בימים האחרונים הבלוג הזה זוכה לחשיפה גדולה יחסית, ובהתאם כמות הטוקבקים פה וחום הויכוחים שלפעמים גולשים לפסים אישיים מאוד. מכיוון שאני צופה שבעת הקרובה האש עוד תתחמם אני רק רוצה להזכיר למבקרים פה שקודם כל חשובה האהבה. אהבה לתל-אביב ולאנשים שלה. געגוע לתל-אביב שהייתה ואיננה עוד, ותקווה גדולה לגבי מה שהולך להיות בעיר הזאת.
חוצמזה, ברמה האישית, אני מתנצל על האיטיות של התגובות שלי פה. אני פשוט עובר את התקופה הכי עמוסה שלי בשנה האחרונה (ואני משתדל לא להעמיס על עצמי שום דבר) בשילוב של הגשת עבודות לאוניברסיטה, ארגון כנס אורבני עתידי, כמה פרויקטים אדריכליים וגם עומס לא מבוטל בחיים האישיים (רק דברים טובים).
ואריק סיני (שאולי הולך להתמודד למועצת העיר על בסיס מצע מופרך שעוד יזכה להתייחסות פה בבלוג) אומר את כל זה טוב ממני:
