פוסט אורח נוסף מאת גת.
לא פעם אני מהרהרת במילות השיר ה–מעולה! של הדג נחש "הנה אני בא". אני מניחה שהרבה אנשים שחיו בירושלים ובתל אביב מזדהים עם מילותיו. כשחזרתי מחו"ל אחרי שלוש שנים של מגורים במטרופולין עצום, אפשרויות המגורים שבחנתי היו ירושלים, חיפה ותל אביב. משום מה נמשכתי מאוד לירושלים, הן בגלל זיכרונות ילדות טובים, והן בגלל שנמשכתי למה שהעיר הזו סימלה עבורי "לאלף התרבויות" כמילות השיר.
שלוש שנים גרתי בירושלים, קשה לי להגיד שחייתי שם, פשוט היה לי חדר, היו לי חיי חברה ענפים, למדתי, נשמתי, הסתובבתי, טיילתי… אבל לא התחברתי. את ירושלים עזבתי בקיץ 2003 ברגשות מעורבים, מצד אחד עזבתי שם חבורה של אנשים שאני מאוד אוהבת (שעם הזמן הפכו לחברים הקרובים ביותר – על אף המרחק), ומצד שני הרגשתי חוסר קשר וחיבור מוחלט לעיר "מיום ליום תל אביב נצצה יותר". מאז 2003 חזרתי לעיר, היו תקופות שהגעתי יותר והיו תקופות שהדרתי רגליי. בשנה האחרונה עליתי לירושלים פעמיים בלבד ומסיבות פונקציונליות בלבד.
זה עתה חזרתי מירושלים… פעם שלישית השנה, והיה טוב!!! יש משהו ביציאה מתל אביב או שמא מהיציאה מהשגרה שמפיח בי חיים. מכיוון שבשבוע שעבר לרמן כתב על חוויית היציאה שלו בירושלים ומכיוון שחלק ממטרת הסיור שלי הייתה הבתים הפתוחים החלטתי לתרום פוסט אורח נוסף לבלוג התל אביבי.
אז הפעם הייתה לי חוויה מתקנת בירושלים, בעצם כמעט כל פעם שאני נוסעת אני מאוד נהנית אבל כנראה שהטראומה של השנים שגרתי שם עדיין חיה ובועטת. נסעתי לבקר חברים שמזמן לא ראיתי. החלטה ספונטאנית של שבירת שיגרה. גיליתי שמאוד קל להגיע ירושלימה בשישי בערב, תופסים מונית שירות מהתחנה המרכזית וכעבור פחות משעה מגיעים לכיכר ציון. כשהבנתי כמה קל להגיע לירושלים בסופ"ש גמלתי בליבי לעשות זאת לעתים תכופות יותר. בקיצור, אחרי ארוחת ערב דשנה ומעולה, ושיחה ערה ומעניינת עם משפחתה של מ' שמנו פעמינו ל"טוביה". היה בדיוק ערב ישראלי (שזה תמיד מצוין מבחינתי), והאווירה הייתה כל כך לא מנוכרת. הרבה אנשים הכירו אחד את השני, אבל גם אלו שלא הכירו נראה היה שהם מכירים. הייתה אווירה עליזה ושמחה, אני לא יודעת מה בדיוק היה שונה באווירה אבל היא לא הייתה אווירה של פאב תל אביבי, אנשים לא הגיעו בשביל לראות ולהיראות, הם פשוט הגיעו בשביל ליהנות. לאחר שמיצינו את הטוביה החלטנו לעבור ל"סטארדסט". באמצע הגחנו ל"שושן" הבר של הקהילה. אני חושבת ששם יש עוד מה לשפר, מקום קצת הזוי ורחוק מהפאבים הייעודיים בתל אביב.
כשהגענו ל"סטארדסט" (שהיה מפוצץ) התחבר לי שאנחנו במסיבה של "הפועל קטמון", הקבוצה שנקנתה על ידי האוהדים ושניצחה שלשום בערב את הפועל נחלת יהודה. האנרגיות היו מעולות, והמסיבה הספונטאנית הזו הזכירה לי את מה שאני אוהבת בירושלים: את האנשים. יש משהו כל כך כן, כל כך חסר פוזות וכל כך חם בין הצעירים בעיר הזו שכול כך חסר לי בתל אביב. אני חושבת שההבדל העיקרי נובע מכך שתל אביב היא עיר הומוגנית בהטרוגניותה, כלומר, יש בתל אביב הכול מהכול אבל החתך הוא של חילונים צעירים שבאו להצליח בעיר הגדולה. בתל אביב יש הרבה "מאגניבים", הרבה אמנים, הרבה תקשורת, הרבה ידוענים. בתל אביב יש הרבה אבל מסוג מאוד מסוים. בירושלים לעומת זאת אין כל כך הרבה צעירים חילוניים, ירושלים היא בין היתר עיר של אנשים קשיי יום, של משפחות, עיר שבה הטרוגניות היא אכן הטרוגניות: יהודים, ערבים, חרדים, חילוניים, מזרחיים, אשכנזיים. בירושלים המנעד הוא גדול יותר, ולכן כשכבר יוצאים אז פוגשים פנים מוכרות וקל יותר להתחיל שיחה, למרות שהעיר מתפרסת על פני שטח גדול כל כך יש בה אווירה כל כך כפרית, לפחות זה הרושם שאני קיבלתי.
בקיצור, חוויתי חוויה מאוד אוטנטית בירושלים שלשום. אני לא אומרת שבתל אביב אין אוטנטיות, ואני לא אומרת שבתל אביב אין לי מפגשים מהנים עם אנשים, אבל בתל אביב תמיד מרגישים זרים. אני אוהבת את תל אביב, אוהבת את מזג האוויר, אוהבת את ההתרחשות, אוהבת את המהומה אבל לפעמים בא לי "קצת רוגע, קצת שקט"… "קצת חיים בכפר". קשה לחיות בירושלים, קשה להתפרנס, קשה להגיע ממקום למקום, קשה לחיות עם העומס הרגשי והמתח המתמיד בין הקצוות השונים אבל כל כך קל לדבר שם עם אנשים, כל כך קל "לעשות חברים חדשים"… בתל אביב קל לחיות, קל (יותר) למצוא עבודה, קל למצוא מקומות בילוי, קל לא לנוח, קל להישאב להתקרחנות אבל קשה ליצור קשרים עמוקים… קשה (לפחות לי) למצוא מהות.
**הערה על הבתים הפתוחים, לצערי בגלל שהלכנו לישון לפנות בוקר התעוררנו לקראת הצהריים. קפצנו למושבה הגרמנית אבל התורים לבתים השתרכו והתארכו. הסתבר שאנשים חיכו שעה וחצי כדי להיכנס לבית. לבתים אומנם לא נכנסנו אבל הסתובבנו במושב הגרמנית שתמיד כיף לבקר בה, פגשנו פנים מוכרות, וחווינו אווירה מאוד חיובית. היה משהו יפה ומרגש בכמות האנשים שהסתובבה במושבה – ירושלים החילונית התעוררה לחיים. לאור ההצלחה הגדולה אחד המארגנים הבטיח שבקרוב יפתחו את הבתים שוב. לטעמי היו צריכים להפוך את שבת ליום הסיורים המרכזי ולא את שישי ואז אולי יותר אנשים היו מספיקים להגיע ולהתרשם. לסיכום, יוזמה מבורכת, בפעם הבאה אעשה מאמצים להגיע מוקדם יותר.
עוד בלוג תל אביבי 
יופי של פוסט גת שמח שנהנת.
"ולכן כשכבר יוצאים אז פוגשים פנים מוכרות וקל יותר להתחיל שיחה,למרות שהעיר מתפרסת על פני שטח גדול כל כך יש בה אווירה כל כך כפרית"
זה לא רושם שקיבלת זו המציאות הקיימת.
ראית את התמונות?
גם אני נהניתי לקרוא את הפוסט שלך, גת.
את תחושותייך כלפי ירושלים לאחר השהות בת"א אפשר אולי לסכם במשפט המיתולוגי של דורותי לאחר ששבה מארץ עוץ:
There's no place like home
אני ממתין לתגובת מארגני בתים מבפנים, בנוגע לדגש שניתן ביום שישי לעומת השבת. עשו זאת כיוון שרצו לאפשר לשומרי שבת להגיע לעיר בשישי ולהנות מהחגיגה אבל הדגש היה מוטה מדי לכיוון יום זה, שהוא כידוע יום לחוץ/יום של סתלבט ולא כולם, כולל מהמגזר, טרחו והגיעו מחוץ לעיר. היו צריכים פשוט להגדיל את היצע הבתים שניתן להיכנס אליהם גם בשבת, כי היו בתים רבים ומעניינים שהכניסה אליהם הייתה רק בשישי.
החשיבה הזו הייתה קצת צרת אופקים ומלבד זאת היו חובשי כיפות רבים בין המסיירים, אני מניח שהם ירושלמים, כי הסיורים לא חיללו שבת, מתי יגיע המשיח ויתחשבו ברגשות החילונים?.
אנשים רבים התלוננו גם על שעות הפתיחה הקצרות באופן יחסי כיוון שהבתים והאתרים לא הצליחו לעמוד בזרם המבקרים.
חשיבת העירייה בכל הנוגע לשמירת השבת לא מובנת, מה חשבו שם בכיכר ספרא שהמגיעים מחוץ לעיר יבואו בחמורים רתומים לעגלות או שיוסיפו עוד מועד עלייה לרגל וברגל, לשלושה שכבר קיימים.
לופוליאנסקי לא יגיע לגן עדן ידידיי הוא נתן יד לחילול השבת, הממונע והגדול ביותר שהיה בעיר בשנים האחרונות, כן ירבו.
נקווה שילמדו ויסיקו מסקנות בשנה הבאה.
יקי ודודו תודה.
דודו – אחלה תמונות תודה. ואני איתך, אני חושבת שהיו צריכים באמת לפתוח יותר בתים לסיורים בשבת. גם אני ראיתי לא מעט חובשי כיפה – זה היה מאוד יפה. יצרו פעילות שמתאימה גם לדתיים וגם לחילוניים אבל לא לקחו בחשבון שיום שבת הוא יום יותר איטי עבור כולם, ובאמת אם היו פותחים את הבתים ליותר שעות אולי יותר אנשים היו נהנים. כנראה שהייתה סיבה לכך: חלק מהבתים הם בתים של אנשים פרטיים ואולי זה לא היה להם נוח.
בכול מקרה מחכה לפעם הבאה.
יקי – יש משהו בדבריך לגבי תחושת הביתיות, אולי לעד אמשיך לנדוד בין תל אביב לירושלים ממש כמו בשיר. ואולי אעבור לגליל ואחיה חיים אחרים לגמרי… מי יודע 😕
גת ודודו, אני חושב שלא היה קל למארגנים מתל-אביב להרים את הכפפה במקרה הזה כמו שאתם חושבים, ולהכתיב לעיריית ירושלים שנתנה כתף רצינית בארגון מה וכמה יקרה בשבת. בכל מקרה, מן הסתם בפעם הבאה יתנו קצת יותר דברים בשבת, כמו שהיה אצלנו, ובטוח שארוע אדריכלי שכזה מבורך גם מהכיוון הירושלמי וגם מהבחינה הישראלית כולה (מגיע לנו שירושלים תהיה עיר מוצלחת).
לא מסכים עימך במאת האחוזים יואב
אני מניח ששיקולים של בתי אנשים פרטיים כפי שגת ציינה, היו בעלי משקל רב מאשר נושא השבת, כפי שאמרתי לא היה חילול שבת מהבחינה הארגונית. אני חושב שבצד סוגיית השבת שהייתה אקוטית או לאו, לא האמינו שיהיה ביקוש היסטרי.
גת, פוסט מעולה. ממחקר קטן שעשיתי וגם מסיפורים שמגיעים אלי- את לא היחידה שחושבת לחזור. האפקט של "העיר הגדולה" מאבד מתישהו מכוחו ומעטים רואים עצמם מגדלים ילדים בתל אביב ואז עולות המחשבות על חזרה. יש גם הרבה שממשים את המחשבות. לגבי הפועל קטמון- סיפור מדהים וייחודי, שוב אנחנו חלוצים בעוד תופעה חברתית ואין כמו הסטארדאסט לחגוג את שמחת ירושלים האדומה.
כפי שאמרתם לא היה חילול שבת……..
עמית – תודה 🙂
לגבי חזרה לירושלים… אני לא בטוחה שאני בשלב הזה. בכול מקרה יכול מאוד להיות שלבסוף אמצא פתרון מגורים אחר שהוא לא ירושלים ולא תל אביב. בירושלים באמת יש הרבה יוזמות חברתיות שלא קורות בשום מקום אחר. מאידך גם בתל אביב, פשוט אולי בתל אביב "זה צפוי" שיקרו כל מיני דברים אז לא מיחסים להם חשיבות. אבל כן, בירושלים יש הרבה יותר פטריוטיות, יש רגשות עזים, יש תשוקה ויש שורשים. בתל אביב מעט מאוד אנשים מכים שורש, עבור רבים תל אביב היא עיר לבלות בה כמה שנים בין גיל 20-30, למעט אנשים באמת אכפת מהסביבה שבה הם חיים ומחיי החברה (אני יודעת שלרמן חולק איתי על כך, אבל לשוכרי הדירות לא ממש איכפת מתי ואיך פינו את הזבל, או מתי ואיך העירייה מחליפה צנרת וכו' ) כשמרבית הדירות בעיר שכורות מידת האיכפתיות כלפי הנעשה במרחב הציבורי היא נמוכה. כמעט שאף אחד לא מרגיש בעל בית בתל אביב, ומשם הקשר הרופף לעיר, הקשרים השטחיים ותחושת הארעיות. בנוסף וכאן אני יודעת שיש הסכמה עם לרמן, תל אביב מארחת על בסיס קבוע אנשים מערי לווין ומהפרברים, מה שגורם אולי לעיר להיות עיר ללא הפסקה, אבל גם מה שיוצר את חוסר הייחוד וחוסר ה"אופי" ששורר בעיר הרבה פעמים. בתל אביב אין פאב כמו "סטארדסט" הירושלמי, או "אגנס" ההוד השרוני. לסיכום אולי חסרה כאן קצת נשמה (?)
גת
ניתוח מרשים מאוד
אולי את צריכה לשקול הסבת מקצוע וקריירה.
כידוע ג'יין ג'ייקובס, האורבאניסיטית הדגולה, שהניחה את השורשים לתנועה לעירוניות חדשה, הייתה חסרת השכלה תכנונית ואדריכלית (היא הייתה סוציולוגית) ונהפכה, לאחר שנים של ביקורת, למעין גורו-על של האורבניזם.
יש איזשהו סוג של קרבה בשמכן הפרטי, האם מצאנו את ג'יין הישראלית?
גת
עם מחירי דיור כאלה לא נראה לי שתמהרי לחזור
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3462371,00.html
אני דווקא אהבתי את זה שהיה צפוף ועמדנו בתור. זה נתן אווירה של הפנינג. אם הכל היה פתוח כל הזמן אז לא היו תורים, אבל גם לא אווירה.
והקטע של השבת היה בזה שלא היה צורך בתשלום. הרי חלק מהבתים היו פתוחים גם בשישי בערב ובשבת. אז ההטייה ליום שישי עזרה לדתיים שבאו ברכב, אבל היא לא הייתה קטגורית.
גת – תודה.
לירון,
אני ממש מסמיקה… למען האמת אני מרגישה מחסר ברקע תיאורטי בתחום הסוציולוגיה והאורבניות, הכול זה הגיגים מהתרשמות אישית. ושקלתי לא אחת הסבה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה… קודם אסיים את ה-MA הנוכחי ומשם אולי אמשיך ל-MA נוסף 🙂 אוף, החיים קצרים מדיי וכמות הנושאים שהייתי רוצה ללמוד היא כמעט אינסופית.
אולי אהיה אורבניסטית שגרה בכפר, נראה לכם שזה יעבוד?
יאיר – בבקשה, אבל על מה?
גת
הפוסט היה כיף לקריאה וניתח תהליכים ומציאות ירושלמית בצורה יפה ודי מדוייקת. תגובתי נבעה בעיקר מיכולת הניתוח שהפגנת בתגובתך לעמית.
ג'יין ג'יקובס המהוללת ביססה את הכל על אמפיריות, היא פשוט יצאה לרחוב(בניגוד למתכננים רבים שמנחיתים תוכניות מלמעלה או בכלל לא גרים בעיר המדוברת) והסתכלה כיצד הדברים מתפקדים ומה לא מתפקד בהם. ממדרכה, מיקום חנויות ועד אופי השימוש בפארקים שכונתיים.
עזבי את המאסטר הנוכחי ותשקלי הסבה אני מבטיח לדחוף אותך למול קהילת האדריכלים והמתכננים שוודאי יהיו מאוד חשדניים ואף לעגו לג'יין גי'קובס.
לגבי אורבניסטית שגרה בכפר, זה בוודאי יכול לעבוד פשוט כל מבקרייך יכסחו אותך על שאת מטיפה כיצד יש לגור בעיר אך בוחרת בכפר
לירון,
מאיזה רקע אתה מגיע? סוציולוגיה/ אדריכלות?
לשמחתי, המאסטר הנוכחי מתקרב לקיצו – נותרה כתיבתם של שני סמינרים וזהו!
משמח אותי שהצלחתי לקלוע ככה בניתוח, אך נראה לי שפשוט העלתי לכתב את הידוע וברור לכול.
יש לך ספר או מאמר ספציפי של ג'יין ג'יקובס שהיית ממליץ לי להתחיל איתו? סתם בשביל הידע הכללי וההתרשמות. אשמח לקבל המלצה.
כמובן
זהו ספרה המפורסם ומחולל המהפך
The Death and Life of Great American Cities
זהו התנ"ך שבשמו מתכננים ואדריכלים רבים לעגו לה, אך כיום קוראים ומשתמשים בהגותו.
אני מגיע מאדריכלות.
חלק מהדברים ידועים(לא כולם) אבל בעיקר לאלו שמתעניינים בתחום או אפילו קצת קוראים מוספי נדל"ן.
את זיהית חלק מהמגמות למרות שאין לך רקע סוציולגי/אדריכלי ואני לא מדבר רק על הגדרת ת"א כעיר ללא הפסקה או ההבדלים "הידועים" בין ירושלים לת"א.
יאללה לכי על זה ותתני ללרמן בראש בכל פעם שהוא מדבר על "פאר הבריאה הציונית"
לירון – לרמן לומד לאט לאט, לפני שהוא הכיר אותי הוא לא כלל את יד אליהו ושכונת התקווה כחלק אורגני מתל אביב, היום הוא כבר מגונן על השכונות האלו בעצמו כשמישהו מעז לומר שהן לא חלק מתל אביב. אני לא רוצה להיות האחראית היחידה להורדת לרמן לקרקע, נראה לי שדודו, עמית, יקי ואתה עושים את העבודה…. אחרי הכול אני עוד נתקלת בלרמן ברחוב לפעמים – לא צריכה אוייבים בעירי.
אתה ירושלמי?
אין יותר ירושלמי מזה: שני חברים (עמית ו-"גת" ) שלמיטב ידיעתי לא מכירים, הפנו אותי ביום האחרון לבלוגים שהם כתבו בענייני ירושלים וספציפית הפועל קטמון, בשני אתרים שונים. והנה אני נכנס ורואה ששני הבלוגים מקושרים זה לזה וכותביהם מגיבים אחד לשני. אני מת על הקטעים האלה. שני בלוגים מצוינים שכיף לקרוא.
אכן ירושלמי
לא הבנת זאת כבר מהתגובות שלי לפוסט של לרמן על הביקור שלו בירושלים?
בייחוד כיסחתי שם את מודיעין וטענתי שצריך להכחידה.
ללרמן אין ברירה הוא צריך להכיר את השכונות הללו שאליהן כנראה יעתיק את מגוריו אחרי שיגורש מביתו בלב ת"א. ואז הוא יידע הטרוגניות מהי כאשר יתעורר עם כל התימנים ביד אליהו.
מיכאל – כוונתך לפוסט, אני רק מתארחת בבלוג של לרמן. אכן את עמית אני מכירה רק מהמדיום המקוון… אחחחח ירושלים אמרנו שהיא כפר?
לירון – היי היי א. מה רע בתימנים? ב. הוא כנראה יתעורר עם לידי מכיוון שאני גרה ביד אליהו – ומבחירה לגמרי, מעדיפה את הירוק והשקט על פני המהומה והמבולקה של מרכז העיר.
אין רע בתימנים, אני מפחד פשוט שהוא יבהל.
הוא מדבר על הטרוגניות בת"א אבל במרכז ת"א בייחוד, וכפי שכתבת "תל אביב היא עיר הומוגנית בהטרוגניותה", אין סבתות פסיכיות או תרנגולים בחצר שמעירים אותך ב-5 בבוקר, מידע אישי.
גת
אם את הולכת על זה נעזור לך קצת.
ג'יין ג'ייקובס הגדירה בספרה החשוב הנזכר לעיל, ארבעה מדדים לעיר שטוב לחיות בה.
1. צפיפות גבוהה.
2.ערוב שימושי קרקע.
3.שילוב של חדש וישן.
4.מבננים קטנים – מערכת צפופה של קשרי שתי וערב.
תפיסה זו הייתה מנוגדת להערכות ( בעולם לפני שפירסמה את ספרה, ובישראל גם לאחר עליית הפרוורים ושכונת השינה בערים ) המקובלות להצלחתה של עיר והמערכת המכוונת את המתכננים והאדריכלים שפעלו בניגוד להמלצות אלו. בארץ כאמור רק בעשור האחרון החלו לשים את הדגש על ציפוף וריכוז.
אגב, זוהי גם הסיבה שבבלוג מודיעין ווטש התישו אותי כאשר ניסיתי להסביר להם שוב ושוב שאין סיכוי למודיעין לההיפך לעיר כעיר ואין הכוונה לי-ם או ת"א. אלא פשוט עיר עם המהומה והמבולקה כפי שכתבת. ברגע שהיא תיהפך לכזו הם כמובן יעברו לפרוור הבא, את מוזמנת לקרוא את הדיון שהיה שם.
לענייננו, הערים החדשות בעולם ובארץ נבנו בניגוד להמלצות אלו (ומודיעין היא היא הדוגמה), הן נעדרות מורכבות או ספונטניות ויש בהן פעילות דלה בשעות מסויימות וביתר השעות, דממה כמו באנטארקטיקה, אלה שכונות מגורים אידיאליות למשפחות, שלוות ורדומות אבל חממה לאלימות,סמים והתפרקות כתוצאה מהשיעמום הניכור וחוסר העניין, בקיצור שעמום הפרוורים.
ישנן דוגמאות טובות לתכנון הלקוי הזה החל מתוכנית המתאר של ב"ש מ-1964 ועד הקמתה של שכונת גילה בירושלים.
לשאלות נוספות את מוזמנת לפנות, הבלוג של לרמן כידוע פתוח
לירון, תיקוןן – במרכז תל אביב אין סבתות פסיכיות ותרנגולים ב- 5 בבוקר, אבל בתקווה וביד אליהו יש… וכפי שאני חוזרת ואומרת התקווה ויד אליהו הן חלק אורגני מתל אביב. אולי תקפוץ לבקר עם עמית ודודו – הסיור בשכונות הדרומיות עלי. תראה תרנגולים, חמורים, אתונות וסוסים 🙂
גת
נראה לי שיש פה קצר בתקשורת, התכוונתי שבדרום העיר יש את החיות אותן תיארת ( גן חיות שכבר איננו קיים בת"א כיוון שוויתרו עליו לטובת קניון) בעוד שבמרכז העיר אין סבתות פסיכיות שצועקות מהמרפסת. כאמור התרנגולות בחצרות והסבתות העירו אותי כמה וכמה פעמים כאשר לנתי אצל ידידים ביד אליהו.
במרכז העיר יש את משאיות הזבל שאוספות את הפחים הארבע בבוקר ואת חפירות אבן-גבירול שנמשכות כל הלילה, לצד ניסיונות להוריד חלקים נוספים מהמבנה של הבימה באמצעות חבטות מנוף באמצע הלילה. זה פשוט סוג אחר של פסיכיות.
לירון – בבניין ממולי, שצמוד לגן העיר, גרה אשה זקנה. אני לא יודע אם היא סבתא, אבל צועקת היא כן. למעשה, היא יותר צווחת מצועקת, בטון שמזכיר נביחות כלבים קטנים, אבל שומעים את זה טוב מאוד. להערכתי, לפחות בחצי מהמקרים היא צווחת על האוויר. כשהיא לא צווחת, אגב, היא אוהבת לשמוע טלוויזיה בעוצמה מקסימלית בשלוש בלילה.
ויש גם את הזקנה המטורללת שמסתובבת באיזור אבן-גבירול פינת ארלוזרוב (בעיקר בתחנת האוטובוס בארלוזרוב פינת בן-עזרא) שאוהבת לקלל את העוברים ושבים כמו מלח שיכור בחופשה. להגנתה יאמר שאולי היא גרה ביד אליהו.
לירון, לא היה קצר בתקשורת פשוט רציתי להדגיש שיד אליהו והתקווה שייכות לתל אביב סיטי, אולי יצא לי קצת עילג… סליחה
גת, אין ספק שכישורי הכתיבה שלך מעולים ואף נעלים.
נהנתי לקרוא את תיאור הרגשות שלך של מול המציאות החיצונית. עושה חשק לבקר בירושלים, כאילו היא אכן הפכה לכפר קטן.
יש עוד ערים מומלצות באמתחתך?
מה לגבי סיור וירטואלי ותיאור הריחות המדהימים של דרום תל אביב?
לפני כשבוע יצא לי לסייר שם, לצערי מטעמים פונקציונלים לחלוטין, כך שיכולתי לבצע רק הסנפות זריזות של הריחות והאנשים, אבל הרגשתי כאילו… חופשה בחו"ל. והכל בעברית (או שפה המתקרבת אליה).
מחכה לפוסט נוסף. סיס
סופסוף התפניתי לקרוא את הפוסט שלך.
מאוד התחברתי, כירושלמי. את הדברים שאת כותבת אני חושב כבר הרבה שנים, בלי ניסיון המגורים בת"א.
למרות שיש אופציות תעסוקה טובות יותר בעיר החטאים, עדיין קשה לי לחשוב שאצטרך לנדוד ולעזוב את עיר הקודש. זאת תהיה ממש הודעת כניעה. מקווה שלא אצטרך להגיע לכך…
ועדיין, אין כמו בבית, אבל יש הרבה מקומות שמעניין וחווייתי לגור בהם. תל-אביב יכולה להיות כזאת, לתקופה מסוימת.