בשבוע שחלף התקיים המפגש בין בכירי העירייה לקבוצת מכורי הרכב הפרטי מאזור רחוב בלוך. המפגש נועד על פניו להוות מעין פתח לדיאלוג בין העירייה לחלק מהתושבים אשר חשים את עצמם נפגעים משינוי סדר העדיפויות התחבורתי בעיר שכרוך בחלקו בשינוי באופן בו מחולק המרחב הציבורי לאמצעי התחבורה השונים. הכיוון שמתחילים לפנות אליו הוא שאמצעי תחבורה עירוניים ויעילים יותר ובראשם הולכי הרגל, האופניים והתחבורה הציבורית יקבלו חלק משמעותי יותר מהשטח הציבורי לעומת העבר בו הם הלכו ונדחקו לאורך השנים לטובת הרכבים הפרטיים הבזבזניים והלא-יעילים. לצד קבוצת מכורי הזיהום ותאונות הדרכים השמרנית והזועמת הייתה נוכחות גם של תושבים שתומכים במהלך להפיכתה של תל-אביב לעיר משובחת יותר (כולל תושבים מהאזור המדובר), כמו שמגיע לה, לתושבים שלה ולמבקרים בה.
העירייה שלחה קבוצה משמעותית של בעלי תפקידים וביניהם בני מאור, ראש מינהל בינוי ותשתיות, רובי זלוף, סמנכ"ל התפעול ושלמה פלדמן, ראש אגף תחבורה. לשמוע את פלדמן הותיק מסביר על עדיפויות לאופניים היה בהחלט מרענן ואפילו במידה מסויימת בלתי-נתפס. כמו כן, היו עוד מספר לא מבוטל של נושאי תפקידים בעירייה וכמה חברי מועצה כולל טיומקין שבזמנו סימל את הקיבעון המחשבתי של עיריית תל-אביב בנוגע לנושא התחבורה. בתחילת המפגש היה ניסיון לערוך דיון ואף מעין הסברה של המהלכים שאמורים להתבצע כולל הצגה של רשת שבילי האופניים שמתוכננת להתקדם בתל-אביב עד 2014, וכן להציג במקביל את פרוייקט השכרת האופניים, התל-אופן, שעושה בימים אלה את צעדיו הראשונים. סף הזעם של מכורי הרכב הפרטי והחנייה לא איפשר לפתח דיון ולא הוצג שום דבר במפגש. המפגש הפך לתחרות צעקות בין מכורי הרכב הפרטי לבין עצמם, בניסיון להוכיח מי מעדיף יותר את העיר כמחסן למכוניות, מי לא מסוגל לצאת מביתו ללא מעטפת של טונה של פח, ומי מתעב יותר את רוכבי האופניים והולכי הרגל.
בשלב מסויים, ידידי האמיץ אוהד, הזכיר לנוכחים שהולכי רגל ואופניים לא מתערבבים והמצב הנוכחי בתל-אביב הוא מצב מסוכן ומופרך שדורש שינוי. בתגובה הוא ספג מספר איומים פיזיים מאנשים שההתמכרות לרכב הפרטי גרמה להם לאבד צלם אנוש. מעניין שדווקא אנשים שטוענים שלא מקשיבים להם וכיו"ב, אינם באמת פתוחים לדיאלוג ולהקשבה (אבל כן פתוחים להתנהגות ברברית בנוסח הקומץ של בית"ר). בין המכורים לרכב הפרטי ניכר שחלק מהאנשים כבר לא נוהגים ברכב הפרטי, אלא הרכב הפרטי נוהג בם ומכתיב להם דרישות. כך למשל, עלתה הצעה לכרות את עצי הסיגלונים המעטרים את מדרכותיו הצרות של רחוב בלוך כדי לפנות מקום לחנייה. הצעה אחרת סברה שצריך לכרות את גינת סוטין ולהפוך אותה לחניון על-מנת לייצר "מקום לאנשים" ולא רק גינות אשר משמשות כלבים בעיר תל-אביב. אכן, נראה שחלק ממכורי החנייה כבר שכחו בשביל מה לחיות.
בנוסף, נראה שחסרה ההבנה שתחבורה היא תהליך. בעוד שרחוב בלוך היה לפני 50 שנה במרכזה של עיר אחת עם כ-300,000 איש, היום הוא יושב במרכזו של מטרופולין עם 2.5 מיליון תושבים. הרחוב אותו רחוב, אבל המקום כבר לא אותו מקום, וחתכי רחובות עוברים שינויים לאורך השנים לפי דפוסי התחבורה המשתנים. חלק מהתושבים הציעו להקים חומה עם חפיר ועמדות ירי מסביב לשכונה, כדי להבטיח שאף גורם זר לא יעז להגיע למרכז תל-אביב חלילה בקרבת ביתם. הסיבה העיקרית לקושי במציאת חנייה בחינם בערב היא שהחנייה ניתנת בחינם (וזה מעודד עודף ביקוש), וכן שלאורך השנים רמת המינוע עלתה מאוד ואזורים שתוכננו לבני אדם כמו מרכז תל-אביב (בניגוד לצפון תל-אביב שתוכננה למכוניות ולא לאנשים, ולכן אין בה רחוב מסחרי אחד אפילו וגם לא חיים עירוניים) לא מסוגלים לספוג כל-כך הרבה רכבים. עיקר הקושי למצוא חנייה חינם בקרב מכורי הרכב הפרטי נובע בגלל שהמכורים האחרים באזור המגורים שלהם לוקחים להם אותה קודם. מומלץ אולי לעירייה לעשות מפגשי תושבים בנושא תחבורה באופן כללי, כדי להבין את הנושא ולדון בו לאו דווקא במקומות בהם סף הזעם מנטרל כל יכולת חשיבה שאולי באמת קיימת (לפחות לחלק מהאנשים).
צעדי המשך
לפי ההתרשמות שלי ישנם כמה צעדי פעולה שהעירייה ואולי גופים נוספים צריכים לעשות (או לפחות ללחוץ על העירייה שתעשה אותם) כדי שסלילת שבילי האופניים ושחרור מדרכות העיר יתבצעו בצורה חלקה יותר, למרות שצפוי שההתנגדות של מכורי הזיהום ותאונות הדרכים לא תתמתן. לאנשים קשה לראות סובסידיה שניתנה להם בחינם במשך שנים נעלמת. קשה עוד יותר לאנשים מבוססים ושמרניים לוותר על סובסידיה שאנשים פחות חזקים ופחות מבוססים נותנים להם כיום.
בקרוב יהיה פה פוסט רחב על חנייה והתקדמות בנושא ניהול החנייה בעולם, אבל בינתיים נראה שישנם כמה צעדים שניתן לבצע בתל-אביב בזמן הקרוב, ובהסכמה רחבה יחסית, כולל של רוב מכורי הרכב הפרטי:
1. צמצום שטח אזורי החנייה. אין סיבה שאזור 1 יהיה חצי ממרכז העיר ואזור 2 יהיה החצי השני. כך למשל תושב באזור פרישמן מקבל חניה חינם באזור נחמני כי זה נחשב אזור המגורים שלו. זה לא צריך להיות כך ואין סיבה שתושבי נחמני יצטרכו להתמודד עם תושבים של פרישמן על מקום חנייה חינמי ונדיר בקרבת הבית, במיוחד בשעות הערב. כל אחד משני אזורים אלה ניתן לחלוקה למספר אזורים באופן שיצמצם את כמות התחרות בין התושבים על השטח. לטעמי, מדובר במהלך קל פוליטית וראוי – משאיר לאנשים תו חנייה חינם ליד הבית ומוציא מהמשחק תושבים שמתגוררים רחוק יותר.
2. תו חנייה שני ומעלה לא צריך להינתן בחינם. אין סיבה שהמבוססים ממש ייקבלו מתנות כפולות מהציבור כולו. תו חנייה שני לדירה צריך לעלות 400 ש"ח לשנה לפחות ותווים נוספים יותר. גם כאן מדובר במהלך קל יחסית מבחינה פוליטית – פחות מ-20% ממשקי הבית בתל-אביב (כולל החלקים העשירים ביותר שלה) מחזיקים שני רכבים ומעלה.
3. תכנון ביטול תו הזהב. בזמנו, פירטתי מדוע תו הזהב הוא מדיניות חנייה מעוותת שמגדילה זיהום ונותנת הטבות למי שלא באמת צריכים אותם במקום הלא נכון. צריך למצוא דרך פוליטית לבטל את התו הזה ויפה שנה אחת קודם.
4. לעזור למשרד התחבורה לפרסם מהר את הפעימה השנייה. זה לא קשור ישירות לניהול החנייה, אבל אחת הטענות הרווחות היא שאין שיפור מקביל בתחבורה הציבורית. בעיריית תל-אביב דווקא יודעים שיש שיפור מתוכנן ל-1 ביולי. גם במשרד התחבורה יודעים זאת. שני הגופים הכבדים האלה צריכים לפעמים לפעול במשותף ולא להשאיר את הציבור בחוסר ידיעה, ומוטב מוקדם.
5. ספירות תנועה לפני ואחרי. אולי לא הצעד הכי טריויאלי במבט ראשון, אבל לנתונים מספריים יש לפעמים כח מאגי כשזה מגיע לקבלת החלטות. ספירת תנועה כוללת להולכי רגל, אופניים, תחבורה ציבורית, רכב כבד ורכב פרטי צריכה להתבצע ברחובות שעוברים שינוי חתך (כמו רחוב בלוך) לפני ואחרי השיפוץ. ספירה כזאת יכולה להראות מה המצב כיום ומה המצב לאחר השיפור בחתך הרחוב והשינוי בשימוש התחבורתי ברחוב. זה טוב גם לעירייה שמבצעת את השינוי וגם לציבור שצריך לפעמים מידע כזה כדי להשתכנע, במיוחד ברחובות הבאים שייקבלו שבילי אופניים מופרדים.
לסיכום, נראה שאנחנו סופסוף בדרך לעיר עם סדר עדיפויות תחבורתי נכון יותר, וממש כאן בלבנט, ללא צורך בשימוש בויזה ובשפה זרה. צריך לעזור למעבר הזה להתבצע בצורה חלקה יותר ומיטבית ככל האפשר, כולל בצעדי מדיניות נוספים ובפרסום, יידוע והסברה ראויים.
עוד בלוג תל אביבי 