מועצת עיריית תל-אביב דחתה ברוב קולות הצעה להקצות נת"צ באבן-גבירול השבוע. אני עוד אפרט בפוסט נפרד על מהלך הישיבה וכיו"ב, אבל כרגע צריך להתמקד שנייה בשפה העברית.

לפני שלושה שבועות נתרמו לא מעט פניני לשון על-מנת לתרגם לעברית את המושג "Windshield Perspective", שמתאר את ראיית העולם הצרה שבה לוקים רוב מקבלי ההחלטות וציבור בעלי הרכבים (שזה הציבור שבאופן כללי מבוסס יותר מהציבור שאין לו רכב כמו ילדים, קשישים ועניים) ביחס לתכנון תחבורה. בעקבות ראייה צרה זו כמעט תמיד תינתן עדיפות לרכב הפרטי על-פני כל אמצעי תחבורה אחר בכל החלטה תחבורתית, למרות שרכבים פרטיים הם האמצעי הבלתי-יעיל ביותר והמזהם ביותר בתחבורה פנים-עירונית. לתאור ראייה זו אני מעדיף להשתמש במונח "חושב מההגה" או "מדברת מההגה", אבל זה קצת מסורבל ואולי עדיף "מדבר ממושב המכונית". מה דעתכם?

ובחזרה לענייננו, חברי מועצת עיריית תל-אביב נדרשו לסוגייה התחבורתית הקשה: האם לקדם תחבורה ציבורית בתל-אביב? הבחירה הספציפית הייתה האם לשפר את התחבורה הציבורית ברחוב אבן-גבירול ע"י נגיסה בשטח המוקצה בכביש לתחבורה הפרטית וכך גם ליעל את השימוש במשאב הקרקע הציבורי הקרוי כביש. אחרי הכל גם מי שמשתמש בתחבורה פרטית, מתירים לו לעלות על אוטובוס, והוא אף יעשה זאת אם זה יהיה עדיף מבחינתו (ובשביל זה האוטובוס צריך לנסוע יותר מהר). חברי מועצת עירייה תל-אביב הצביעו ברוב גדול בעד המשך התבססות על תחבורה פרטית (שכאמור, משרתת יותר טוב את בעלי האמצעים מאשר את מעוטי האמצעים, פוגעת בסביבה והורסת את המרקם העירוני) ונגד שיפור קטן ככל שיהיה בתחבורה הציבורית בעיר. כיצד לכנות פעולה זו בהסתמך על הצעות המינוחים השונות שהגיעו בתגובות לפוסט בנושא?

בכל מקרה, מספר אפשרויות כלליות יותר עלו לי בראש לתאור הקואליצייה האימפוטנטית שחולדאי מנהל ביד רמה (תגידו מה דעתכם ותציעו עוד. בסוף אני אשתמש במונח כזה או אחר)  :

1. קואליציית הרכב הפרטי (קצת מובן מאליו).

2. קואליציית מושב המכונית.

3. קואליציית הזיהום (סביבתי מדי, לטעמי, אבל נכון).

4. קואליציית תאונות הדרכים (צדקני מדי, כמה תאונות עוד לא הרגו אף אחד. הממ, בעצם כן).

בקיצור, עוד רבה הדרך לגאולה תחבורתית – קודם צריך להגדיר את התפיסה התחבורתית המיושנת שבה לוקים 80% מחברי המועצה שלנו – אחר-כך צריך גם איכשהו להחליף את התפיסה הזו.