הרפר ריגן – שווה לקפוץ לגשר

במסגרת השלמת החסכים התרבותיים שלי הייתי השבוע בהצגה "הרפר ריגן" בתיאטרון גשר. מדובר במחזה בריטי של מחזאי צעיר ובולט בשם סיימון סטיבנס שעושה לעצמו שם בווסט אנד. על העיבוד העברי והבימוי של המחזה אחראי עודד קוטלר, כאשר בתפקיד הראשי משחקת ליאורה ריבלין.

ראשית, צריך לציין שמדובר בהצגה טובה מאוד, אם כי לא קלה לצפייה. המחזה עוסק בפריצת חומות וביציאה מעולם אשר מוגן בשקרים לעבר השלמה עם החולשות האנושיות שלנו (ויש הרבה מהן במחזה). התפקיד הראשי במחזה זה הוא תפקיד נשי, מה שנותן פרספקטיבה שבמחזות מודרניים (שברובם אם יש תפקיד ראשי אחד הוא של גבר) חסרה לרוב. עוד מהלך יוצא דופן הוא המבנה הבסיסי של המחזה. לא מדובר כאן בהתחלה-אמצע-סוף קלאסיים אלא במסע דרך אינטראקציות. גיבורת המחזה, הרפר ריגן (ליאורה ריבלין), נמצאת על הבמה לכל אורכו כאשר בכל סצינה נמצא איתה על הבמה אחד משחקני המשנה (בין היתר בעלה סת' ריגן, המשוחק ע"י דבל'ה גליקמן המצויין) ולעתים נדירות שניים. המחזה מותח את גבולות היכולת של ליאורה ריבלין, והיא מצידה מתמודדת עם התפקיד בהצלחה רבה.

המחזה עצמו מאוד מאופק ברובו, המהלכים מרומזים לא פעם וכל סצינה עטופה בשכבות של רבדים ואופציות לפרשנות – מההתחלה עם הבוס שעוגב על הגיבורה ומנסה לחסום אותה מלנסוע, ועד המפגשים הכמעט-מיניים-אימהיים עם הנער בן ה-17 על הגשר בלונדון. הרפר, אישה בגיל העמידה, שוברת את החומות שהיא הציבה לעצמה במהלך החיים, סוגרת חשבונות ישנים עם אמה, מורדת בסמכות ובסוף מגיעה לסוג מסויים של גאולה והשלמה עם המציאות כשהיא חוזרת לבסוף הביתה.

כמו כן נעשתה עבודה טובה מאוד בכל הנוגע לתפאורה במחזה. הבימות הקטנות שנכנסות ויוצאות מהבמה מאפשרות יצירה של הצגה אשר קופצת ממיקום למיקום במהירות רבה. לשמחתי, נכתבו כבר ביקורות טובות על ההצגה הזו שמתארות בפרוט רב יותר את תוכן המסע שאותו עוברת הרפר ריגן – שרית פוקס במעריב וגם סיריוס בלק מצאו שההצגה הזו בהחלט מצדיקה נסיעה ליפו. ההצגה הזאת מאוד מומלצת לכל מי שעדיין חושב שתיאטרון זה מקום שבאים אליו כדי להתרגש (ולא כדי לראות מופעי בידור זולים).

גילוי נאות: תיאטרון גשר נתן לי הזמנה (זוגית!) להצגה הזו שלאחריה אף התקיים מפגש קצר עם יוצרי ההצגה. מספר בלוגרים נוספים (קומץ די מעניין) קיבלו גם הם הזמנה (עדיין אין לנו נישה של בלוגרי תיאטרון ממש כמו שיש בלונדון. יכול להיות שזה גם קשור לכמות העשייה כאן ושם). לא התחייבתי לכתוב ביקורת על ההצגה ובטח לא ביקורת חיובית. בנוסף, גיליתי שאני נהנה הרבה יותר ללכת לתיאטרון (במיוחד כשמדובר בהצגה טובה) מאשר למופעי החבובות של מועצת העירייה.

עוד הערה אחת: תודה למי שהמליץ לי ללכת ל"אין נופים אבודים" של רות קנר בסוזן דלל. ההצגה הזו עושה חסד גדול עם תמר ברגר, יעקב שבתאי, אריה פילץ, כרם חינאווי ודיזנגוף סנטר. הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סיור ארכיאולוגי בקינג ג'ורג' פינת דיזנגוף ולא על כסא באולם.

המלצות להצגות נוספות יתקבלו בברכה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, המלצה, תיאטרון, תל-אביב, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s