נראה לי שאין פה מספיק קליפים של פורטיס.
רסס – RSS
תגובות אחרונות
צדיק על לא על הדיור לבדו צועד האדם… Naz על פרויקט ג'בליה יוסף על בדם איטלקי חפרו בשבילנו את הרכ… גיני על ציטוט עירוני מאז ולתמיד על רם כרמי והחיסול הממוקד של שדרו…
הפנינג שירה בבית הסופר – מיום שלישי עד יום חמישי
השבוע, מיום שלישי עד יום חמישי יתקיים הפנינגד שירה אלטרנטיבי בבית הסופר (קפלן 6, ליד בית העיתונאים) משעה 18:00 ועד חצות. בתמונה מתחת אתם יכולים למצוא את התוכנייה המעניינת הכוללת ערב סקסמניאקי (יונה וולך) ביום שלישי, ערב שירה צעירה ביום רביעי וגם ערב במה פתוחה ביום חמישי וכמובן יהיו מלא דוכנים, מוזיקה וכיו"ב אמצעי הפנינג.
ערב אחד: 30 ש"ח, שלושת הימים: 70 ש"ח.
כרטיסים בטלפון 03-9653256/7 או במייל: sofrim-frida@bezeqint.net
הזמנה להפנינג
פורסם בקטגוריה המלצה, ספרים, תל-אביב
כתיבת תגובה
מקבץ לינקים לסופ"ש
1. מישהו כבר נוסע כאן על מוניות קו 4א'? אני כמעט לא רואה מוניות כאלה על בן-יהודה (ואני נוסע על קו 4 באופן קבוע), ותגובה זו בבלוג קוראת להגשת תלונות בנושא.
2. נראה שעצי הסיסם באבן-גבירול קיבלו חנינה זמנית. אני מקווה שלא מדובר בשמחה מוקדמת כמו שהייתה בפארק בחניון קריית ספר.
3. הזמנה להצטרפות ל-Urban Exploration כאן בישראל.
4. תעוד של משאית גדולה הורסת את נוה-צדק.
5. תל-אביב מציינת את יום הגאווה, שבמובנו הרחב אמור לציין את קבלת המיעוט וזכויותיו. למרות זאת, חברי מועצת העיר שלה עדיין לא רואים את העובדים הזרים ממטר ויכולים לפתוח את מצעד הבושה. רק סגנית ראש העירייה מיטל להבי וחבר המועצה ראובן לדיאנסקי הצביעו בעד מתן היתר לפליט הסודאני, סיימון דוקה, לפתוח את חנותו בשבת וכך להתפרנס בכבוד. עיר לכולנו ביחד עם סיעות הגימלאים, הצעירים, הירוקים ותל-אביב 1 הפנתה עורף לשכבה שנמצאת בתחתית הסולם בתל-אביב. כנראה שאין על מי לסמוך אם אתה סודאני בישראל.
6.אם מפרסמים – מורידים את העצים. בנתניה, עובד של חברת שלטי פרסום כרת עצים כדי לפנות מקום לשלט פרסום. שלט הפרסום, כפי שמופיע בכתבה, מבטיח "סטנדרט חדש של איכות" בעוד פרוייקט מגורים פרברי. כנראה מדובר בסטנדרט שלא כולל עצים.
פורסם בקטגוריה לינקים
כתיבת תגובה
יוממי ישראל התאחדו – הזמנה לסיור ותחרות
ארגון "תחבורה היום ומחר" שמח להזמין את כולכם לתחרות מגיעים לעבודה בירוק, אשר מיועדת לעודד את השוק הפרטי לפעול לשיפור האלטרנטיבות התחבורתיות העומדות בפני העובדים, בעוד הרשויות המקומיות ומדינת ישראל טומנות את ראשן עמוק עמוק בחול וממשיכות לקדם מדיניות תחבורה שהייתה מיושנת כבר ב-1978.
תמר קינן, מנכ"ל העמותה, כותבת במאמר בנושא על הרעות החולות של תחבורת מטרופולין תל-אביב – הרכבת הקלה שהיא הבטחה על הקרח, תקני החנייה המופרכים וחוסר הרצון לאכוף ולסמן נת"צים במרחב המטרופוליני, אשר מובילים יחדיו את כל יוממי ישראל בביטחה אל הפקק האולטימטיבי
כחלק מהמאמץ לעודד את מעסיקי המשק לפעול בכיוון הנכון יתקיים סיור ביום רביעי, ב-24 ביוני, בין השעות 9 בבוקר ל-12 בצהריים ובו יוצגו גם מספר פתרונות סביבתיים המקודמים ע"י מקומות תעסוקה בתל-אביב הכוללים בין השאר חלוקת קורקינטים חשמליים ושימוש ברכב לפי שעה באמצעות Car2Go. על מנת להירשם לסיום צרו קשר עם נירית טופול במייל: nirit_topol@yahoo.com .
לינקים לעיון נוסף:
פורסם בקטגוריה המלצה, תחבורה, תל-אביב
כתיבת תגובה
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם
זרעי קיץ רומזים איזה קיץ הולך להיות – קיץ לח מאוד!
פורסם בקטגוריה מוזיקה
כתיבת תגובה
תל-אביב-יפו – עיר אחת, שני פרברים וסוביניר
השבוע עובר עליי בקריאה של ספרים תל-אביביים ובכנסים כמו זה שהיה היום על תל-אביב. המפה הקוגניטיבית שעולה בראשי בעקבות כל החשיפה לחומר הזה היא שהעיר הקרוייה תל-אביב-יפו מורכבת למעשה מארבעה חלקים שונים שלא תוכננו להתנהל תחת שלטון מוניציפאלי משותף ומאז חיבורם הם נמצאים בקרבות תמידיים אחד מול השני והם מוגדרים כדלקמן:
1. העיר תל-אביב – העיר תל-אביב "המקורית" היא מה שנתפס עדיין בדיבור הישראלי והתל-אביבי כ"תל-אביב". זו העיר שמתחילה באזור נוה-צדק, דרך אחוזת בית ותוכנית גדס עד הירקון בגבולות הים ואיילון. זו העיר הכוללת את מבני גדס והחלק שמאיר דיזנגוף כיהן כראש העירייה שלו בימי חייו. שם קרו מרבית הארועים המיתולוגיים התל-אביביים גם בעבר וגם בהווה.
תל-אביב. לעולם לא תסתיים מלאכת הבנייה
2. הפרבר הראשון – דרום תל-אביב – הפרבר הזה כולל את שכונות דרום תל-אביב שעד קום המדינה היו למעשה חלק מהשטח המוניציאפלי של יפו, למרות שאת שירותיהם קיבלו מתל-אביב (הארנונה הלכה אז ליפו). השכונות הכלולות כאן הן קודם כל שכונת שפירא שהייתה הראשונה לקום בשטח מחוץ לתל-אביב עוד ב-1924 וכן פלורנטין, נוה-שאנן, התקווה וכפר-שלם שבכלל הוקמה על חורבות הכפר סלמה אחרי קום המדינה. שכונות אלה ברובן נבנו על-פי קווים אורבניים טובים ברוח שנות ה-20 וה-30, מה שאיפשר להן לקיים הרבה מסחר פנימי (חוץ מכפר-שלם שכאמור הוקמה על חורבותיו של כפר ערבי מאוחר יותר) ורשת רחובות עירונית. תל-אביב לא רצתה לקבל את שכונות דרום תל-אביב לשטחה, אבל בלית ברירה אחרי מלחמת העצמאות הן סופחו לתל-אביב (ואז גם שוכנו פליטים יהודים במה שהיום נקרא כפר-שלם). הנתק ההיסטורי והתרבותי מתל-אביב לא אוחה והתפיסה שעמדה בבסיס הקמתן של היותן שכונות פרבריות בשולי העיר עדיין רווחת הן בקרב השלטון העירוני והן בקרב תושבי דרום תל-אביב ולא נראה שזה ישתנה בעתיד הנראה לעין.
שכונת שפירא. תל-אביב לא רוצה לדעת
3. הפרבר השני – צפון תל-אביב – הפרבר הזה כולל את כל מה שנבנה מצפון לירקון ושייך לתחום המוניציפאלי של תל-אביב-יפו. החלק המערבי של צפון הירקון (רמת אביב) אמנם תוכנן להיות חלק מתל-אביב עוד לפני הקמת המדינה, אבל החלק המזרחי של צפון תל-אביב פשוט נכפה על השלטון העירוני בתחילת שנות ה-50, כמו למשל שכונת רמת החי"ל שהייתה בכלל אמורה להיות חלק מרמת-גן. שכונות עבר הירקון נבנו לאחר שתוכנית גדס הגיעה למימושה, חלקן על אדמות פרטיות (החלק המערבי) וחלקן על אדמות מדינה (החלק המזרחי). בבסיס התפיסה של שנות ה-50 עמדה בנייה "מרווחת" ופרברית ועד היום שכונות אלה מהוות מחסני שינה בלבד, כאשר כל אחת מהן קיבלה את חלקה ומשאביה מתל-אביב על-פי כוחה הפוליטי במהלך השנים.
4. הסוביניר – יפו – סיפוח יפו המוחרבת נכפה על תל-אביב לאחר קום המדינה למרות התנגדות של המערכת העירונית בתל-אביב. הדבר האחרון שתל-אביב רצתה לקבל ולשקם היה עיר ערבית הרוסה. היום יפו היא צל של עיר המשמשת מצד אחד כסוביניר של עיר ים-תיכונית ומצד שני כתזכורת לכך שהייתה גם עיר נוספת בשטח המוניציפאלי של תל-אביב-יפו.
יפו. טובה לצילומים
לסיכום, בראייה היסטורית, תל-אביב כישות עצמאית המסוגלת לקבוע את גבולותיה בעצמה התפתחה בצורה די עירונית עד 1948 והתעקשה בתוקף לא לקבל עליה חלקים נוספים. עם קום המדינה תל-אביב אולצה לקבל שלושה חלקים נוספים – פרבר דרומי, פרבר צפוני ועיר ערבית הרוסה שהגדילו את שטחה הכולל בערך פי שבע, אבל עד היום שלושת החלקים האלה לא הצליחו להתחבר לתל-אביב וליצור ביחד עיר אחת שהיא גדולה מסך מרכיביה, ולמעשה התפיסות העירוניות השונות של ארבעת חלקים אלה מעולם לא יושבו.
אני חושב שבעתיד יצטרכו לקום 4 תת-עיריות שונות (יש ניסיון לא דמוקרטי לעשות משהו כזה עם המשלמה ביפו) כדי שכל אחד מארבעת חלקיה של תל-אביב-יפו יוכל להתמודד עם חלק מהבעיות המקומיות שלו אשר לא ניתנות לפתרון ברמה הכלל-עירונית ובפרט בנושאי החינוך והדיור.
עד כאן פוסט קצר ולא ממצה זה ותודה לאדר' שרון רוטברד ולירון בלסלב שנתנו לי הרבה חומר למחשבה.
פורסם בקטגוריה יפו, תל-אביב
כתיבת תגובה
ספרי ההיסטוריה של תל-אביב
בפוסט זה אני מתכוון להציג בפניכם את המדף הקטן של ספרי ההיסטוריה התל-אביביים שלי. אין כאן התיימרות לגעת בכל הענף הענק של התחום שרק הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי, אלא להציג את המדף האישי שלי, שאפילו עליו יש מספר ספרים שטרם קראתי.
היסטוריה תל-אביבית
ברשותכם, סקירה מהירה של הספרים שמופיעים בתמונה למעלה:
1. תל-אביב – העיר האמיתית מאת פרופ' מעוז עזריהו (363 עמ', 2005, הוצאת מכון בן גוריון שבאוניברסיטת בן-גוריון). לטעמי, מדובר בספר המקיף ביותר על תל-אביב והספר הראשון שהייתי קורא כדי להבין את רוח העיר. עזריהו מתחיל את הסיפור מההקמה המיתית של אחוזת בית ומתקדם מהר מאוד עד לעידן ה'עיר בלי הפסקה' דרך הקריסה האורבנית של שנות ה-60 וה-70. בספר עצמו יש גם ניתוחים מאלפים ומרתקים של מקומות בעלי משמעות רבה לתל-אביב – רחוב דיזנגוף, רחוב שינקין, כיכר רבין וחוף הים וכן עמידה על המאבק הנצחי בין תל-אביב לירושלים. הספר עצמו כבר אוזכר בעבר מספר פעמים בבלוג זה, הן כדי לעמוד על דעתו של דוד אבידן על תל-אביב ועל הנובו תל-אביבים והן בהשוואה לחיפה. הייתי כותב עוד ועוד על הספר הזה, אבל זלי גורביץ' כבר עשה את זה מצויין.
2. עיר לבנה, עיר שחורה מאת אדר' שרון רוטברד (352 עמ', 2005, הוצאת בבל ומרכז בינ"ה). אחרי שקוראים ונכנסים בעובי המיתוסים התל-אביביים אך טבעי שמגיע הזמן לנתץ אותם. הספר מספר את סיפורה של תל-אביב מהזווית של העיר השחורה שלה – יפו ושכונות הדרום. הספר מציג הרבה מסמכים היסטוריים במיוחד מיפו על התהליך שעבר עליה בזמן שבמאבק בין העמים היא הפסידה לתל-אביב ונותן פרשנות חדשה לתהליך הייצוג של "העיר הלבנה" של תל-אביב. לשמחתי (ולשמחתכם) על הספר נכתבו ביקורות ארוכות ושונות זו מזו – אחת של ד"ר יודן רופא והשנייה של ד"ר חיים יעקובי.
3. חלום שהפך לכרך מאת אילן שחורי (423 עמ', 1990, הוצאת אביבים). הספר הכבד הזה סוקר לעומק את 15 שנותיה הראשונות של תל-אביב (מגיע עד 1924). ומכיל כמויות אדירות של מסמכים ותיאורים מראשית העיר. הספר היה במשך שנים out-of-print, אבל עכשיו לכבוד שנת ה-100 הוא יצא במהדורה חדשה ומעודכנת קצת וניתן להזמינו ישר מהאתר של אילן שחורי. למרות חשיבותו הרבה של ספר זה, טרם נמצאה בידי שעת הרצון בה אגש להתמודד איתו ולכן לא אוכל להפליג כאן בשבחיו (וגם לא מצאתי עליו ביקורות באינטרנט).
4. ימי דיזנגוף מאת יואב רגב (208 עמ', 2006, הוצאת אחיאסף). הספר הזה סוקר באמצעות מסמכים את התפתחותה של תל-אביב עד מותו של דיזנגוף ב-1936. הספר עצמו רחוק מלהכיל את העומק שיש בספרו של שחורי, וגם כתוב בשפה יבשושית משהו, כך שלטעמי ניתן להסתדר בלעדיו גם אם אתם פריקים של ההיסטוריה של תל-אביב (מה שכן, הספר קצר ואפשר לקרוא אותו תוך יום).
5. לא ביפו ולא בתל אביב מאת אדר' שרון רוטברד ומוקי צור (423 עמ', 2009, הוצאת בבל). הספר הזה מספר את סיפורה של שכונת שפירא שנוסדה ב-1924 מחוץ לתחום העיר תל-אביב. מלבד מסמכים היסטוריים רבים הספר מגולל את סיפוריהם של תושבי השכונה בעבר ובהווה ודרכם מביא את הסיפור של שכונה זו. יש כאן ניסיון פורץ דרך ממש לספר סיפור על שכונה לא-מיתולוגית לא דרך מספר יחיד, אלא באמצעות אוסף מספרים לצד מסמכים רבים. אני חייב להגיד שהספר מרתק, במיוחד התיאורים של שנות ה-40 בשכונה בזמן שהיא נאבקה להצטרף לתל-אביב (אז שפירא כמו כל שכונות הדרום הייתה חלק מיפו). בזמן הקרוב אני מקווה לכתוב כאן בבלוג ביקורת מקיפה הרבה יותר על הספר.
6. דיוניסוס בסנטר מאת תמר ברגר (240 עמ', 1998, הוצאת הקיבוץ המאוחד). עוד ספר שמחכה לי בסבלנות על המדף ואני מתקשה להרים אותו. אולי אני לא באמת מעוניין לקרוא על גלגולו של כרם חינאווי ואחר-כך שכונת הצריפים נורדיה אל מה שכיום מכיל את חדר הכושר שלי ומסמל באופן בוטה את הדת החזקה בעולם – דת הצרכנות. בכל מקרה, גדי אלגזי הביע את דעתו על הספר הזה באריכות.
7. מכתבים לצינה מאת דניאל אופיר (29 עמ', 2009, הוצאת בית התנ"ך). כשדניאל אופיר, מנהל עמותת בית התנ"ך אשר יושבת בבית דיזנגוף (רוטשילד 16), נתן לי את החוברת הקטנה הזו הוא אמר לי: "השנים הכי טובות של תל-אביב בראשותו של דיזנגוף היו אחרי שצינה נפטרה וכל מעייניו של דיזנגוף היו מוקדשים לעיר תל-אביב". מקריאה בחוברת זו אפשר להתרשם שדיזנגוף בערוב ימיו ניצח על תור הזהב הגדול ביותר של העיר תל-אביב (1931-1936) – בניית העיר הלבנה (שהוכרה 60 שנה אחר-כך ע"י אונסקו), פתיחת מוזיאון תל-אביב (לא ע"ש סמי עופר), פתיחת המכבייה, חנוכת כיכר צינה דיזנגוף (במפלס הולכי הרגל), הנחת אבן הפינה לבניין הבימה (שבימים אלה הופך לקסרקטין סובייטי), פתיחת יריד המזרח (שגווע) ועוד ועוד מפעלים רבים. מפיו של דיזנגוף ניכרת התנופה שעברה על תל-אביב במה שכנראה הייתה התקופה הכי טובה בתולדותיה.
8. נוה צדק מאת חנות הספרים סיפור פשוט בנוה-צדק (32 עמ', הוצאה מקורית בשנת 1942 ע"י ספריית ראשונים). החוברת הזו היא כולה מסמך היסטורי וניסיון לספר את ההיסטוריה של נוה-צדק במלאת 55 שנה לקיומה. מעבר לאנקודוטות ולסיפורים שבה, החוברת הזו מראה שמאז ומתמיד תל-אביב ושכונותיה היו כר טוב לסיפורים, מיתולוגיות וחקירה היסטורית. נותר רק לקוות שמדף ההיסטוריה התל-אביבית ימשיך לצמוח ולהתרחב.
פורסם בקטגוריה ביקורת, ספרים, תל-אביב
כתיבת תגובה
לקראת שבוע הספר בסימן מאה שנה לתל-אביב
ביום רביעי ייפתח שבוע הספר בכיכר רבין (ויימשך עשרה ימים). השנה, בעיקר בגלל ציון שנת המאה וטחינתם עד דק של מיתוסי העיר, יצאו הרבה מאוד (אפילו יותר מדי) ספרים חדשים על היסטוריה ומיתולוגיה בתל-אביב. על-מנת לעשות קצת (ממש קצת) סדר בבלגן, אני מתכוון להקדיש מספר פוסטים השבוע לספרים שיצאו בעבר על תל-אביב ועל חלקם ארחיב.
בהמשך השבוע יעלה עוד חומר לבלוג, אבל בינתיים אני רוצה לחלוק אתכם שני צילומים (לא הצלחתי לבחור איזה מהם יותר טוב) של מדף הספרים התל-אביבי שלי:
בזווית ישרה
על הצד
פורסם בקטגוריה ספרים, תל-אביב
כתיבת תגובה
היר ווי אר בכיכר דיזינגוף
מור גלבוע, ממייסדי החזית להורדת כיכר דיזנגוף בחזרה לעם, הפנה את תשומת ליבי שהקליפ הפותח של היר ווי אר (Here We Are) צולם במרכז העיר – כיכר דיזנגוף לפני שצ'יץ', שיפמן (אחד מסגניו) ולישר (האדריכל שתכנן את ההגבהה) הרגו אותה.
אז היה ברור "הנה אנחנו כאן, במרכז העיר – אוכלים, מדברים, הולכים, קונים" כמאמר השיר באנגלית. והיום – ירמי אהרון קפלן כבר לא מזמין אותנו לכיכר דיזנגוף. מי ייתן ובמהרבה בימינו כיכר דיזנגוף תחזור למפלס הולכי הרגל ותשוב להיות הכיכר המרכזית של תל-אביב:
פורסם בקטגוריה כיכר דיזנגוף, תל-אביב
כתיבת תגובה
קיבלתי טלטלה
אתמול צפיתי בסרט "עידן הטיפשות" (Age of Stupid) ויצאתי מההקרנה די בהלם. הסרט תוקף ישירות את המצב הנוכחי בו המערכת האזרחית-פוליטית-כלכלית שלנו מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאנו נמצאים רגע אחד לפני שואה אקולוגית שתמחה את הציויליזציה שלנו. כמו שאומר הארכיבאי בסרט – אנחנו עסוקים בלנקות חול בין האצבעות ברגליים בזמן שצונאמי ענק עושה את דרכו אלינו.
הסרט הבריטי המדובר והמשובח הזה מתואר מנקודת מבטו של ארכיבאי בשנת 2055, אחרי שהציויליזציה האנושית הושמדה, אשר מנסה דרך ארכיונים משנת 2008 להבין מדוע התעלמנו מהאתגר הגדול ביותר שעמד בפני האנושות מאז ומעולם. הסיפור כמובן מתבסס על תופעת ההתחממות הגלובלית שמעריכים שאנו נמצאים שנים בודדות לפני שהיא תהפוך לבלתי הפיכה ותגרום לכדור-הארץ לצאת לחלוטין מהאיזון האקולוגי הנוכחי שאיפשר את התפתחות האנושות.
את תוכן הסרט עצמו מרכיבים סיפוריהם המשולבים של חמש דמויות אמיתיות מימינו. אלוין דובראני הוא גיאולוג נפט בגימלאות מניו-אורלינס שביתו וכל רכושו נמחקו על-ידי סופת ההוריקן קתרינה. אלוין חושב שהשימוש הנוכחי שאנו עושים במשאב הנפלא והסופי בהחלט הקרוי נפט הוא כסילות מוחלטת. פרננד פארו הוא מדריך טיפוס הרים צרפתי בן 82. דרכו אנחנו נחשפים לתהליך העלמות הקרחונים ממקור ראשון. לייפה מאלמי היא סטודנטית מניגריה שחיה בעוני מחפיר בלב אזור עשיר בנפט וחולמת להיות רופאה. ג'ה וודיה הוא יזם הודי שעסוק בפתיחת חברת תעופה זולה בהודו בדרך להגברת הקצב בו אנו מחסלים את בנק המשאבים של הכדור. לבסוף, את הנקודה המקומית שלנו משלימים ג'מילה ועדנן ביוד – שני ילדים פליטים מעירק שחיים בירדן אחרי שאביהם מת בפעולה של הצבא האמריקאי בעירק.
את אופציית התיקון מביא בסרט יזם תחנות הרוח הבריטי, פירס גיא, שנתקל בהתנגדות תושבים להתקנת טורבינות רוח בשטח שאינו מנוצל ליד איטדיון של מרוצי מכוניות. ובביקורת המשובחת הזו יש התייחסות טובה לטיפשות האדירה:
This was best summed up by the anti-wind farm protestors, jubilant after the Bedfordshire Council (not far from where I’m writing) had rejected the application for 15 wind turbines to be placed on unused land, next to a gas guzzling speedway track, said: “of course we recognise we must all go green, but….”
It’s this gigantic ‘but’ that I believe is the core of the film. Will a sequel, made in 2055, portray the great efforts we made to reverse the effect of carbon upon the planet? Or will this ‘but’ have wiped us all out?
למרות המסר האפוקליפטי של הסרט רוח הדברים היא שאנו נמצאים ברגע ההכרעה. הדור שלנו יכריע במהלך השנים הקרובות האם האנושות תמשיך לחיות על כדור הארץ, או שניגרר להתמוטטות כתוצאה מקריסה אקולוגית. הנקודה היא שאנו עדיין יכולים לבחור – הדור שאחרינו כבר לא יוכל להחזיר את הציויליזציה האנושית למסלול במידה ואנחנו ניכשל בעצירת ההתחממות. על רקע הסרט הזה עצוב לחשוב על המשך הבניה מבוססת הרכב כמו שעשינו במאה ה-20 ואנחנו עדיין עושים כאן ובשאר העולם. מה יעשו עם כל הבניינים והכבישים האלה בעוד 20 שנה, כאשר עלות הארגייה תהיה גבוהה הרבה יותר? מעבר לכך, המחשבה על השואה האקולוגית העולמית שמדפקת על דלתנו מעמידה את הסכסוך הטריטוריאלי על גבעות הטרשים של ארץ-ישראל באור קצת מגוחך ופטתי.
יוצרי הסרט מעודדים לצאת לפעולה בנושא והכינו אתר עם הרבה מידע בנושא לקראת ועידת קופנהאגן בסוף השנה שתעסוק בנושא זה.
דבר אחרון – נתקלתי בסרטון מעולה שנקרא "Wake Up, Freak Out – then Get a Grip" שמתאר בצורה ברורה את ההתחוממות הגלובלית ומדוע אחנו עומדים לעבור את נקודת האל-חזור שלה.
התסריט המלא של הסרטון כולל לינקים לכל החומר הטכני:
ודבר אחרון באמת – תודה רבה לשי גולוב שהזמין אותי לצפייה בסרט במסגרת פסטיבל אקולנוע בתל-אביב.
עוד בלוג תל אביבי 