורטלנד נפגע חזק במיתון האמריקאי ויש לא מעט שטחים להשכרה במרכז העיר. לטעמי, הם חייבים לחלק את השטחים הגדולים לחלקים קטנים יותר ולא לחכות לגופים גדולים שספק אם יגיעו בזמן הקרוב. מעבר לכך, יש במרכז העיר לא מעט חניונים בקומות, אשר בקומת הקרקע שלהן יש מסחר, כדי לא לפגוע ברצף הרחוב. זה אמנם משאיר את הרחוב לא-קטוע אך בערב זה גורם לכך שיהיו הרבה פחות אנשים במרכז העיר ואולי כדאי להסב חלק מבנייני החנייה האלה למגורים, לפחות בקומות העליונות שלהם.

חניון בקומות מעל מסחר

מרחב ציבורי – חגיגה ציבורית

ועכשיו לשורש העניין. בפורטלנד הם אוהבים לנצל את המרחב הציבורי שלהם. פשוט אוהבים. ובלנצל את המרחב הציבורי אני לא מתכוון למעבר דרכו בקופסת פח פגוש לפגוש במשך שעות עם הרדיו והמיזוג. איך שיצאנו ביום הראשון מהחדר, עברנו בחלק הצפוני של Park Avenue (בניגוד לניו-יורק שדרת הפארק של פורטלנד מורכבת משדרה אמצעית להולכי רגל וכבישים קטנים בצד ולא מכבישים מהירים עם אי-תנועה פרחוני באמצע) שמזכיר במידה מסויימת את החתך של רוטשילד. מה שהיה שונה כאן הוא הנוכחות של שוק האיכרים בשדרה במקרה באותה השעה. שווקי האיכרים (Farmers' Market) האמריקאיים שווים פוסט נפרד, אבל בגדול בכל שכונה יש כמה שעות בשבוע שוק איכרים, וקשה לתאר ארוע עירוני נחמד מזה. אצלנו משום מה דחפו את שווקי האיכרים לשולי העיר, לנמל ולתחנה, הרחק מהחיים היומיומיים. בקיצור, השוק שם התיישב על השדרה וסיפח אליו גם את הכבישים הקטנים בין חלקי השדרה השונים. היה גם טעים.

מעבר החצייה פתוח לתנועת הולכי רגל. מכוניות מתבקשות לא להפריע לבני האדם

בקושי התאוששנו מהעגבניות האורגניות והישיבה על כסא באמצע הכביש ונתקלנו בסגירה נוספת של רחוב. הפעם זה היה חלק של Main Street, סמוך להיכל התרבות המקומי. הרחוב עבר שינוי וריצוף כך שיהיה קל לסגור אותו לטובת ארועים (כאשר מזג האוויר מאפשר זאת). נחתנו על הופעת צהריים של הרכב בשם Portland Taiko שעושה סוג של מיומנה בסגנון יפני.

בעיקרון, לפעמים מותר למכוניות לעבור כאן

משם המשכנו לכיכר המרכזית של העיר – Pioneer Courthouse Square. מדובר באחת הכיכרות המשובחות שנבנו בעולם בעידן הרכב הפרטי, ונחשבת בצדק לאחד המרחבים הציבוריים הטובים בעולם אפילו בהשוואה לכיכרות היסטוריות. הכיכר נחנכה ב-1984, לאחר שהעירייה והתושבים (שתרמו לא מעט כסף) הסירו חניון דו-קומתי שהיה שם. מחשבה רבה הושקעה בפרטי העיצוב והתכנון וכן בניהול היומיומי של הכיכר, אשר משמשת לארועים רבים בפורטלנד וגם כמובן להפגנות. בזמן שעברנו בכיכר הייתה שם פיאסטה מקסיקנית.

כנראה שאף אחד לא עובד שם

Pearl District – פיתוח עירוני חדש

כשמדברים על פיתוח עירוני בפורטלנד צריכים להזכיר את רובע הפנינה ה-Pearl District. מה שהיה בעבר אזור תעשייה מג'וייף בשולי מרכז העיר עבר תהליכי פיתוח וכתישה מואצים תוך ניסיון לשמור על משהו מהאופי המקורי הקשה של האזור. היום זה האזור הכי מלוקק בפורטלנד עם צפיפות מגורים גבוהה וקו של הטראם שהושק לפני פחות מעשור והורחב לאחרונה, וכמובן גלריות (שהתחילו את התהליך), וחנויות בגדים יקרות מאוד (שבאו אחר-כך). ואם כבר מדברים על הפרל דיסטריקט, אז צריך להזכיר גם את Jamison Square. כיכר/פארק עירוני שנחכך ב-2002 והפך מאז למוקד לחיכוך מסויים בין משפחות עם ילדים קטנים ששורצים שם, לבין בעלי הכלבים המדוגמים שעוברים שם בסך. הרבה תשומת לב הושקעה בפרטים, כולל פרטי המים במרכז הכיכר ובחזיתות המסחריות ברובן שפונות אליה.

Jamison Suqare

עוד כמה קטנות

אז חוץ ממרחב ציבורי פעיל פורטלנד ואורגון בכלל מצטיינות במבשלות בירה. אחד המקומות שלקחו את זה עד הסוף נקרא Bailey's Taproom ושם אפשר למצוא 20 ברזים מתחלפים של בירות מקומיות. אנחנו לקחנו שם שתי טעימות של חמש בירות ויצאנו שיכורים ושמחים. למי שרוצה לחוות את הבירות של ה-Pacific Northwest זה המקום (אבל לא את כל הבירות תאהבו. חלקן משונות מדי). לגבי קניות – רחוב Hawthorne במזרח העיר בין רחובות 30 ל-40 הוא כלל הנראה הסטרץ' הכי מגניב לחנויות בפורטלנד, ובפרט בכל הנוגע לחנויות וינטג'. הוא עומד יפה בהשוואה לרחוב Haight בסן פרנסיסקו וגם מול הרחובות המגניבים של ברוקלין וה-Lower East Side. ואחרון חביב, אם אתם עוברים ב-Powell's תכינו הרבה מקום במזוודה.

לפני כמעט שנה יצא לדרכו צוות המחקר העירוני בבת-ים שהתבסס על בני נוער מקומיים, מלווים על-ידי המרכז לעירוניות ים-תיכונית ומספר אנשי מקצוע. הצוות הגיש דו"ח מעניין מאוד על המרחב הציבורי בבת-ים, כולל מספר המלצות להתערבות (אחת מהן קרתה במידה מסויימת בפועל כבר בסקייטפארק), אבל זה לאו דווקא העיקר. העיקר הוא הדרך בה הפרוייקט נעשה והתובנות לגבי המקומות השונים שבני הנוער בחרו לחקור. מסתבר שיש לא מעט דברים שעובדים לא רע במרחבים הציבוריים שנסקרו, שימוש גבוה בגנים ובספסלים הציבוריים, אפילו גבוה מדי, דבר אשר נדיר לראות בישראל. כמו כן, ההבחנות בנוגע לאופי השימוש של קבוצות שונות במרחב והתחושות של המשתמשים כלפיו מרתקות.

ברשותכם, להלן ציטוט מאחד מראשי הפרויקט, ניסן אלמוג (עמ' 31 בדו"ח):

"בת י-ם מבקשת כיום לחדול מלהיות פרבר דרומי רדום ודהוי של תל אביב, פריפריה חברתית-תרבותית בליבת המטרופולין. היא שואפת להפוך לעיר אינטנסיבית יותר, שמרחיבה את המרכז ומאתגרת את השיח המתקיים בו. פרויקט צוות המחקר מבקש ללמד בין השאר כי בחשיבה על תכנון המרחב הציבורי העתידי שלה, בת י-ם יכולה ללמוד מערים אחרות, אך לא חייבת להפוך לחיקוי עילג שלהן. איכות חיים עירונית ברת קיימא לא תיווצר מניסיונות התחפשות יומרניים למנהטן וממיזמי אמנות ממותגים ברי חלוף. בוודאי לא מהתחקות אחר האסטטיקה המנומנמת של הפרבר ראשון לציון מערב. מרחב ציבורי איכותי שישרת את הקהילה העירונית יוכל להתהוות רק בפעולת פיתוח הוליסטית, שתהלום את ההיסטוריה ואופיו של המקום הזה, ותשתף את אנשיו בתכנונו. תכנון אסטרטגי שמבין את חשיבותם של אוטו הגלידה, מוכרת הגזוֹזים בשדרה ובני הנוער לחיים העירוניים, ומבטיח את מקומם במרחב הציבורי. לקראת שנת המאה שלה, העיר בת י-ם יכולה להרשות לעצמה להתבגר ולהחליט מה תרצה להיות כשתהיה גדולה. הבָּנאליה הבת ימית שמרה על אופייה הייחודי שנים רבות והיא הרי איכותית ואהובה כל כך על רבים מאנשי העיר. אסור שהשאיפה להיות לעיר גדולה, חדשנית ואינטנסיבית יותר תהרוס אותה. כדי לגדול נכון, בת י-ם צריכה פשוט להתכנס וללמוד מעצמה, מהאנשים שבחרו לחיות בה. היא ה“מקום הטוב“."

ועוד ציטוט אחד מאת קסנייה ברשייה אשר חקרה את גן התרבות ברמת יוסף (עמ' 13 בדו"ח):

"ה“זרמים“, זרמים של אנשים, הם החיים של הגן. חלק מהזרמים ברורים מאד, ובחלקם צריך להתבונן זמן רב יותר כדי להבין שהם קיימים. זרם אחד בא בבוקר: ילדים שעוברים בו בדרך לבית הספר. הזרם הזה חוזר חזרה לגן בשעות הצהריים, בדרך חזרה מבית הספר, לפעמים עוצרים ומשחקים במתקנים. זרם נוסף הוא האנשים שיוצאים לעבודה, בדרך כלל לכיוון תחנות האוטובוס שנמצאות ברחוב הסמוך או לכיוון הקניון. אנשים בדרך לעבודה ממהרים, הולכים בקצב, מבלי לעצור. זרם אחר, שכן עוצר, הוא הזרם של הקשישים. הם מטיילים בגן ואז בוחרים מקום ישיבה בצל על אחד הספסלים. יש בשכונה הזאת קשישים רבים, והגן מהווה בשבילם מקום מפגש. השדרה המרכזית היא מקום שמבוגרים רבים בוחרים לשבת בו. הספסלים מסודרים זה מול זה, אפשר להסתכל מהם על האנשים שעוברים, ועל אלה שיושבים מולך. במהלך היום הספסלים שבשדרה מלאים. זרם נוסף הוא זה של החתולים. יש בגן חתולי רחוב רבים. הם כבר חלק מהמקום. אישה אחת מאכילה אותם באופן קבוע, שמה קופסאות מפלסטיק על הדשא, והם חוזרים ומגיעים לאותה נקודה קבועה. הם גם ישנים בגן כמו ההומלס שמגיע בכל ערב. במהלך היום, נשים פורסות סדין לפני אחד הספסלים ומוכרות מוצרים לבית ויד שנייה. חלק מהאנשים אוהבים לשחק במשחקי שולחן וקלפים. באים בחבורות. משחקים במשך שעות. בגן אין מקום מסודר למשחקי שולחן, אז מביאים כיסאות מהבית, מסדרים אותם סביב שולחן ומשחקים. מביאים כיבוד, שתייה וכוסות,ועל העץ תולים שקית. לא יודעת למה. את אחד מספסלי העץ מהשדרה מישהו תלש והעביר לאזור המשחקים, שם אותו ליד שולחן. ככה יש מקום ליותר שחקנים."

מומלץ לעיין במסמך הנדיר הזה (לצפייה איכותית כדאי להוריד את המסמך אליכם למחשב):

את הביקור שלנו בצפון קליפורניה (החלק שנמצא צפונית לסן-פרנסיסקו), אפשר להרכיב משני חלקים – מים ועצים. חוף האוקיאנוס השקט פראי במיוחד לכל אורך הדרך והנסיעה בכביש 1 אשר חובק את המצוק שלידו מבטיחה נופים יפים אך מייגעת לעתים. הערפל המפורסם של סן-פרנסיסקו הוא חלק ממערכת מזג-אוויר שנפוצה בכל צפון קליפורניה, וכך בכל שלב נתון ביום האוקיאנוס יכול לשלוח ענן ערפילי ולכסות את הכביש ולא פחות מתסכל – להסתיר את הנוף. כל זה מתרחש ללא התראה מוקדמת ובתוך פרק זמן של פחות מ-20 דקות יום בהיר ונחמד עשוי להפוך ליום קפוא ואפור.

האוקיאנוס השקט שולח גל ערפילי נוסף

אבל לא רק אוקיאנוס מסתתר בצפון-קליפורניה. יש שם גם הרבה עצים וסוג אחד מפורסם במיוחד – Coast Redwood (בעברית  נסכם על השם רדווד, אלא אם כן יש לכם משהו יותר טוב להציע) ממשפחת הסקוויה. בעבר, לפני בוא האדם הלבן, החוף המערבי של צפון-אמריקה היה מלא בעצים עתיקים בני מאות ואלפי שנים שהתנשאו לגבהים עצומים, כאשר הרדווד היה לגבוה שביניהם והתנשא אף מעל ל-100 מ'. האדם הלבן כרת 99% מאותם עצים עתיקים וכיום נשארו מספר שמורות בודדות בקליפורניה ובדרום אורגון שבהן ניתן עדיין לראות עצים עתיקים כאלה. אחת מהדרכים הטובות ביותר להתרשם מהעץ המיוחד הזה היא לנסוע בחלק ישן של כביש 101, בחלק הקרוי "שדרת הענקים" (במקור זה יוצא Avenue of the Giants). יחסית למרחק הקצר של הנסיעה בחלק הזה (31 מיילים או 50 קילומטרים) יש מבחר רב של עצים להתרשם מהם ואפילו ניתן לנסוע (בתשלום) דרך גזע של אחד מהם.

גם משאיות עוברות שם

צפונית יותר נמצא גם ה-Redwood National Park, אבל לדעתי ה-Avenue מרשים יותר, וגם בשלב מסויים מגיעים לנקודת הרוויה. אחרי הכל מדובר בעץ, מרשים ככל שיהיה.

כמה רדוודים מרשימים

בחלק הזה של העולם, אין כמעט יישובים גדולים, כאשר מסקרמנטו ועד פורטלנד אין ערים משמעותיות במיוחד. בכל זאת התמזל מזלנו ועברנו בעיירה Eureka. מדובר בעיר הראשית במחוז המבולדט, הידוע באיכות גידולי הקנביס שבו, כך שלמרות גודלה הקטן מדובר במקום מעניין יחסית. בעיירה הסטודנטיאלית הנחמדה יש לא מעט חנויות ספרים משומשים מעולות ובדיוק כשהגענו היה שם גם מצעד הגאווה השנתי וגם תערוכת מכוניות עתיקות, וכל מרכז העיר ההיסטורי נסגר לתנועת רכבים לכבוד הפסטיבלים. העברנו שם יום נחמד מאוד ובקושי הצלחנו לצאת משם צפונה.

ציוד נהיגה סטנדרטי (ב-1917)

את שאר התמונות מצפון-קליפורניה אתם יכולים למצוא כאן.

האומה האמריקאית, בהיותה מבודדת משאר העולם, פיתחה לעצמה מנהגים מקומיים משלה. אחד מהדברים המקומיים בארה"ב הוא ספורט העונה לשם פוטבול (Football), אשר בו אנשים עם סוגים שונים של מגנים מנסים להעביר חרוט גומי מצד לצד ומדי פעם יש בעיטה בכדור. השכלול של המנהג הזה הוא הקולג' פוטבול הלוא הוא פוטבול המכללות שהוא כנראה הספורט עם האיצטדיונים הגדולים ביותר בארה"ב. בגלל שבמכללות יש מעט משחקים בכל עונה ומשום שלא משחקים פוטבול יותר מפעם בשבוע (קשור לכך שאחרי כל משחק צריך לתת לעצמות שהות מספקת לחזור למקומן) יוצא שלכל קבוצת מכללות יש בערך שש שישה משחקי בית בעונה. הטירוף והנוכחות בכל משחק כזה הם יוצאי דופן לעומת ענפי ספורט אמריקאיים אחרים.

בטיול האמריקאי התמזל מזלי ויצא לי סופסוף ללכת למשחק פוטבול מכללות. הלכתי למשחק פתיחת העונה של ברקלי מול דיוויס באיצטדיון של ברקלי (אחד האיצטדיונים הגדולים בתחום עם מעל 70,000 מקומות) המשחק היה לא מאוזן וברקלי הביסו את דיוויס 52-3 לשמחתנו. מעבר לפוטבול עצמו, אלמנט חשוב אחר במשחק היה התזמורות המהלכות של כל מכללה שהורכבו מעשרות נגנים שצעדו להם בסך במדי שרד נוצצים שלא היו מביישים את הצבא האדום (בכלל לאמריקאים יש חיבה עזה למדים מכל סוג. הפרעה לאומית שכדאי לעמוד על טיבה מתישהו).

צופים במשחק

התגלית המפתיעה בעיניי באותו יום לא הייתה חוקים חדשים של פוטבול שלא היכרתי אלא מסיבות החניון אשר מלוות מעמדים מסוג זה. מדובר במושג הקרוי Tailgate Party, אשר בו נהוג לבצע לפני, תוך כדי ואחרי המשחקים פריסות משמעותיות של מזון בחניונים, כאשר האופציה המועדפת היא המדף האחורי של הפיקאפ, אבל זה לא מחייב. לא מדובר כאן במסיבות חניון עם וודקה ורדבול וערימה של ילדים בני 17 מסביב לבסים, אלא התאספות של קהילות שלמות מסביב למעדני גריל, סלטים וכמובן בירה. לא מעט ממשתתפי מסיבות החניון אפילו לא נכנסים למשחק עצמו (!), אלא מעבירים את זמנם בנעימים היכן שהאקשן האמיתי מתרחש – ליד הגריל. התופעה נפוצה במידה כזו שיש אתרים שלמים המוקדשים לנושא, כולל האתר המשובח הזה שעוזר למפות מקומות חנייה מועדפים למסיבות ואף מציע מתכונים.

בטיול הבא בארה"ב – פיקאפ ונקניקיה.

מאצ'אפ לפני המשחק – התזמורות

אם אתם עוברים במקרה בסן-פרנסיסקו הרשו לי להמליץ לכם בחום על סיור הארכיטקטורה של Rick Evans, שהעביר את אחד מהסיורים האורבניים הטובים שיצא לי להיות בהם.

הסיור עובר ברובע הפיננסי של סן-פרנסיסקו היכן שנמצאים מרבית המבנים הגבוהים בעיר ובעזרתו אפשר להבין לא מעט מההיסטוריה של הבנייה, ההרס וגם לא מעט טעויות שנעשו בסן-פרנסיסקו. הנושא החשוב הראשון בהיסטוריה התכנונית של סן-פרנסיסקו קשור ברעידת האדמה של 1906 ובשרפה שפרצה בעקבותיה וכילתה פחות או יותר את מרבית המבנים בסן-פרנסיסקו ולמעשה הביאה לבנייה מחודשת ונמרצת של מבנים לאחר מכן. הנושא השני שכדאי להכיר הוא מגבלת הגובה של המרכז הפיננסי שעמדה על 30 קומות לבניין. למרות מגבלת הגובה הזו, ניתן היה לבנות לגובה רב יותר בתנאי של קניית זכויות אוויר מבניין בחלקה נושקת שאינו מגיע ל-30 קומות. חלק מהיזמים הגדילו את גובה הבניינים שהם בנו באמצעות הנמכה של בניינים בחלקות סמוכות והקוד הזה יצר לא מעט אבסורדים וגם פגע בכמה וכמה בניינים חשובים בעיר.

דוגמה לפגיעה ניתן לראות במה שהוא אולי הבניין היפה ביותר בסן-פרנסיסקו – ה-Hobart Building אשר נבנה ב-1914. הבניין נבנה על חלקה לא-סימטרית ובניין סמוך לו קוצץ בשנים לאחר מכן וחשף קיר אטום שלא היה אמור להיחשף במקום מה שנותן לבניין מראה די מוזר:

Hobart Building

בניין אחר עם סיפור מעניין מאוד מאחוריו נקרא ה-Hallidie Building, אשר נבנה כמה שנים אחר-כך. המבנה לא מרשים במבט ראשון, אך כאשר שומעים את הסיפור שלו מסתבר שמדובר במבנה הראשון בעולם עם קיר מסך, אשר נבנה עשרות שנים לפני שזה נהיה אלמנט בנייה נפוץ (נפוץ מדי) בבנייני משרדים בכל העולם. למבנה עצמו יש חזות מודרניסטית, אך בגימור שלו שולבו פרטים ברזל ויקטוריאניים, אשר מכוסים כיום בברזנט ומחכים לשימור, כך שמדובר בהחלט בבניין חד-פעמי:

Hallidie Building ממתין לשימור

לריק המדריך הייתה תובנה מעניינת הנוגעת לגורלם של סניפי בנקים. בסן-פרנסיסקו (וגם בערים אחרות) יש עדיין סניפי בנקים פיזיים שפועלים בבניינים מפוארים מתחילת המאה ה-20. הבניינים המפוארים האלו נועדו בזמנו לעשות רושם על המשקיעים להכניס את כספם לבנק. כיום, הבניינים האלה יקרים לתחזוקה, הרבה פחות אנשים מגיעים לסניפי הבנק (יש אינטרנט בשביל זה) ולאט-לאט הבניינים האלה הופכים לאולמות ארועים מסוגים שונים.

מעבר למבנים, הסיור עסק לא מעט במרחב הציבורי של סן-פרנסיסקו ובעיקר באופן בו מתבטאות זיקות הנאה בצורה של Popos במרכז העיר. POPOS = Privately Owned Public Open Space או בתרגום לעברית – שפ"פ (שטח פרטי פתוח). מדובר בנוהל דומה בהרבה ערים בעולם, אשר מחייבות יזמים ליצור זיקות הנאה בתמורה לבנייה הגבוהה. לא מעט מה-Popos הללו נוצרו באופן שבו הציבור לא ממש יודע שהם קיימים והם גם לא מזמינים במיוחד כשכבר מגיעים אליהם (מזכירים זיקות הנאה לא שימושיות כמו הגינה האחורית של מגדלי אקירוב ושלל מבנים משומרים נטושים ששומרו וננטשו לרווחת הציבור בתל-אביב). בשנים האחרונות עיריית סן-פרנסיסקו הכניסה נהלי תכנון שמוסיפים לשטחים האלה פונקציות של מזון, ישיבה ובולטות וכך ה-Popos החדשים באמת מהנים. אולי כדאי לעיריות נוספות, אפילו כאן, ללמוד מהחברים בקליפורניה. אנשים טובים עשו שירות לציבור ומיפו לא מעט מזיקות ההנאה הסמויות הללו ואף דירגו אותן.

זיקת הנאה שוממת בסן-פרנסיסקו

זיקת הנאה מוצלחת בסן-פרנסיסקו

את הסיור סיימנו עם מבט לעתיד של סן-פרנסיסקו. מסתבר, שכל המרכז הפיננסי של סן-פרנסיסקו די נחסם לפיתוח בעתיד, ונמצא במצב של שימור קיצוני. העירייה מתעלת את הפיתוח לאזור דרומית לרחוב מרקט (ה-SoMa הידועה לשמצה) שבו בימים אלה מוקם פרוייקט בנייה ענק הכולל את הטרמינל הראשון של הרכבת המהירה הראשונה המוקמת בארה"ב (בין סן-פרנסיסקו ללוס אנג'לס. רכבת שתשנה את כל הפריסה המרחבית של היישובים במרכז קליפורניה אם וכאשר) ולידו מרכז עצום של משרדים ודירות. לא ברור כמה שנים זה ייקח, ואם זה יהיה מוצלח או לא, אבל יהיה מעניין לעקוב.

לסיום, תרשו לי לחזור על ההמלצה – לכו לסיור של ריק אוונס.

לקריאה נוספת – מבחר לינקים על ההתפתחות של סן פרנסיסקו