תמונה ליום ראשון

כל עוד אני בחופש, תעלה כאן מדי יום תמונה כזו או אחרת.

ולפתיחת הפרויקט – הומלס מחכה למשכנתא:

הומלס בבנק דיסקונט

זווית נוספת כאן.

פורסם בקטגוריה תל-אביב | כתיבת תגובה

בתנועה

במצב בו תיבת המייל גולשת, החום משתולל וסוף הקיץ נראה רחוק מתמיד, עדיף לעזוב הכל ולתת לעניינים להיפתר מעצמם. נתראה אחרי ברלין.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | כתיבת תגובה

עוד מקבץ לינקים לסופ"ש

מרוב לינקים לא רואים את היער:

1. גם בישראל חוזרים בשעה טובה ולאט-לאט לרחובות הערים.

2. איתן בן-זאב, מנכ"ל ביג, חושש מכך שכמו בארה"ב גם קניוני החוצות שלו המבוססים על אחידות מוחלטת והתבבסות על רכב פרטי יקרסו. הפתרון שלו – השמדת הערים. כבר מזמן לא נתקלתי בטיפוס אנכרוניסטי כמו בן-זאב שחושב שאנחנו עדיין בשנות ה-80.

3.ביפן – פרחים נגד גנבים.

4. אליאב מסביר את אחד מעקרונות העירוניות על-פי ג'יין ג'ייקובס – בלוקים קצרים.

5. אמיר כרמל מחדד את הקשר בין שיא תפוקת נפט והצללת מדרכות.

6. מצגת מעולה של עירית סולסי על חיזוק והעצמה עירונית בישראל.

7. שיא טירוף חדש.

8. הגנה לאופניים בלילה:

פורסם בקטגוריה לינקים | כתיבת תגובה

מקבץ לינקים לסופ"ש

תודה לכל מי ששולח לינקים – השבוע נקבע שיא חדש.

1. צ'יקי הקריא שירה ממגפון במרפסת ועוכב לחקירה. צ'יקי, בפעם הבאה שאתה רוצה לעשות רעש, קח חסות של נייקי או איגוד הקבלנים או משהו. רק כשיש כסף מאחורי העניין זה בסדר. דיווח על הנושא בווינט.

2. תומר ליכטש מתייחס לעיכובו של צ'יקי ותרשו לי לצטט:

"צ'יקי לא נעצר על רקע פוליטי, לא מטעמים 'ספרותיים' ולא פליליים. הוא נעצר מסיבות בטחוניות ומסיבות כלכליות ומסיבות כלכליות-בטחוניות. השאלה אינה נוגעת לאיכות השירה או לפופולריותה בכלל, אלא לאופן המסויים שבו הוצגה – ללא אישור, ללא תיאום. באותו רגע קוטלגה הקראת טקסט מאקט אמנותי כ'פעילות בלתי מתואמת'. רצון חופשי, חופש ביטוי, אלה מקוטלגים היום תחת קטגוריה ברורה: תאמו איתנו קודם. ובלחש אומרים: "אנחנו רוצים לראות מה יוצא לנו מזה". עכשיו, יצא לי לשוחח עם כמה קפיטליסטים בחיי. הם לא אוהבים לשמוע מלים כמו "כלום", "אין", "לא"."

"אני לא אומר שהשוטר טיפש. לא בהכרח. מה שכן, המלה כתובה, הדיבור חופשי, חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש התקהלות, ערכים אלה, סיכנו בעיניו את תל-אביב. הם נחשבו להפרעה. לעומת זאת, הפיכת העיר לבית ברבי מצועצע לרגל חגיגות המאה – נחשב 'תרבות'. בשם התרבות העירונית המתוכנתת הזו נמחקת אמנות הרחוב מהקירות, בעלי עסקים עצמאים שאינם מסוגלים (או מוכנים) לשלם כסף לפרסום בלוחות מודעות (שהופרטו לפני כמה שנים) נקנסים ומופעי רחוב לא-מתואמים נחשבים כהפרעה ומטופלים בהתאם."

3. בניגוד לצ'יקי שמקריא שירה ולא חוסם את המרחב הציבורי, כשחולדאי חוסם ומפקיע את המרחב הציבורי לטובת אירוע פרטי, יש אינטרסים כלכליים ברורים והכל מתואם עם הרשויות. שני אקטים שמסבירים טוב מאוד מה ראוי לתל-אביב (השתלטות כלכלית על מרחבים ציבוריים) ומה לא (הקראות שירה).

4. 25 אלף דולר ויש לכם חתונה במוזיאון תל-אביב, ואם צריך יסגרו אותו בשבילכם וימנעו מהקהל הרחב להיכנס ועוד יוציאו קטלוג מיוחד לחתונה המוזיאלית שלכם.

5. ואם כבר כסף עירוני – עיר לכולנו פותחת קורס לציבור הרחב בנושא תקציב העירייה. עוד פרטים באתר עיר לכולנו (ויש גם קבוצה בפייסבוק).

6. חבר ועדת המשנה לתכנון ובנייה, אהרון מדואל, מדווח על אי-סדרים רציניים בעבודתם של פקידי הועדה ובראשם היועצת המשפטית, שרי אורן (הדגשה שלי):

"הדיון בוועדה היה סוער. מתברר כי שרי אורן, היועצת המשפטית, ומהנדס העיר חזי ברקוביץ, לא מילאו אחר החלטת הוועדה המקומית מלפני כחודש, לפיה יש לערער לוועדה המחוזית על הפיכת השטח ברחוב בן יוסף ברמת אביב (גן הזיכרון) לשטח לבנייה רוויה. שרי אורן טענה כי אינה שלמה מקצועית עם הערר, ולכן אינה יכולה להכינו. לשאלתי מדוע התנגדה אם כך לדרישתנו לקחת עו"ד פרטי לצורך הערר, התפתלה גברת אורן וענתה כי היא תלווה את הצוות המקצועי בעניין. הוחלט כי הערר יוגש באופן מיידי, בתקווה שלא איחרנו את המועד."

נראה שפקידי העירייה מפרים את החלטותיהם של נבחרי הציבור – לדעתי, מדואל צריך לערב את מבקר המדינה בנושא זה. המבקר כבר מכיר מקרוב את הבלגן של הועדה המקומית וודאי ישמח לעזור.

7. אמנון רכטר מרחף הרחק מעל כיכר אתרים אותה תכנן אביו ואומר:

"היה לו קשה עם זה שהציבור לא הבין את האמירה הארכיטקטונית של המקום. זה הקדים את זמנו, אך אני שמח כי היום הכיכר זוכה אט-אט לעדנה. הרבה אנשים שאני פוגש מדברים על הכיכר באהבה רבה. מלבד זה, היא נותנת השראה לעבודות סטודנטים ".

הציבור דווקא הבין יפה מאוד את האמירה הארכיטקטונית של כיכר אתרים – "אל תבואו, בבקשה, אלא אם כן אתם צריכים להשתין" . גם התחנה המרכזית החדשה היא מוטיב חוזר בעבודות סטודנטים ובעלת ערכים אדריכליים לא פחות ברורים.

8. הקרב על מגדל אסותא עוד לא הסתיים. מגדל נוה-צדק של הצפון הישן עוד לא סגור.

9. ישראל כץ הוא שר התחבורה. מינוי מופרך כזה לא היה כאן כבר שנים. צפו להמשך הגדילה של הפקקים באופן אקספוננציאלי בעוד שכץ מתאמץ בכל כוחו להפחית את האפשרות של ישראלים לנסוע באופניים לעבודה.

פורסם בקטגוריה לינקים | כתיבת תגובה

פתקים צהובים דביקים

קליפ נחמד שמזמין לתערוכה הזו (שלא מומלץ להגיע אליה ברכב פרטי):

(שימו לב לאברהם שיין ב-0:55)

פורסם בקטגוריה שטויות, תל-אביב | כתיבת תגובה

המוזיקה של 1983

דני דותן מוסר לכם ד"ש חם משנת 1983. בקרוב נעיין בעוד קטע משנה זו.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | כתיבת תגובה

הקרנה נוספת של הסרט "עידן הטיפשות" ביום שני הקרוב

ביום שני ת ב-22 ביוני, בשעה 19:30, במכללת סמינר הקיבוצים (אולם 70) תתקיים הקרנה נוספת של הסרט הסביבתי המדובר של השנה האחרונה – "עידן הטיפשות" (באנגלית: Age of Stupid). ההקרנה בחינם.

על הטלטלה שקיבלתי מהסרט המצויין הזה כבר כתבתי כאן, ותודה ליאיר אנגל שכתב על ההקרנה הנוספת.

לינק להזמנה המלאה להקרנה

פורסם בקטגוריה המלצה, תל-אביב | כתיבת תגובה

בחינה סופית בצרפתית

מחר יש לי בחינה סופית, אחרי שנה של לימודי צרפתית. אני מקווה שיהיה bonne chance במבחן, ושאולי גם אוכל להסתדר יותר טוב בחוף של תל-אביב הקיץ.

בינתיים, הנה ארוחת הבוקר של ז'ק פרבר (Jaques Prevert):

התרגום המלא כאן.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | כתיבת תגובה

מקבץ לינקים לסופ"ש

1. כשעיריית תל-אביב רוצה היא משנה מסלולי אוטובוסים. עיריית תל-אביב הכשירה עוד חנייה מצפון לירקון לטובת נהגי הרכב והזיזה כך את מסלולו של קו 13 שלא מסוגל יותר לעבור ברחובות שהוצרו (פסטרנק וטאגור) לאחר תוספות החנייה. מי שנדפק זה הזקנים שגרים באותם רחובות ובקושי מסוגלים ללכת עד תחנת האוטובוס (שלא לדבר על לנהוג). קשישים שלא  מחזיקים רכב הם לא באמת בני-אדם מלאים, בניגוד לבעלי מכוניות ולכן העירייה לא סופרת אותם. הצלחה נוספת של חולדאי וטיומקין (מסיעת הגימלאים, לא פחות) לפגוע בקשישים ובהולכי הרגל.

2. לינק שיעשה לכם כיף – גלריית גרפיטי מעולה מתל-אביב.,

3. צביקה בשור השתגע, עזב את תל-אביב ועבר לגור (זמנית?) ביבנה. עכשיו הוא מגלה איך זה לצאת לתל-אביב ואיך זה לנסוע בתחבורה ציבורית ביבנה. צביקה, תהיה חזק!

4. אז מה באמת מושך אנשים צעירים לעיר מסויימת? הכתבה הזו מנסה לענות מדוע אמריקאים צעירים משכילים ממשיכים לנהור לפורטלנד למרות שאין סיכוי שהם יימצאו שם עבודה בשעת מיתון זו.

5. וואינט מדווחים על מחסור עצום במקומת חנייה בתל-אביב בכתבה שכאילו נכתבה ב-1972. מה שחסר בתל-אביב זה לא מקומות חנייה, אלא דרכים נוחות להגיע לצרכי היומיום בלי להשתמש ברכב פרטי. בשביל זה צריך להגביר את עירוב השימושים בצפון העיר ובדרומה, כך שאנשים שגרים בקריית-שלום, כפר-שלם וצהלה לא יצטרכו לנסוע למכולת, אלא יוכלו להגיע אליה ברגל. כמובן שצריך גם לשפר את התחבורה הציבורית, אבל בשביל זה גם צריך להגדיל את הצפיפות (בלי לחפור עוד חניונים) בצפון ובדרום העיר וגם במרכז העיר. כמובן, שכל מגמות התכנון העכשיוויות ממשיכות לתכנן לטובת גידול מתמיד בתחבורת רכב פרטי בתל-אביב ובמטרופולין בכלל, במטרה להגדיל את השעות שמתבזבזות בפקקים ואת זיהום האוויר (וזה גם טוב בשביל כותרות מגוחכות שמספרות על מחסור במקומות חנייה, שימשיך לגדול בשנים הקרובות, עד שתפיסת התכנון תשתנה).

6. כתבת בחירות הזויה מלפני שנה בה סגן ראש העירייה, פאר ויסנר, מדבר על 10 קווי מוניות שירות חינם בעיר בסבסוד העירייה. איפה ויסנר היום? עדיין על כסא הצ'קים של סגן ראש העירייה. והרפורמה בתחבורה? אוויר חם שמזמן נעלם. נראה לי שזה זמן טוב להתחיל לעבור על הכתבות מתקופת הבחירות ולראות איפה ההבטחות ואיפה העשייה בשטח.

7. סן פרנסיסקו – פשוט כיף.

פורסם בקטגוריה לינקים | כתיבת תגובה

שכונת שפירא – עכשיו הספר

במסגרת מבול הספרים על תל-אביב ששוטף אותנו השנה לכבוד חגיגות המאה יוצאים גם ספרים שנוגעים במקומות שעד היום לא כתבו עליהם כמעט כלום, בעיקר משום שהם לא נמצאים בקרבת המיתוסים העירוניים כדוגמת רחוב שינקין, הפינגווין ובריכת גורדון. כזה הוא הספר לא ביפו ולא בתל אביב שנערך ע"י אדר’ שרון רוטברד וההיסטוריון מוקי צור (423 עמ’, 2009, הוצאת בבל ומרכז בינ"ה). הספר המרתק הזה מספר את סיפורה של שכונת שפירא שנוסדה ב-1924 ע"י מאיר געצל שפירא מחוץ לתחום העיר תל-אביב והייתה שכונה יפואית למעשה לאורך שנים רבות.

לא ביפו ולא בתל אביב

בניגוד לספרים רבים בתחום הזה שבהם היסטוריון יחיד מספר ועורך את ההיסטוריה שאותה הוא מנסה לספר, כאן מדובר במאמץ עריכה בלתי-מבוטל ששוזר בסדר כרונולוגי סיפורים רבים אשר מסופרים ע"י מספרים רבים שחיו בשכונה בעבר (וחלקם אף גרים בה כיום) ודרכם אנו נחשפים להיסטוריה המגוונת של אחת השכונות ההטרוגניות ביותר בתל-אביב ובישראל בכלל. הסיפורים עצמם נאגרו באמצעות "חוג סיפורי השכונה" שהוקם ופעל במתנ"ס שבשכונה. לצד הטקסטים הסיפוריים ישנם גם מסמכים מקוריים רבים מגנזכי העירייה ומארכיונים אחרים שמהווים עדות לחיי היומיום בשכונה שגם כיום היא בת חורגת ודחוייה של העיר תל-אביב.

הספר מגולל את חיי שכונת שפירא מהתקופה שקדמה לה (שלהי שלטון העותומנים בארץ) דרך הקמתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת והתרחבותה בשנות ה-30 ועד ימינו אנו ממש. חלק נרחב מהספר מוקדש לשנות ה-40, בהן שפירא הייתה קו חזית במאבק בין היהודים לערבים, ולמרות המצב הלאומי ששרר בארץ, שכונה זו (ושכונות דרומיות נוספות) המשיכו להוות חלק מיפו מבחינה מוניציפאלית, דבר אשר גרר קשיים אינסופיים, במיוחד בכל הנוגע לחינוך ושירותים עירוניים אחרים.

כך למשל מגולל שמוליק שמשי את סיפורם של מושון ויעקב (עמ' 211), צמד חופרי הג'ורות (בורות ניקוז), ששימשו את דיירי השכונה שלא הייתה מחוברת למערכת הביוב העירונית. בסיפור מפורטים נהלי העבודה של השניים והבדיקות שהם ערכו בטרם חפרו ג'ורה במקום מסויים, והאושר של הדיירים כאשר חפירת הג'ורה הגיעה לסיומה והתאפשר להם להתרחץ בשקט. סיפור מעניין אחר נוגע לימי מלחמת העצמאות (עמ'  283), כאשר תושבי שכונת שפירא ניסו לנכס לעצמם באופן פיראטי חלקים מפרדס, אשר ננטש ע"י בעליו הערבים, והבריטים שעברו במקום הסירו חיש קל את סימני הגידור.

חלק ניכר מהספר עוסק כאמור בשנות ה-40 רוויות הדרמה והקשיים. באמצעות מסמכים רבים ניתן לראות את מאבקן של השכונות היהודיות של יפו לנסות לפתור את בעיית השירותים שלהן, כולל החשש המתמיד שלא יימצא לילדיהן מקום בבתי-הספר של תל-אביב, משום שזו אינה מקבלת מהן מסים מלאים. את המסים שילמו תושבי שכונת שפירא ואחיותיה לעיריית יפו שלא נתנה להם את השירותים שלהם נזדקקו ובראשם ניקיון, ביוב וחינוך. ועד השכונות היהודיות של יפו ניהל תכתובות רבות מול עיריית תל-אביב והמוסדות הלאומיים ואף הציע להקים מועצה מקומית נפרדת לשכונות היהודיות של יפו על-מנת שועד השכונות הדרומיות יוכל לגבות מסים בעצמו וכך לשרת כמיטב יכולתו את תושבי שכונות הדרום ללא תלות ביפו או בתל-אביב. הצעה אחרת שגם היא לא התקבלה הייתה לספח את שכונת שפירא ואחיותיה לתל-אביב, אבל עיריית תל-אביב ועיריית יפו העדיפו להשאיר את המצב על כנו. קריאה של מסמכים היסטוריים אלה מעלה תהייה האם בכלל השתנה המצב מאז שנות ה-40 ועד ימינו ביחס שבין הממסד התל-אביבי לשכונת שפירא ואחיותיה מהדרום. ביותר ממובן אחד נראה שגם כיום תל-אביב ושפירא לא ממש מחוברות.

בסיכומו של דבר, הספר הפוזיטיבי הזה עושה חשק לצאת ולהסתובב בשכונת שפירא ולאתר את המקומות עליהם מסופר ולחשוב עליהם כפי שהם מתוארים – לעבור ברחוב חובות הלבבות, לסייר ברחוב בעל העקידה וכמובן להסתכל על שלטי הרחוב המגוונים ברחוב חסדאי קרשרש. לטעמי, הספר הזה ומוסד חוג סיפורי השכונה שקדם לו, יכולים לשמש כדוגמה פורצת דרך לספרים נוספים שיספרו את סיפורן של שכונות ותיקות נוספות ברחבי הארץ, שגם להן יש היסטוריה שהמיתוסים הישראליים לא החשיבו. הייתי שמח לראות ספר כזה יוצא למשל על שכונת נווה-שאנן המנומנמת בחיפה שבה גדלתי.

שכונת שפירא לעת ערב
שכונת שפירא

גילוי נאות: הספר נשלח אליי ישירות מההוצאה (וכמובן שלא התחייבתי לכתוב כאן ביקורת כלשהי עליו).

לינקים לקריאה נוספת:

כתבה על הספר בעכבר העיר

אתר הספר בהוצאת "בבל"

פורסם בקטגוריה ביקורת, המלצה, ספרים, תל-אביב | עם התגים , | כתיבת תגובה