השבת האחרונה בפורטלנד

לפני חמש שנים עזבתי את פורטלנד אחרי שנתיים של מגורים במרכז העיר. ה-21 לספטמבר 2002, היה יום השבת האחרון שלי בפורטלנד, ועד היום הוא יושב חזק ברשימת הימים ההזויים ביותר בחיי. ברשותכם, בפוסט זה אחלוק עמכם את אותו יום כפי שזכרוני מאפשר לי.

חתונה לבנה

סיפורנו מתחיל בכנסייה קתולית בשכונת צפון-פורטלנד בשעות הצהריים, היכן ששניים מידידיי החליטו להינשא בטקס דתי מלא. כל החברים התאספו ובאו מקצות תבל, והכי חשוב, כולם באו בשמלות נשף ובחליפות מדוגמות כולל עבדכם הנאמן שזה היה היום הראשון (והאחרון בינתיים) בו הוא נאלץ לענוב עניבה. הטקס עצמו נוהל באנגלית במקום בלטינית (ככה זה עם האמריקאים, עובדים בשפה אחת), ולאחריו הושרו שירים כאלה ואחרים לכבודו של ג'יזוס. אין ספק, ג'יזוס שיחק אותה. לאחר הטקס, התפילות והשירים שנמשכו יותר משעתיים (תשוו את זה לחופה של עשרים דקות בחתונה ישראלית), יצאנו מהכנסייה והמשכנו לאזור קבלת הפנים.

The Reception

לפני שארחיב בנושא קבלת הפנים, הרשו לי להתמקד שנייה בנושא מתנות חתונה אמריקאיות. ארצות-הברית ידועה כממלכת הצרכנות הבלתי-מעורערת של כדור הארץ, ובהתאם האמריקאים מומחים בקניות ובאפשרות לייצר עוד קניות (ועוד קניות). בהתאם לגישת הקניות בכל מחיר, האמריקאים לא נותנים צ'קים בחתונה, אלא מתנה פיזית, כזאת שאפשר לגעת בה ולהחזיר לחנות. עכשיו אתם בטח תוהים מה קונים למי שמתחתן. אל דאגה ידידיי, גם פה האמריקאים הצליחו להמציא לעצמם שיטה. הם פיתחו מנגנון רישום מתנות (ובאנגלית: Wedding Registry), אשר מהווה מעין רשימת מתנות שהזוג הצעיר מבקש לחתונה, כאשר כל אורח שנכנס לרשימה הממוחשבת יודע מה כבר נרכש ומה עדיין לא (דוגמה חיה בלינק הזה). כך מתחיל כל זוג אמריקאי צעיר את חייו עם ערימת רכוש מיותרת לחלוטין. עכשיו נחזור לסיפורנו.

מהכנסייה המשכנו לכיוון קבלת הפנים שנערכה בקומת קרקע של בניין משרדים מפואר שלפני כן שימש כחנות כלבו. בקבלת הפנים קיבלו החתן והכלה את המתנות, ופה גם התקיים החלק המרכזי של החתונה, כולל נאום השושבין, האוכל והשתייה. ובכן, מכיוון שהחתונה התחילה בכנסייה בצהריים ולא כללה התקרחנות עד אמצע הלילה, מצאנו את עצמנו מחוץ לחתונה בשמונה בערב, שבעים, שתויים ומחוייטים. בשלב הזה היינו כעשרה אנשים (רובם זוגות), וידענו שהלילה הזה רק מתחיל.

הלילה

החלטנו ללכת על גדול. המקום הראשון שאליו הלכנו היה הפורטלנד סיטי גריל, שהוא מסעדת פאר בקומה ה-30 של המגדל הכי גבוה במרכז העיר. בבר המלוקק ניגן לו הפסנתרן ואנחנו התחלנו להוריד מוחיטוס ושאר דברים טובים ויקרים. משם המשכנו לעוד בר ולעוד בר ואט-אט החלה החבורה להתפרק. אני לא זוכר את כל המקומות שעברנו אותו ערב, אבל באזור אחת בלילה, כאשר נשארנו שלושה גברים בחליפות, הדברים התחילו לצאת משליטה באופן סופי. אני זוכר שבאחת מפינות הרחוב פנה אליי מישהו ואמר לי שאנחנו נראים כאילו לכל אחד מאיתנו יש BMW. אמרתי לו שהוא כמעט צודק (לאחד מאיתנו באמת הייתה BMW Z3 הידועה גם בתור בימר).

אוטובוס בית-הספר

בעודנו פוסעים במרכז העיר, אני מבחין באוטובוס בית-ספר צהוב כזה חונה לו. באחת וחצי בלילה אוטובוס של בית-ספר לא מסתובב סתם כך באמצע העיר. אנחנו הולכים לכיוון האוטובוס על-מנת לברר את העניין. בהגיענו לאוטובוס, אנחנו רואים בחור ובחורה במושב האחורי ושואלים אותם מה הקטע. מסתבר שהם נמצאים על אוטובוס שמבצע סיור פאבים ומועדונים בעיר, ורוב החברה' שאיתם הגיעו ממקומות ממש מרוחקים באורגון. שני החברה' במושב האחורי היו Underaged (כלומר, מתחת לגיל 21) ולכן לא נכנסו לכל המקומות בעיר, אבל הייתה איתם חבית של בירה (יענו keg). בעודנו עומדים על המדרכה הם הורידו לנו כוס בירה מהאוטובוס (אקט בלתי-חוקי בעליל). איך שנגמרה לנו הבירה, שאר החברה' שלהם, שרובם היו מחופשים בשלל צבעים מגיעים לכיוון האוטובוס. כמובן שבהיותנו לבושים בחליפות, התאמנו להם ועלינו לאוטובוס להמשך הסיבוב.

אני זוכר מהנסיעה הזאת שאני מחזיק כוס בירה ביד, וביחד עם כולם צועק מהחלונות של אוטובוס בית-הספר הצהוב. האנשים ברחוב לא כל-כך הבינו מה הם רואים. כמו שאר הנוסעים באוטובוס גם אני קיבלתי דיסק למזכרת מהלילה, שהיה קומפילציה של כל מיני שירים, ובין השאר היו כלולים בו מובי, ביורק ופינק מרטיני. עם האוטובוס עשינו מרחק קצר והגענו למועדון פנורמה, שהיה מועדון הדנס המוביל בפורטלנד באותה תקופה, והיחיד שבאמת היה מלא עמוק אל תוך הלילה.

לפני שנמשיך, הרשו לי לומר מלה אחת לגבי אלכוהול בחוף המערבי. בשלוש מדינות החוף המערבי (קליפורניה, וושינגטון ואורגון) אסור למכור אלכוהול אחרי שתיים בלילה, מה שכמובן מחסל את חיי הלילה באזורים האלה ומשחרר ערימות של שיכורים בו-זמנית החוצה מכל המקומות. בכל מקרה, במועדון פנורמה עצמו, העסק נשאר פתוח הרבה אחרי שכבר לא מוכרים אלכוהול. בהיותנו לבושים בחליפות לא ממש רקדנו, ובסביבות ארבע אני וידידי האחרון שנשאר יצאנו והתחלנו לפסוע לכיוון הרכב שלו. בשלב הזה של הלילה העיר הייתה נטושה לחלוטין, פרט להומלסים.

מכות

בעודנו מתקדמים לכיוון הרכב הגענו לקטטה בין שני אפרו-אמריקאים בעוד אפרו-אמריקאי אחר צופה מהצד. אינסטינקט ההישרדות שלי הורה לי להמשיך לצעוד תוך התעלמות, בעוד ידידי היציב פחות פנה לשחור הגדול שהרביץ לשחור הקטן בשאלה "?What's going on here" למזלו של ידידי הוא היה גדל-גוף ולכן במקום להידקר, קיבל את ההסבר הבא "This is my li'l brother" וכמובן שאתה אמור לתת מכות רצח לאחיך הקטן. אני המשכתי להתקדם וידידי הגיע אליי ושאל אותי מה אפשר לעשות. אמרתי לו שבמקום ללכת מכות בעצמנו, אפשר ללכת לתחנת המשטרה הקרובה שפתוחה 24 שעות ונמצאת ברחוב השלישי. באותו רגע הבנתי שאחרי שנתיים בפורטלנד, אני מכיר אותה מספיק טוב, בשביל לדעת איפה נמצאים דברים שלא באמת דרושים ביומיום. הלכנו לתחנת המשטרה, אבל מן הסתם עד שהשוטרים יצאו לדרך החברה' כבר ברחו.

באותו יום ארוך, ולאחר 17 שעות בחליפה ועניבה הצלחנו להגיע כל הדרך מחתונה לבנה למכות בין שחורים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פורטלנד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על השבת האחרונה בפורטלנד

  1. גת הגיב:

    אחלה חוויות!
    אני חושבת שגם הלילה האחרון שלי במנילה היה הזוי והלום אלכוהול… זכור לי במעורפל שהסתובבתי ברחוב יחפה באיזשהו שלב בנדידה בין הפאבים – כמה כיף היה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s