עוד בלוג תל אביבי

המקבץ שב מהניכר והולך מהרחוק והטוב אל הרע והקרוב:

1. לקראת תיקון התכנון למכוניות בניו-יורק וחזרה לבני-אדם.

2. ריי להוד, שר התחבורה האמריקאי, שופע אופטימיות בועידת האופניים השנתית בוושינגטון.

3. הייתי השבוע בכנס המתכננים הישראלי והיה די מדכא. נראה שהמיינסטרים התכנוני הישראלי עדיין ממשיך לתכנן את ראשון-מערב ונתניה-מזרח מתוך מחשבה שאלו דברים טובים, תוך מתן עדיפות גדולה מאוד לתכנון לרכב וחנייה והתעלמות מוחלטת מכל מה שקשור להולכי רגל ותחבורה ציבורית בכל דרגי התכנון – המקומי, המחוזי והארצי. איכות חיים עירונית זה עדיין משהו שרוב המתכננים הישראלים מתקשים להבין או לחשוב עליו בכלל, וזה לא מפתיע שערי ישראלי נראות כמו שהן נראות. בכל מקרה, הפרויקט החדש הכי אורבני שראיתי בכנס מתבצע בעקבה והוצג ע"י מהנדס העיר אילת ששאל על-פי אלו ערכים אנחנו מתכננים בישראל. זה הפרויקט עצמו בעקבה הנושא את השם איילה ומהווה מקום מאוד יוקרתי ויקר תוך יצירה של רשת רחובות אורבנית, מזמינה ולא מגודרת באתר הנופש הירדני (זו עירוניות שניתן להגיע אליה לדעתי במקומות שהם לא באמת ערים ממילא ולא יהיו ערים גם בעתיד).

4. באילת, כמובן, העיקר הוא תכנון לרכב ולא לבני-אדם.

5. ניימן היה בבוגוטה ונסע באוטובוס.

6. בלוג לחובבי עיצוב פנים ואדריכלות.

7. קצת נוסטלגיה לתקופה בה ישראל הייתה בעיצומו של המעבר לכלכלה מבוססת מכוניות.

8. למה הפנסיונרית נסעה 20 ק"מ באוטובוס? כי היא רצתה לחצות את הכביש.

9. אליאב מדווח על המשך החרבת הערים בישראל, הפעם ברמלה.

10. אייל דץ מדווח מהסינמה סיטי בראשון ומגיע למסקנות מעניינות:

"ראשון לציון מערב, האזור שעליו משליכה העיר את יהבה ב-15 השנים האחרונות, היא אזור אנטי אורבני. היא לא נבנתה עבור אנשים, אלא עבור עכברי מעבדה שכל תפקידם הוא לצרוך עוד ועוד. כל המהות של מערכת הכבישים, השילוט העירוני ומגרשי החנייה הענקיים היא להוביל אותנו לאותם מרכזי קניות. מי שחושב שמדובר בתיאוריה מופרכת היה צריך לשמוע אתמול את ליאון אדרי, מבעלי הסינמה סיטי, מספר בהתרגשות במסיבת העיתונאים שבה נחנך הקולנוע על החזון להקים מנהרה שתחבר את הנוסעים בכביש המהיר ישירות למתחם. ובדיוק כמו באמריקה, בזמן שהפרברים מתפתחים ומשגשגים – מרכז העיר גוסס."

בווינט מדווחים גם על הולדתו של המפלץ ושם מצאתי את העובדה הזו:

"רכבות שיסיעו מבקרים מהחניה למרכז".

כפי שאתם רואים, אני לא כל-כך מגיע לכתוב בבלוג, בעיקר בגלל דברים שקורים בעולם האמיתי. אתמול התחיל הקורס האורבני במרכז ביכורי העתים והלל שוקן נתן מבוא מרתק לעירוניות (בסוף השבוע אני אכתוב על כך). תודה רבה לכל מי שהגיע. מחר וביום ששי מתקיים הכנס השנתי של איגוד המתכננים בישראל. הכנס יעסוק לא מעט במגע בין ערים לחופיהם בישראל. מלבד מושבי המליאה יש עוד כמה מושבים מעניינים בתוכנייה.

אני מתכוון ללכת למושב ב-14:30 שעוסק בבנייה עירונית צפופה וב-15:45 למושב שמעבירים החברים מעיריית תל-אביב על המגע בין העיר והים. ב-17:30 מתקיימים מספר מושבים אורבניים מעניינים על קונפליקטים עירוניים וזכרון אורבני שלצערי לא אוכל ללכת אליהם. אני אהיה במושב שיעסוק בשטחים הפתוחים בעיר ואפילו אזכה לדבר בו על התנהגות הולכי רגל במרחב הציבורי (מסתבר שהולכי הרגל עושים עוד כמה דברים במרחב הציבורי חוץ מאשר להפריע למכוניות לנסוע).

אחרי שתרגע החגיגה אני מקווה להתייחס כאן בבלוג לשיפור המתוכנן בחוף של תל-אביב ולתוכנית המתאר ועוד שאר ירקות שעוד לא הגעתי אליהם.

מחר, יום שלישי, ב-19:00 מתחיל הקורס האורבני התל-אביבי במרכז ביכורי העתים (רחוב הפטמן 6). אם עוד לא נרשמתם, עכשיו זה הזמן. נתראה שם. כאן יש את כל הפרטים וכיו"ב.

אני אשתדל ללוות את הקורס כאן בבלוג.

אולי שמתם לב שהיה כאן די שקט בשבוע האחרון. מורין ואני היינו בצפון איטליה בעיירה קטנה שנקראת ליוויניו ויושבת בין שני רכסי גלישה באלפים. אכלנו הרבה אוכל איטלקי וקנינו לא מעט אלכוהול בעיירת הדיוטי-פרי הזו (סינגל מאלטים מתחילים שם באזור ה-17 יורו לבקבוק. ממש חינם). חוצמזה, בזמן שכאן היו 35+ מעלות, בליוויניו היה קר במיוחד, אפילו בשביל עיירת סקי, וברוב הימים הטמפרטורה לא עלתה על (10-) והיו גם לילות שבהן צללנו אל מתחת ל-(20-). אני שמח לבשר שכל אחד מאיתנו חזר בחתיכה אחת (עם כאבים כאלה ואחרים ועם שרירים תפוסים שלא ידענו על קיומם) והבלוג יחזור השבוע לפעילות מלאה. שתי תמונות אופייניות:

זהירות! היכון לגלישה על הראש

מתקפת הקפוצ'ינו

הכותרת הבומבסטית מתייחסת לקורס שאוהד קרני ועבדכם הנאמן מארגנים במסגרת המכללה הכללית-חברתית. הקורס המדובר הוא בעיניי המשוחדות קורס החלומות על תכנון, עיר, תל-אביב והמטרופולין שלה. הקורס יכלול קצת יותר מעשרה מפגשים (וסיור אחד) כאשר בכל מפגש ירצה מרצה שונה שיש לו קשר גם לאורבניזם וגם לתל-אביב על שלל החיבורים ביניהם. מטרת ההרצאות היא לא רק ללמד ולהעשיר ידע, אלא לקיים דיון עם המשתתפים בקורס בסוגיות השונות שייבחנו במהלך הקורס.

אני חושב שהקורס הזה יהיה מעניין מאוד לכל מי שמתעניין בתל-אביב, גם ברגעיה הנשגבים וגם כשהיא מעוררת בו בחילה. נדון בסוגיות קלאסיות כמו תחבורה ושיתוף ציבורי וגם נעמיק בשורשי המרקם הבנוי של תל-אביב וגם בקשרים ובאפשרויות האומנותיות והכלכליות שתל-אביב נותנת וכיצד זה קשור לעירוניות שלה. כמו כן, נקיים שני פאנלים במהלך הקורס, הראשון בנוגע לרפורמה הצפוייה בתכנון (טוב או רע?) ופאנל מסכם בנוגע לעתיד העירוניות בישראל (שנראה כמו עתיד הפרבריות בישראל).

הקורס ייפתח ביום שלישי ב-16 במרץ בשעה 19:00 במרכז ביכורי העתים ברחוב הפטמן 6 בחדר ע"ש מירב קלמן, קומה 3. לרישום אתם מוזמנים לפנות ישירות אליי (yoavlerman בג'ימייל) או לאוהד קרני (ohadkarny בג'ימייל).

תודה רבה לכל המרצים שהסכימו להרצות בקורס ותודה מיוחדת לאדר' נחום כהן שעזר לנו לא מעט.

אני אשמח מאוד אם תוכלו להפיץ את הקורס גם בבלוגים שלכם או בפרומים כאלה ואחרים שקשורים לנושא ושבהם אתם פעילים.

לפניכם הסילבוס (שבשעת כתיבת שורות אלה עדיין אינו סופי):

לפני מספר שבועות היה כאן פוסט שביקש דיווחים על מקומות בהן חסרות חניות לאופניים בעיר. בעקבות תגובות הקוראים, שרון מלכי, יוזמת הבקשה כאן בבלוג (וגם פעילה בעיר לכולנו וחברת מועצת עירייה בעתיד), שלחה לפני כשבועיים מכתב בנושא למשה טיומקין, חבר מועצת העירייה מטעם סיעת הגימלאים, ומחזיק תיק התחבורה העירייה (לא ברור מה הטייטל הזה אומר). אני מתכבד להביא את המכתב, באיחור קל, כאן בבלוג ככתבו וכלשונו:

לכבוד: ד"ר משה טיומקין, מחזיק תיק התחבורה ויו"ר ועדת תנועה וחניה

הנדון:  מיקום מתקני חניית אופניים

ד"ר טיומקין שלום,

בישיבת ועדת תנועה וחניה האחרונה (12.1.2010), סיפרת על כוונת העירייה להציב עוד כ- 500 מתקני חניית אופניים בעיר, ובהמשך לכך העלתי את מצוקת חניית האופניים שקיימת באזורים מסוימים. בין היתר הצבעתי על שכונת פלורנטין בה יש מחסור משמעותי. בעקבות זאת, נתת את הסכמתך שאעביר לך רשימה הכוללת מקומות בהם יש מחסור במתקנים. בירור קצר שערכתי העלה כי עמותת תל אביב בשביל אופניים שלחה לכם זה מקרוב רשימה ארוכה ומפורטת של מקומות בהם קיימים חוסרים. בנוסף על כך, הוצאתי פניה בדוא"ל וברשת (בבלוג של יואב לרמן, 'עוד בלוג תל אביבי'*), בה ביקשתי מציבור הרוכבות והרוכבים בעיר לדווח על מקומות בהם חסרים להם מתקני חניה לאופניים. המקומות שיפורטו להלן הנם מקומות נוספים בהם יש צורך דחוף במתקני חניית אופניים (כלומר, הם אינם מופיעים בדיווח המפורט שהעבירה אליכם תל אביב בשביל אופניים). מקומות אלו גם אינם מופיעים בסקר המפגעים בשבילי האופניים שעשתה העירייה האחרונה (למעט מקומות החניה בסמוך לכיכר אתרים).

ביפו, מתקני חניית אופניים הם מראה נדיר, ועל כן, יפו כולה הוכנסה כמקום שזקוק בדחיפות לתוספת משמעותית של מקומות חניית אופניים. תוספת המתקנים המוצעת בסקר מכשולי האופניים היא בגדר התחלה טובה, אולם לצערי היא איננה מספיקה, וזו בלשון המעטה.

אשמח לקבל התייחסותך בנוגע למועד הצבת המתקנים הללו, כמו גם למועד הצבת המתקנים במיקומים שציינה תל אביב בשביל אופניים.

בברכה,

שרון מלכי, חברת ועדת תנועה וחניה מטעם סיעת עיר לכולנו

העתקים:

ד"ר נח עפרון, חבר מועצה מטעם עיר לכולנו

עומר כהן, רכז תל אביב בשביל אופניים

אינג' שלמה פלדמן, מנהל אגף התנועה

אדר' יואב דויד ,אדריכל העיר

ד"ר בני מאור, מנהל מינהל בינוי ותשתיות

אדר' גידו סגל, מתכנן

אדר' דניאל ברון, מתכנן

* העתק ממכתב זה יפורסם בעוד בלוג תל אביבי

אתם בטח יודעים איל זה שם בירושלים – דוסים, ערבים וחילונים חיים יחדיו בים של מתחים ואנרגיות שליליות. ככה זה ירושלמים. פה בתל-אביב הליברלית והחופשית מותר להומואים ללכת מחובקים ברחוב (בין הצומת של הסנטר ועד שדרות בן-גוריון ואסור להם כמובן להתקרב לגן העצמאות), לערבים אין מגבלות (אבל נראה אותם מוצאים מישהו שישכיר להם דירה), כולם פה מדברים עם כולם ואין בכלל בעיות ומתחים אתניים מיושנים כאלה כמו בירושלים. המממ, זה לא כל-כך נכון. למעשה תל-אביב לא באמת שונה משאר הארץ ואפילו לא מירושלים, רק שבתל-אביב יש הרבה פחות גיוון אנושי ולכן לכאורה יש כאן פחות מתחים.

שני מקרים בקצותיה של העיר מראים שגם בתל-אביב הכאילו-בועתית הפרדת העדות והדתות הכל-כך ישראלית היא חלק מהיומיום. ברמת אביב הצפונית והמבוססת מדובר בסכסוך בין יהודים משני סוגים. מצד אחד, קבוצת הרוב של יהודים חילונים ממוצא אשכנזי שמנסים להגן על ילדיהם שלא יפלו בשבי של יהודים חרדים שהחלו להתיישב בשכונה ולנסות להגדיל את קהילתם. בקריית שלום הדרומית והפחות מבוססת מדובר על מתח בין קבוצת הרוב של יהודים ממוצא מזרחי שמנסים להגן על ילדותיהם מציפורני המאהבים הערביים שבסביבה. במקרה הזה הקצתה העירייה 250,000 ש"ח לטובת הנושא ולשמירת ההפרדה הגזעית בקריית שלום.

בשני המקרים שלפנינו מדובר בשכונות בשולי העיר בעלות מאפיינים הומוגניים יחסית של האוכלוסיות שגרות בהן. בשני המקרים נראה שאוכלוסיית הרוב מנסה לדחוק את קבוצת המיעוט בעיקר על רקע החשש לשלום הילדים. נשאלת השאלה כיצד שני הנושאים האלה מסתדרים עם התפיסה הליברלית של תל-אביב ומהם ההבדלים בין המקרים. מדוע העירייה הקצתה רבע מיליון ש"ח לטובת העניין בדרום העיר היכן שההפרדה היא על בסיס יהודים-ערבים ולא לטובת הנושא בצפון היכן שההפרדה היא על בסיס חרדים-חילוניים? עוד שאלה מעניינת שאפשר לחקור כאן, היא מדוע צצו נושאים אלה דווקא בשכונות אלה, ולא בשכונות אחרות והאם הנושא קשור או לא קשור לסביבה הבנוייה שבשכונות אלה (שווה לפחות מאסטר השאלה הזו). שווה גם לשעות השוואה בינלאומית על בסיס יחסי רוב-מיעוט בערים אחרות בעולם.

גם בתל-אביב הכאילו-מנותקת מישראל, כשמקלפים קצת את הקליפה מגלים את אותם בעיות ומתחים שיש בשאר הארץ. האם לעיריית תל-אביב ולמדינת ישראל או אולי לגופים אחרים יש דרך לעזור לקבוצות השונות לבנות בסיס ישראלי משותף לזהות שלהן או שנמשיך להפריד את עצמנו אחד מהשני ונהיה ליברלים רק כל עוד לא מדובר באמת בקבוצות אוכולוסייה לא נוחות לעיכול (או בקיצור רק עם אנשים שבאמת דומים לנו)?

ואם כבר חברה ישראלית משותפת:

שלוש שנים (ועוד כמה ימים) עברו מאז פתיחת הבלוג הזה ויש בו עכשיו 1,000 פוסטים. מה שהתחיל כבלוג הרהורים על תל-אביב ועירוניות הפך לעיסוק של ממש בסופו של דבר. שמתי לב שדווקא בתקופות שבהן אני רווי בפעילויות עירוניות (וזה קורה יותר ויותר לאחרונה) אני כותב הרבה פחות, פשוט כי לא נשאר כח גם לעסוק בזה וגם לרצות לכתוב על זה. חוצמזה, זו הזדמנות טובה להתנצל בפני כל אלה ששלחו לי הזמנות לארועים שאליהם לא הגעתי (וחלקם גם לא קיבלו תשובה במייל אפילו). אם פעם היו מגיעים אליי מייל או שניים בשבוע הקשורים לבלוג עכשיו מדובר בכמה מיילים ביום ואני לא מספיק לתת לכולם את הזמן הראוי שלהם.

יש כמה תובנות שלקחתי מהשנה השלישית של הבלוג שהייתה אולי פחות חדשנית מבחינתי לעומת השנתיים שקדמו לה. קודם כל, וזה כבר די ברור מזמן, בלוגים הם היום כלי תקשורת לגיטימי, ואפילו יש ניצנים של הכרה בתחום מצד העיתונות המסורתית (במיוחד מצד עיתונאים צעירים יותר שקוראים בלוגים כחלק משגרת יומם), באופן שלא היה נהוג בשנים עברו. אני חושב שאחרי שנים של התעלמות, בכל זאת יש עתיד טוב לקשרים בין העיתונות לבלוגים (ואני מקווה שגם לעיתונות יש עתיד). ברמה האישית, אני עדיין מופתע בכל פעם כשאני נתקל בחיים האמיתיים באנשים שלא הכרתי והם עוקבים אחרי הנאמר פה. זה בהחלט מחמם את הלב. בכל הקשור לתכנון עירוני אני חושב שגוש דן ותל-אביב נעים רוב הזמן ברוורס ורק פה ושם בהבלחות שנעלמות בחטף קורה משהו טוב. בהקשר הזה אני עדיין חש כי קהילת הבלוגים העירוניים בעברית צריכה עוד לגדול ולהתחזק (ויש לה עוד הרבה לאן לגדול) כדי להשפיע גם על הפוליטיקאים, גם על אמצעי המדיה האחרים וגם בסופו של דבר לעזור לציבור רחב ככל שניתן לדון על הנושא באופן מעמיק יותר מזה שמאפשרת העיתונות כיום. גם שלל הארגונים העוסקים בעירוניות בישראל צריכים עוד לגדול בצורה משמעותית ולעבור ממצב של תגובתיות ומגננה למצב של הובלה ולא פחות חשוב לפיתוח מנהיגות אורבנית, שתשכיל להצעיד את מדינת ישראל למקום שבו גם נצליח לחיות טוב (ואפילו טוב מאוד) בארץ ישראל וגם לא נהרוס את הארץ שלנו בדרך.

אני שמח לבשר שהבלוג שרד בהצלחה את היציאה לעצמאות ומעבר הכתובת ובעתיד הלא-רחוק מתוכנן שינוי ויזואלי מסויים כדי לעדכן את הבלוג גם מבחינת טכנולוגית. מעבר לכל זה, בשנה האחרונה ביצעתי את המחקר האקדמי הראשון שלי וממנו למדתי שערים הן דבר מסובך מאוד (אפילו יותר ממה שחשבתי) ומה שנראה לעתים אינטואיטיבי, עשוי בבדיקה מדעית להתגלות כמורכב יותר ולהעלות לא מעט שאלות נוספות. בשנה הקרובה אני מקווה להתקדם מאוד במישור האקדמי ובמחקר שלי בדרך למה שאולי תהיה קריירה רבת שנים. אני מקווה שאתם תמשיכו להנות מהבלוג הזה ושגם יהיו פה הרבה פוסטים טובים.

אז לפני שבועיים קפצתי לירושלים. בלי תוכניות של ממש, קפצתי לבדוק מה קורה שם במרכז העיר, גם כדי לצאת קצת מהמונוטוניות של תל-אביב. דיברתי עם דודו ועמית מעיריית ירושלים ונפגשנו אצל אברם, ליד אתר הבנייה הגדול הידוע בשם כיכר הדוידקה. כיכר הדוידקה נדמית כרגע כאזור מלחמה, אבל תוך כדי ההתקנה של תחנות הרכבת הקלה מסתמן שהכיכר הזו עשוייה להפוך הקרוב לחלל ציבורי משמעותי וזה די סביר שההופעות החיות אצל אברם ייגלשו בימים טובים גם לתוך הכיכר. ממה שהבנתי מדודו ועמית הם חושבים לא מעט על הדרך שבה עיריית ירושלים לא תפריעה לתהליכים אורבנייים-תרבותיים ספונטניים לקרות במרחב הציבורי כדי שדווקא הדברים הקטנים יותר, אלו שלא מגובים בתקציבי יח"צ וחסויות של תאגידי ענק, בפרט הארועים הפשוטים יותר, הקהילתיים יותר, יוכלו לקרות (בתל-אביב העירייה עושה כל מאמץ להפריע לדברים האלה לקרות. בחיפה מג"ב עושה את העבודה).

כיכר הדוידקה בחפירות

ירושלים אינה נצורה בימינו, אבל היא חפורה היטב, אפילו יותר מתל-אביב. למזלם של הירושלמים, סופסוף מתחילים לראות את הסוף למרות הניהול השלומיאלי שבו המדינה מזיזה את פרוייקט הרכבת הקלה. והיכן שירושלים אינה חפורה, שם כבר קורים דברים מעניינים. זו לא רק העובדה שיש אינטנסיביות אנושית רבה ברחובות מרכז העיר (שרבים רבים מהקטנים שבהם הפכו למדרחובים), מצטרף לכך גם הגיוון האנושי האדיר שירושלים התברכה בו (יש שיאמרו שיש בה כמה גוונים מאיימים אפילו) וכמובן האפיל היהודי-קוסמופוליטי שנוטף ממנה.

המדרחוב המרכזי בירושלים. התמונה לא צולמה בפורים

על רקע השינויים המבניים שירושלים עוברת ותמשיך לעבור בשנתיים הקרובות, אני חושב שעיריית ירושלים חייבת להתחיל לתקצב יותר איסוף סטטיסטיקות ומדדים של השימוש שנעשה היום במרחבים הציבוריים שלה (לפני, תוך כדי ואחרי השינוי שהם עוברים). כמו כן כדאי לבדוק את כיצד שינוי המרחב הציבורי משפיע על תמהיל העסקים שמסביבו. הדבר הזה יתרום רבות לידע בתחום הזה בישראל וגם יוכל לשמש את עיריית ירושלים כאשר היא תציג את החומרים בכנסים בינלאומיים העוסקים במרחבים ציבוריים, תחבורה, איכות סביבה ושאר ירקות. הקצאת משאבים לנושא הזה תוכל להעלות את ירושלים עוד יותר על המפה העולמית כעיר שלא רק המורשת ההיסטורית החשובה שלה מקבלת כבוד, אלא גם החיים שקורים בה בימינו. לי נראה שירושלים יכולה ללכת בעקבות שתי ערים אשר שונות ממנה מאוד – קופנהאגן ומלבורן, בדרך שחרור המרחב הבנוי שבה לטובת יותר ויותר פעולות אנושיות.

רחוב החבצלת. שוחרר משלטון המכוניות לטובת בני האדם

ירושלים תמשיך להתמודד בוודאי עם סוגיות של לחץ נדלני בלתי-פוסק ולצד המרכז האובר-עממי שלה יתקיימו תופעות כמו קניון ממילא שמראה שלפעמים ניתן להתערב בכזאת גסות ברחוב באופן שמשאיר ממנו רק קליפה נוצצת ומאחוריה ריקנות בלבד. אחרי שניגבנו חומוס בעיר העתיקה נפרדתי מעמית ודודו לשלום וחזרתי לתל-אביב עם שישה ספרים (4 משומשים ושנייים חדשים) בתיק, ישר לשאול התחתיות של התחנה המרכזית החדשה.

לסיכום, השנה הקרובה היא זמן טוב מאוד לבקר בירושלים על רקע השינוי הבלתי-פוסק שעובר עליה ופירותיו מתחילים אט-אט להיראות. אני מקווה לחזור לירושלים עוד מספר פעמים השנה גם בשביל לראות את זה קורה וגם בשביל לנגב עוד חומוס.