הולכי הרגל רוצים לחיות

בחודש האחרון התרחש בתל-אביב ארוע נדיר בקנה-מידה עולמי. מסה קריטית של הולכי הרגל שצעדו ביום ששי אחר הצהריים לאורכו של רחוב דיזנגוף בקריאה המובנת מאליה להחזיר את המדרכות להולכי הרגל. במהלך חיפוש מקבילות בעולם לאיכותה הגרועה של תל אביב נתקלתי בשתי ערים גרועות נוספות שבהן התקיימו ארועים דומים לאחרונה. הראשונה היא מיאמי שבמדינת פלורידה, שהיא המדינה הכי מסוכנת להולכי רגל בארה"ב. העיר השנייה שבה מתקלתי באקט דומה היא קראקס, בירת ונצואלה, מדינה קומוניסטית המושתתת על תלות מוחלטת בנפט.

צעדת הולכי הרגל. בראש ההפגנה משמאל, חגית אוריין, מובילת המאבק. מימין, חברת מועצת העיר, שלי דביר
צעדה לזכויות הולכי הרגל

מצב מדרכות העיר תל אביב ומדינת ישראל בכלל מעיד על כשל כולל רב-מערכתי של הריבונות הישראלית, שלא מסוגלת לאפשר לאלו הגרים בתחומה מינימום של ביטחון ואיכות חיים. אביב לביא כתב לאחרונה על מצבם הגרוע של הולכי הרגל בתל-אביב והוסיף כך:

המדרכה הישראלית הממוצעת הפכה למסלול מכשולים מלא כל טוב: מכוניות חונות (עם שני גלגלים ולפעמים עם ארבעה), אופנועים טסים, דוכני פיס, מתקני מיחזור, מסעדות ובתי קפה שמותחים את הכיסאות והשולחנות הרבה מעבר לתחום המיועד להם, המון פחים, ועוד לא דיברנו על מכת האופניים החשמליים/סגוויי ועל האופניים הרגילים, שכמו ההולכים ברגל מחפשים לעצמם מקום במרחב העירוני, ומתקשים למצוא.

וזה לא רק תל אביב ולא רק לאחרונה. איתמר כהן פירט את אפסותה המוחלטת של עיריית ירושלים בתחום וגם עבדכם כבר כתב לפני חמש שנים על רון חולדאי וחדלותו בכל בנוגע למדרכות. ההתייחסות של חולדאי לנושא נרשמה כבר בשנתו הראשונה בתפקיד, ומאז חלפו למעלה מ-15 שנה של אפס מעשים. כך אמר חולדאי מעל בימת מועצת העירייה בשנת 1999:

כבודו רוצה להחזיר את המדרכות לתושבי תל-אביב. כבודו אמר את זה, כבודו כתב את זה, והגברת הניכבדה , שעומדת מולו, יודעת את זה. אבל, אנחנו חיים בתוך עמנו, ויש לנו בעייה שמיספר כח-האדם לאכיפה, יכולת היציאה למכרז על נושא גרירה, מימוש תוכנית התחבורה הכוללת, שנועדה לתת תחליפים ובהתאם. ואם חברי-המועצה הנכבדים ישתפו איתנו פעולה, במיסגרת בנייתה והגשמתה של תוכנית התחבורה, שעליה אנו שוקדים כרגע, הרי נגיע, בסופו-של-דבר, לכך, שהמדרכות יחזרו לבעליהן החוקיים, קרי, הולכי רגל.

ונסיים עם לינק לכתבה של חיים יערי משנת 1965 בנושא זה (ותודה לאור אלכסנדרוביץ') שכבר אז הזהיר מהמערב הפרוע שברחובות תל אביב. לסיכום, משרד התחבורה והתאונות בדרכים, ועיריית תל-אביב-יפו מפעילים לא מעט אמצעים על-מנת להגדיל את כמות הולכי הרגל ההרוגים והפצועים (וזה מצליח). למרות זאת, מתחילה לרחוש התארגנות אזרחית של אנשים שמעדיפים להמשיך לחיות ואני מקווה שביחד נגבר כל כוחות הרוע והטמטום בדרך לעיר (ולמדינה) שיהיה קצת פחות גרוע לחיות בה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, הולכי רגל, תחבורה, תל-אביב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על הולכי הרגל רוצים לחיות

  1. חגית אוריין הגיב:

    כהרגלך,תיארת את המצב העצוב באופן מבדח

  2. פינגבאק: רוכבי האופניים בתל אביב מתעוררים מהתרדמת | עוד בלוג תל אביבי

  3. ido2267 הגיב:

    לא מבין מה הבעיה בכלל. אם רוצים להחזיר את המדרכות לתושבים כל מה שצריך הוא עמודי ברזל (שאכן קיימים בלא מעט רחובות) שמונעים עליית כלי רכב על המדרכה וכבר נפטרה בעיית החנייה על המדרכות. זה משהו חד פעמי ולא צריך לשלם משכורות לפקחים בשביל זה.

  4. Nahoum Cohen הגיב:

    IDO ANONYMOUS: אין עמודי ברזל שיכולים לחסום. אני עוד חושב שהחוק אומר, אופניים בכביש. אבל מי יקיים את החוק" אולי אולמרט?

    • ido2267 הגיב:

      בעיה נפרדת. כל מה שצריך הוא שבילי אופניים על הכביש ולא על המדרכה כמו ברחוב פנקס. אני עדו סוקולובסקי. ככה אני מופיע פה משום מה.

  5. פינגבאק: טמטום ורשע – על מצבם הגרוע של הולכי הרגל בישראל | עוד בלוג תל אביבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s