כרוניקה של מאבק על חניון ציבורי עם מכרז תפור ידוע מראש

פוסט אורח מאת רוחיק גלעד-וולנר, מועמדת מס' 2 ברשימת "עיר לכולנו".

הערת פתיחה של לרמן: הסיפור המובא לפניכם מגולל פרשה משנת 2004 של שימוש בחניון ציבורי ברח' הרב קוק בתל-אביב ומעורבים בו גורמים פליליים, עיריית תל-אביב-יפו, אחוזות החוף ותושבי האזור ובראשם רוחיק גלעד-וולנר. הסיפור עצמו קיבל כיסוי בעיתון העיר לפני 4 שנים (עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3, עמוד 4). ועכשיו, הסיפור המלא כפי שהועבר לי ע"י רוחיק (הדגשות שלי):

זאת הפעם הראשונה שאני חושפת בפומבי את המאבק שניהלתי לבד בעילום שם. בהמשך תבינו למה. הקריאה יכולה להיות קצת עמוסת פרטים (כרוניקה לא ?), אבל בסוף יש הפי אנד.

לשטח החום (הכוונה לשטח ציבורי ברח' הרב קוק פינת רח' הארי) בו עמד לקום החניון התוודעתי עוד בשנת 89', עת הצטרפתי לוועד כרם התימנים. מנהל הנדסה הכין אז את תכנית בניין עיר לכרם ורצה בשטח זה להקים חניון עילי פתוח של 5 קומות. בעקבות פעילותי ב"עמותת לב תל-אביב" כבר רכשתי הבנה בתהליכי תכנון ודרכים על מנת להציע תכניות חלופיות  שנהגות בדרך של שיתוף התושבים. לשמחתנו בעת הצגתנו בפני הועדה המחוזית את עמדתנו, יו"ר הועדה בו במקום דרש בתוקף מהמתכננים להסיר את התכנית.

אין אני מתנגדת לחניונים באופן גורף. חניונים מידתיים בשטחי מגורים אשר משרתים את סביבתם הקרובה נותנים פתרונות לתושבים, ולאורחים ואינם באים על חשבון שטח ציבורי שיכול היה להיות ירוק הינם נחוצים, כמו גם חניונים במע"ר וחניוני חנה וסע.

בשנת 2000 התברר לנו כי בשטח החום הציבורי היחידי באזור הנטול כל שטחים ירוקים (ראה פארק קריית ספר) עומדת העירייה להקים בכל זאת חניון. כשפנינו לקבלת מידע (אז כבר הייתי חברה פעילה בפורום הירוק של החברה להגנת הטבע) הובהר לנו כי החניון הוא חניון זמני (למרות השקעה מאוד גדולה בפיתוחו) וכאן אפשר לראות את תוכנית החניון. ביקשנו להיות שותפים לתכנון החניון ולהפתעתי נעננו ברצון ושיתוף הפעולה היה רציני ואמיתי. במספר פגישות בהן הצענו תכנון חלופי – ירוק יותר לחניון, התקבלו מרבית בקשותינו – כמו כן בקשתנו כי יהיה פתוח חינם לתושבים. ואכן חניון הרב קוק היה ירוק – לא חשוף מדי לרחוב והשתלב יפה מאוד בתוך המרקם השכונתי.

אולם השמחה לא ארכה זמן רב. לאחר כשנה וחצי השתלטו על החניון גורמים פליליים סגרו אותו בשרשרת והחלו לגבות כסף מהתושבים. פניתי מספר פעמים ליעקב מאיר מי שהיה אז מנכ"ל אחוזת חוף על מנת שיפנה את הפולשים, אולם לא קבלתי תגובה.

בוקר אחד קמנו כל תושבי הסביבה וגילינו כי במקום עומדת בודקה של אחוזת חוף מופעלת על ידי קסם חניונים ועובד החניון גובה כסף עבור החנייה. כאשר פניתי ליעקב מאיר (מי שהיה מנהל מטה הבחירות של חולדאי וחבר קרוב מחיל האויר)  על מנת לשאול אותו מדוע במקום להוציא את הפולשים הוסב החניון לחניון בתשלום ענה לי "המשטרה לא פועלת כראוי ואין לנו אפשרות להתמודד בהשארת החניון פתוח לציבור לכן אם כבר נכנס כסף עדיף שיכנס לקופת העירייה" כמובן שכנגד טיעון זה לא יכולנו להתווכח, ושילמנו בהבנה עבור האפשרות לחנות, מתוך ידיעה כי בכך אנו תורמים לקופת העירייה ולהגדלת תקציבה.

היינו כנראה תמימים…… השקט לא חזר לשרור בחניון.

לאחר כשנה בה הופעל החניון על ידי קסם חניונים, החלו דברים משונים להתרחש בו. בשעת הלילה בה היה אמור החניון להיות פתוח לציבור בחינם, הוא נסגר על ידי שרשרת פירטית, היו ימים שבהם בכלל לא היה פתוח ולא היה בו עובד, ובמקום הוקמה סככה לשטיפת מכוניות.

כאשר פניתי לאחוזות החוף (יעקב מאיר כבר נחשד אז בפרשת השוחד, היה במעצר בית  ואת מקומו מילא יעקב דץ) על מנת לברר את פשר ההתנהלות נעניתי ב"אנחנו מטפלים בזה בדרך המלך" השבתי להם שאני מכירה רק דרך אחת והיא דרך החוק. כשעמדתי  על כך כי ברצוני לדעת יותר פרטים, נמסר לי כי הגורמים הפליליים השתלטו שוב והפעם מאיימים גם על בעל החניון.

ביקשתי את הטלפון של בעל הזיכיון (מסתבר שהוא החתן של ראובן  גרוס). הוא טען בפני כי הגורמים הפליליים חזרו ואפילו מאיימים עליו וכי הוא אפילו לא מרוויח מהחניון.

לשאלתי אם הוא היה רוצה להחזיר את הזיכיון, השיב בחיוב וזה מה שעשיתי. פניתי לאחוזת חוף בבקשה להחזיר את החניון בחזרה בחינם לתושבים תוך הדגשת העובדה על אוזלת ידה של העירייה בטיפולה בעבריינים החומסים את הרכוש הציבורי (וכן יש את המכתב שנשלח לאחוזות החוף – עמוד 1, עמוד 2).

נעניתי תוך זמן קצר כי הנושא יובא לוועדה האחראית וכי סיכומיה יובאו לידיעתי בהקדם. כמו כן, בקשתי כי בכל תכתובת שתהיה לא יהיה מוזכר שמי משום החשש הן מעברייני הפשע והן מעברייני הצווארון הלבן. חיכיתי בכיליון עיניים לתשובת הועדה שבוששה לבוא, אולם לשמחתי בוקר אחד הופתעו תושבי הסביבה לגלות כי הבודקה הוסרה, כמו כן הדוקרנים והמחסומים והחניון הפך להיות פתוח שוב בחינם. אולם השמחה הייתה כנראה מוקדמת מדי. לא עברו שלוש שעות והשרשרת הידועה חזרה לחסום את החניון, הוספה לה גם שמשיה צבעונית, והמשתלטים ב"חוצפתם" אף סירבו לתת הנחת תושב.

הקלות הזאת בה עבריינות נושאת ראשה ללא פחד, ללא תגובה משטרתית או עירונית, לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. ביחד עם בעלי עשינו הערכת סיכונים. הערכנו כי לא ניפגע  גופנית, ואת נזקי הרכוש הצפויים היינו מוכנים לסבול (פגיעה במכונית וכו' ). מיד החלטתי לפעול. שיתפתי בתכנית שכנה שנתנה לי גיבוי ועזרה לי במהלכים האסטרטגים אך לא רצתה להחשף.

הבנתי שני דברים. האחד הוא כי העמימות הקשורה לסטטוס החניון היא זו בין היתר המאפשרת את ההשתלטות. השני הוא כי אם לא אפעל במהירות, כעבור שלושים יום תהיה למשתלטים חזקה על השטח והפינוי יהיה רק באמצעות בית משפט.

הוצאתי פלייר ובמשך יומיים דפקתי על דלתות כל תושבי הרחוב והסביבה על מנת לידע אותם כי החניון נפתח בחזרה לציבור וכי הם יכולים לחנות בחינם. כמו כן פתחתי תיבת דואר שתהיה אמצעי הקשר החסוי שלי עם התושבים. אולם המשתלטים החלו לאיים על התושבים שעמדו בתוקף לא לשלם ואף נקטו באלימות כלפיהם (תמונות קשות: העורף של שבי) חייבתי את אחוזות החוף להוציא מסמך המאשר את היותו של החניון בחינם והפצתי אותו פעם נוספת.

תבעתי מאלי לוי (האחראי על הנכסים בעירייה) בטלפונים מנדנדים חוזרים ונשנים כי ילך למשטרה על מנת להגיש תלונה על הסגת גבול (ללא הגשת תלונה אין המשטרה נענית לקריאות תושבים לאפשר להם כניסה).

לשמחתי בעקבות המנשר הנוסף החלה התקוממות אזרחית. עשרות תושבים התקשרו מדי יום למשטרה, תיעדו ושלחו לי תמונות והתנגדו לשלם. גם אני ובעלי נכנסו והראינו להם כי קבלנו בדואר פלייר הקורא לנו לחנות חינם. כמובן שספגנו איומים כי יפנצ'רו לנו את המכונית ועוד. כעבור 4 ימים, הגיע כוח משטרתי גדול של היס"מ ועצר את המשתלטים.

לדרישתי הוצב שלט חדש  (הקודם הוסר על ידי העבריינים) על היותו של החניון פתוח חינם לציבור ובמשך שבועיים הציבה העירייה מאבטחים 24 שעות על מנת לשמור עליו.

את המאבק ליווה כתב "העיר" דב גרינבלט, כי היה חשוב לי להעביר מסר לציבור לא לפחד ולפעול  וכי יצירת שיתוף פעולה יחד עם גורמים יעילים עירוניים (וזה המקום לשבח את מ"מ מנהל אחוזות חוף דאז יעקב דץ) והמשטרה אכן יכולים לעזור לשמור על הרכוש הציבורי. לאחר החשיפה בעיתון עוד תושבים פעלו כנגד השתלטויות בנווה צדק ודרום העיר. (הכתבה בעיתון העיר – עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3, עמוד 4).

יגעת ומצאת תאמין כבר אמרתי , ובנוסף העיקר לא לפחד כלל.

רוחיק גלעד-וולנר היא חברת הפורום הירוק של החברה להגנת הטבע ומועמדת מס' 2 למועצת העיר מטעם "עיר לכולנו"

רוחיק גלעד-וולנר. ניצחון אזרחי

חניון הקב קוק  רוחיק וי

פוסט זה פורסם בקטגוריה מוניציפאלי, פוסט אורח, תחבורה, תל-אביב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על כרוניקה של מאבק על חניון ציבורי עם מכרז תפור ידוע מראש

  1. אלון דוד הגיב:

    בתקופה בה מדובר גרתי ברחוב גאולה והשתמשתי ברכב שלא רשום על שמי לסירוגין.
    הופתעתי מאוד לגלות יום אחד שהחניון ליד הבית שמשרת אותי נאמנה נחסם והפך לחניון בתשלום ללא התראה או הודעה מראש.
    כמה טוב שאני יכול לשייך שם למאבק ציבורי הזה.
    תודה.

  2. ירון לרמן הגיב:

    אין מילים. פשוט כל הכבוד על הנחישות וההתמדה.

  3. עמיחי הגיב:

    לא יאומן. מזכיר לי את ההתרחשויות ב"תנועה מגונה". איזה כיף שיש אנשים כמוך, לפעמים נראה לי שכולם מקבלים את הדין בהכנעה. עכשיו אני עוד יותר שמח על העובדה שהקול שלי הולך אליך…
    בהצלחה! 😆

  4. ערן הגיב:

    שאפו!

  5. שירה הגיב:

    כמה אמיץ ומעורר השראה!

    תודה לך רוחיק.

  6. שבי הגיב:

    קצת באיחור. ובכ"ז – הובא לידיעתי הפוסט.
    רוחיק, כל הכבוד ובראש ובראשונה תודה גדולה.

    כבעל הצוואר הפגוע אני יכול להעיד ממקור ראשון על הטרור וההפחדה שעברתי ברמה יומיומית בחיים ברחוב שלי, בביתי שלי וחיים שלווים בשכונה שנקטעו באחת עם הגיעם של גורמים פליליים אל לב ליבה של שכונתי.

    אז עוד לא הכרתי את רוחיק. יצאתי להיאבק באופן מיידי ומפורש פנים מול אל מול הפושטקים שהעמידו לי סככת גבייה מאולתרת מול העיניים.
    דבר זה בא בניגוד גמור לעצות שקיבלתי מפי אנשים שהזהירו אותי לא לקחת צד כנגד עבריין ידוע שם בכרם התימנים. אני לא היכרתי ולא היה לי אכפת מכלום. אומץ? כנראה טמטום.

    כתושב רחוב הרב קוק נחרדתי מלקיחת החוק לידיים ועם המון טיפשות יצאתי פנים אל מול פנים להיאבק בפולשים ולהתריע בפני נהגים תמימים ועוברי אורח לרגע שחנו לרגע שלא יעזו לשלם לחבורת השרלטנים המקומית.

    הפגיעה בהכנסותיהם העבירה אותם על דעתם ואחרי מספר איומים מפורשים, פגעו בי החלאות פיזית. זה השלב שבו לקחתי שני צעדים אחורה מהמאבק. המשטרה פשוט בחרה שלא להתערב לתדהמתי. רוחיק בחרה שכן.

    ההאפי הנד שמובא כאן אכן היה צעד גורף באמוני ביכולת של כולנו לשנות משהו בהוויה המקומית.
    אך זכורים לי כמה דברים שלא יישכחו עד מהרה כגון שיתוף פעולה אקטיבי של תושבים שבחרו לשתוק אל מול העבריינים ואפילו לחצו ידם בחום מתוך פחד אוילי.

    אבל, דבר אחד יהיה זכור לי יותר מהכול.
    היום שבו עזבו בלי לחזור.

    והחיוך המאושר של כולנו. כן, אפשר לשנות את ההוויה. תודה רוחיק, שוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s