מפת העדיפויות הלאומית היא מפה גיאוגרפית שמייצגת בכל נקודת זמן מסויימת את האינטרסים הגיאוגרפיים של הממשלה הישראלית. צריך מראש לציין שרובם ככולם של היישובים הנכללים במפה הזו הינם יישובים שהוקמו ע"י ממשלות ישראל השונות (ולא בתקופת המנדט או קודם לה), מה שמעיד על חוסר היכולת של מערך התכנון הישראלי ליצור יישובים בריאים שלא צריכים להיסמך על סעד ציבורי לשארית ימיהם. המפה עצמה משתנה תדיר כתלות בזהות מרכיבי הקואליציות הזמניות שמיוצגות בממשלה.

הסובסידיה מהמדינה ליישובים שהשלטון "הנדיב" חפץ להראות שאליהם הוא מעביר כספי מסים ייחודיים – מטרתה לתחזק מקומות שאין להם היגיון כלכלי-חברתי משל עצמם, תוך גזירת סרטון וכותרות של הפוליטיקאים המכהנים באותו רגע בגופי השלטון. הויכוחים על זהות היישובים שיקבלו את הסובסידיה הזו משמשים כר פורה למחלוקות בין שלל חברי כנסת שלכאורה מייצגים דעות שונות בחברה הישראלית. בימינו, הימין-לכאורה והשמאל-לכאורה מתחבטים בסוגייה הקיומית האם מטרופולין תל-אביב צריך לסבסד את עיירות הפיתוח או את ההתנחלויות מעבר לקו הירוק. בפועל, גם עיירות הפיתוח וגם ההתנחלויות הוקמו ע"י השלטון הישראלי המרכזי למטרות של ייהוד המרחב בתקופות שונות ופרט לאלו שנבנו סמוך למרכזים כלכליים-חברתיים מתפקדים (כדוגמת אשדוד, שנבנתה כנמל הימי של תל-אביב או מעלה אדומים שהיא הרחבה פרברית של ירושלים) כל היישובים האלו סובלים מחוסר היתכנות כלכלי-חברתי וצורך מתמיד בכספי סיוע ציבוריים. באופן ספציפי, דיון מיוחד סובב סביב מפעל "נגב טקסטיל" אשר בשדרות. היישוב שדרות עצמו, כפי שנאמר, נבנה ללא צורך חברתי-כלכלי ומעולם לא הפך ליישוב נחשק וספק אם יהפוך לכזה בעתיד. היישובים מהסוג הזה נבנו בתכנון מלמעלה ע"י מדינת ישראל (בניגוד אגב, לתל-אביב, חיפה, ירושלים, כפר-סבא, פתח-תקוה ושאר הישובים שקמו לפני 1948 בתכנון מלמטה) במטרה "לייהד" את המרחב.

השאלה שלא עומדת לבחינה היא עד כמה אנחנו עדיין מוכנים להשקיע באותו ייהוד ובאיזה מקומות. בתקופת מפא"י הייהוד המסובסד התבצע במקומות כמו שדרות שמאז ועד היום נזקקו לסובסידיות כדי לשרוד. כיום, אותה פעולת ייהוד בשליטת הליכוד-ביתנו מתבצעת ביישובים ביהודה ושומרון שגם להם אין הצדקה כלכלית והתיישבותית ואין יכולת הישרדות ללא סובסידיה ממשלתית. בקיצור, בין מפא"י לליכוד נשארנו פחות או יותר באותו מקום. למדינת ישראל אין תוכנית שבה היישובים האלה יהפכו ליישובים בריאים שאינם תלויים בסובסידיה נצחית (וזה גם לא כל-כך פשוט). למדינת ישראל ולמיקי רוזנטל אין תוכנית שבה שדרות, ירוחם או אופקים הופכים ליישובים שאינם תלויים בכספי המסים שמתקבלים ביישובים אחרים. למדינת ישראל ולנפתלי בנט אין תוכנית שתאפשר לרחלים לשרוד בלי הזרמת כספים קבועה מתל אביב (דרך ירושלים) בשלל דרכים. בנקודה הזו חברי הכנסת מהימין-לכאורה ומהשמאל-לכאורה די דומים – שניהם מאמינים שהשלטון המרכזי צריך לייצר ולתמוך ביישובים פגועים כאלה ואחרים בלי מחשבה על עתידם של יישובים אלה ועל האפשרות שלהם לשרוד בעתיד (בדרך-כלל מתחת לתפיסה הזאת יש גם את גישת פיזור האוכלוסין הכושלת, וגם תפיסות אחרות). אין שום מחשבה בקרב נבחרי הציבורי מהצדדים השונים (לכאורה שונים) על הטרגדיה שעומדת בבסיסם של יישובים מסובסדים אלה ושנוחתת מעת לעת על המתגוררים בהם, והיא שהם סמוכים לנצח על תמיכה ממשלתית כזו או אחרת שטיבה להיות זמנית ובת-חלוף.

במקום להשקיע במפעל מלאכותי כמו "נגב טקסטיל" צריך לבחון אפשרויות להפוך את שדרות מיישוב שבנוי בצורה פרברית (ומבוסס על עיר מוצלחת שלא קיימת באזור), ליישוב עירוני שיכול לפתח בעצמו כלכלה. מודיעין, למשל, היא יישוב פרברי כמעט ללא פעילות כלכלית בתוכה, אבל בפועל היא חלק מהמרחב המטרופוליני של תל אביב, כך שלמעשה היא מתקיימת בתוך מרחב עירוני חי. שדרות הפרברית לא יכולה לחיות באותו אופן כי אין לה שום גרעין עירוני. השאלה היא אם אפשר לשנות את תכנון שדרות באופן שייאפשר לגרעין עירוני כזה להיווצר. סוגייה זו בכלל לא נמצאת בשיח כרגע. בכל מקרה, לגבי פיתוח כלכלי מקומי והקשר שלו לתכנון עירוני יש תוספת משמעותית כאן.

לפעמים צריך להודות בטעות ובמקום מענקים למפעלים כושלים ביישובים כושלים, אולי להשתמש בכסף הציבורי לנסות לתקן את החוליים התכנוניים של אותם יישובים או לתת מענקי קליטה לתושבי אותם יישובים (שחלקם באמת לא בחרו בזה, אלא נזרקו בכוח) להגירה למקומות מצליחים יותר. ובכל מקרה, בימים אלה שבהם מחברים את כל היישובים האלה ברכבות שעולות מיליארדים אז כדאי לנצל את הרכבת לפיתוח עירוני ביישוב (אבל ידוע שכל מטרת הפיתוח של הרכבת היא רק לגזור סרט ולא לשמש ככלי תחבורה למקומות האלה בכל מקרה).