ביום רביעי הקרוב, בשעות 19:30-21:00 במרכז ביכורי העתים, רח' הפטמן 6, ת"א (מול מפעל הפיס ומאחורי הסינמטק) תתקיים הרצאה על תכנון אורבני וקיימות במסגרת הקורס "מסע בעקבות תרבות הצריכה" של המכללה החברתית כלכלית.
רפי רייש, אדריכל, מנהל אגף לתכנון ובנייה במשרד הפנים, בוגר תוכנית עמיתי הסביבה של מרכז השל, לשעבר בעל סטודיו "הג'ירף האורבני" למחקר ותכנון אורבני בר-קיימא, ירצה על תכנון אורבני, קיימות ותרבות הצריכה.
ההרצאה פתוחה לקהל הרחב. עלות השתתפות חד-פעמית 30 ש"ח. עלות הרשמה לקורס כולו 250 ש"ח (הנחה לחיילים, סטודנטים, גמלאים ומובטלים).
ותודה לאוהד קרני על ההזמנה.
בתקופה הקרובה אני מתעתד לנסוע לרעננה מספר פעמים, במיוחד למרכז שלה לא רחוק מהמיקום של עיריית רעננה. מן הסתם, ברוב הפעמים אני אעשה זאת באמצעות תחבורה ציבורית.
בניגוד לבת-ים או רמת-גן הקרובות והנגישות יחסית, רעננה נמצאת הרחק הרחק מעבר להרי החושך. בקיצור, אם יש לכם המלצות כיצד ואיך להגיע למרכז רעננה ממרכז תל-אביב (קו 47? מונית שירות מדרך נמיר?) באופן מיטבי, אני מאוד אשמח אם תחלקו אותן כאן בתגובות.
אפשר כבר להתחיל ולסכם את ארועי בתים מבפנים 2009 תל-אביב, ואני יכול להגיד שמבחינתי זו הייתה חוויה מעולה. למדתי המון על מה שהיה, וקצת על מה שאולי יהיה. הייתי ברחוב אלנבי שרחוק מתקופת הזוהר שלו, וביריד המזרח שממנו נשארו רק חורבות. בסיור בתחנה המרכזית החדשה, שככל הנראה היה הסיור הכי מוצלח שהייתי בו, נחשפתי לחלקים שלא מתפקדים במבנה המפלצתי הזה, ולהיגיון שעמד בבסיס התכנון שלו, שאפילו על הנייר נראה כמשהו לא סביר.
מבעד למסך הגעגועים והעצבות על ההזדמנויות שהוחמצו ועל זוהר שאבד, בכל זאת עלתה האופטימיות שעוד נשוב ונחזה במקומות האלה מתעוררים לחיים וחוזרים, אמנם באופן אחר, לעצמם ולעיר (חוץ מהתחנה המרכזית החדשה, שם פשוט אין סיכוי).
באופן כללי, ביומיים האחרונים הורגשה חגיגיות מיוחדת בעיר ובכל מקום אנשים הסתובבו עם חוברת הפסטיבל בדרך לגילוי עוד פיסה מיוחדת מהעיר. הביקושים לבתים הפתוחים ולסיורים השונים היו עצומים, ולמרות הלחץ שנוצר בחלק מהמקומות הרושם שלי הוא שבסך-הכל זאת הייתה הצלחה מסחררת (ומזל שלרוב המדריכים היה מיקרופון קטן).
אני מקווה שבקרוב אוכל להביא לכם את כל הפרטים, אבל בינתיים, תמונה אחת משכונת מונטיפיורי מהיום:
החיפושיות
פוסט זה מוגש בעזרתו של ידיד הבלוג, אמיר סלע.
סופסוף נמצא הפתרון למשבר המים שמדינת ישראל סובלת ממנו כבר תקופה ארוכה. מסתבר שעיריית תל-אביב החליטה שכדי למצות את עודפי המים, מגרשי חנייה יכוסו בדשא ועליו תעמודנה בגאון המכוניות לתפארת הסביבה ולמען קרוב היום בו אסור יהיה להתקלח בכלל.
מסתבר כי בשבתות ובחגים בהם עם ישראל גודש את פארק בירקון ומפעילי החניון באזור הגולפיטק מוכנים לשלשל עוד כמה שקלים תמורת הכוונת החונים לתוך הדשא (כמו שנאמר כבר במשנה – "ויהפכו בני ישראל את הפארק לפארקינג"):
חנייה על הדשא (וגם קצת על שביל האופניים המאוייר)
מסתבר שלא רחוק משם, במרכז בספורט הלאומי ממתינים להם באותה שעה ממש מגרשי חנייה עצומים וריקים (קצת הליכה תעשה רק טוב כדי להוריד את הבשר אחרי המנגל). אולי אפשר היה לחשוב על איזשהו סוג של שאטל בין החניון לפארק או פתרון אחר במקום חנייה על הדשא? סלע מביא את התמונה הקשה:
והנה תעוד וידאו שסלע צילם מאופניו. שימו לב לתגובה של שומרת החניון כשסלע מבקש ממנה להפסיק לכוון אנשים לחנות על הדשא:
אכן תמונות קשות. העיקר שהחברים בעירייה הזכירו לנו שצריך לחסוך במים בחשבון הארנונה האחרון.
כבר הרבה זמן חלף מאז שקראתי ספר מטלטל שמעז להציג חזון פורץ דרך ומעודכן לימינו כמו שעושה ריצ'ארד רג'יסטר במהדורה המעודכנת (Revised Edition) של ספרו Ecocities. הכותרת המלאה של הספר היא: EcoCities: Rebuilding Cities in Balance with Nature
קשה אם לא בלתי-אפשרי לסכם את הספר המעניין ורווי האיורים של רג'יסטר בפוסט אחד, בעיקר מכיוון שרג'יסטר לא שומר על קוהרנטיות מוחלטת בספר, אלא קופץ בין נושאים רבים הקשורים לתכנון עיר, אבל בסופו של יום שם על השולחן את הצורך האנושי המיידי בערים אקולוגיות – ערים שבמקום לחסל את משאבי כדור-הארץ בקצב הולך וגובר מיום ליום, יחיו עם הביוספירה בהרמוניה ואף יתרמו את חלקן לשיקום המשאבים שכדור הארץ זקוק לו. בפוסט שלפניכם אני לא מתכוון לסכם את הספר המשובח הזה, אלא להציג בקצרה כמה נקודות מרכזיות וכמה טכניקות פשוטות לתכנון אורבני מהפכני שכבר מיושמות טיפין-טיפין בעולם וניתן אפילו ליישם אותן בתל-אביב.
נקודת המוצא של רג'יסטר היא העובדה שאנחנו קרובים מאוד לנקודת ה-Peak Oil (שיא תפוקת נפט), מה שאומר שבעתיד הקרוב היצע הנפט לא יצליח לעמוד בביקוש לנפט והפער בין השניים ילך ויגדל. תהליך כזה יוביל במהירות יחסית לעלייה עצומה בעלויות השינוע והייצור של פחות או יותר כל הדברים שאנו צורכים מדי יום ביומו וכמובן ייקר מאוד את עלות הנסיעה במכונית פרטית למצב שלא ייאפשר כלל קיום חיים המבוססים על רכב פרטי, אלא לעשירים ביותר. התחזיות האופטימיות לגבי שיא תפוקת הנפט מדברות על אזור שנת 2020 ולצד תופעת ה-Peak Wheat (כלומר, רעב הולך וגובר) רג'יסטר מציג את ההתקדמות הנוכחית של המין האנושי כדרך שתוביל אותנו לאפוקליפסה עוד בימי חיינו ולימי ביניים חשוכים. רג'יסטר מתבסס על ספרו המצויין של ג'ארד דיאמונד – Collapse
לאור מצב החירום הגלובלי רג'יסטר מציע לנו לאמץ בדחיפות את פתרון העיר האקולוגית לפני שנידרדר למאבק שליטה עולמי על משאבים (זה כבר קורה באופן מסויים) כדי להמשיך ולהזין את הכלכלות הבלתי-מקיימות שיש לנו היום. את שורשי הבעייה של דלדול המשאבים, התרבות וחיי החברה הוא תולה באופן בו אנו מתכננים ערים, ושם הוא גם מציע את הפתרון שימנע את הקטסטרופה הבלתי-נמנעת רגע לפני שנקרוס לתוך התהום. באופן ספציפי, הרעה החולה מכולן על-פי רג'יסטר היא הרכב הפרטי, ויותר מכך העובדה שהערים מתוכננות לרכב פרטי בתור אמצעי התחבורה המרכזי והראשי, כאשר אמצעי התחבורה האחרים (רגל, אופניים, תחבורה ציבורית) משמשים למעט מאוד נסיעות.
אחד הפרקים הטובים בספר נקרא "Access and Tranportaion" שבו רג'יסטר מרחיב על ההתמכרות של המערב לאמצעי התחבורה הקרוי מכונית. התכנון לרכב מפורר את המרקם העירוני הצפוף, מרחיק את שימושי הקרקע זה מזה, גורם לפרבור אשר מבזבז את משאבי הקרקע בקצב הולך ועולה, וכמובן שותה את הנפט שעוד נשאר לנו בקצב מהיר יותר ויותר, בדרך לקריסת המשאבים הגלובלית. רג'יסטר גם תוקף את המכונית החשמלית וההיברידית שכה רבים מדברים בשבחן, בטענה שהן במקרה הטוב רק יאטו את ההתרסקות. אמנם, הוא מסכים שמכוניות מסוג זה יקטינו את זיהום האוויר במרכזי הערים, אך הן לא ישנו את צורת התכנון האנטי-אנושית, לא יפחיתו את תאונות הדרכים ובעיקר לא יעצרו את דלדול המשאבים שהרי בשביל המכונית החשמלית צריך לייצר חשמל איפשהו. נתון מעניין שמופיע בספר הוא העובדה שרק ל-600 מיליון אנשים בעולם יש גישה לרכב פרטי, שזה עשירית בסך-הכל מכמות האנשים, ואנחנו בדרך למספר גדול בהרבה של רכבים פרטיים עם "ההתקדמות" של סין והודו. המספר הפוטנציאל של אנשים כשירים לנהיגה בעולם (כלומר, לא ילדים) הוא כ-4 מיליארד, ועושה רושם שהמין האנושי מתכוון לנסות לצייד את כל המיליארדים האלה במכוניות במקום לצמצם את הכמות שכבר יש במערב.
לאחר שרגי'סטר מסיים את התקפתו הממוקדת על הרכב הפרטי והתכנון העירוני שמשועבד לו לחלוטין הוא נותן את הפתרונות שלו לתכנון והם קודם כל מתבססים על תכנון קיצוני להולכי רגל בעיר צפופה, גבוהה, עם עירוב שימושים, בעלת שטח מצומצם ועם מעט מאוד צריכת אנרגייה (אין רכב, ואת רוב מטלות היומיום ניתן לבצע ברגל), אשר מבוססת מלבד על הליכה ברגל גם על מעליות, אופניים למרחקים בינוניים ורשת רכבות למעבר לעיר אחרת. העיר של רג'יסטר היא "עיר תלת-מימדית" ולא עיר דו-מימדית פרושה לכל עבר בצורה הפרברית המקובלת. השטח המצומצם של העיר מאפשר לאנשים להיות קרובים לאזורים פתוחים טבעיים וחקלאיים וכך ניתן לעבור באופן חד מהעיר אל הכפר ללא טבעת פרברית ענקית באמצע כמו שיש היום מסביב לכל עיר.
רג'יסטר אף לוקח את הקוראים לסיור אופניים בעיר האקולוגית שלו – עיר שבה יש מגדלים רבים (ללא חנייה) מחוברים בגשרים וטרסות ובנויים בכיוון מיטבי בהקשר של האקלים המקומי (כלומר, פחות חשופים לשמש באזורים חמים, ויותר חשופים לשמש באזורים קרים) ואף מוקפים בצמחייה, חממות פנימיות ותאים סולריים, ובוספו של דבר העיר משתמשת במעט מאוד אנרגייה כדי להחזיק את עצמה ויוצרת מרחבים ציבוריים אינטנסיביים ואיכותיים למכביר.
רג'יסטר מביא גם דוגמאות לערים מודרניות שהתחילו את הדרך לכיוון האקולוגי ובולטת כמובן ברשימה שלו העיר קוריטיבה בברזיל ומערכת התחבורה הציבורית שלה. למרות זאת, רג'יסטר לא חוסך ביקורת מקוריטיבה שבין זרועות התחבורה הציבורית המפותחות שלה צצו שכונות בעלות אופי פרברי של בנייה לא צפופה והתבססות מוחלטת על רכב פרטי. הוא מציע לקוריטיבה לקחת את הצעד הבא ולהפוך מעיר מבוססת תחבורה ציבורית לעיר מבוססת הולכי רגל ולחזק את מרכזיה העירוניים השונים בהתאם.
בסופו של יום רג'יסטר מציע תהליך מסודר לבניית עיר אקולוגית ותיקון ערים קיימות, כאשר את רוב הדוגמאות הקונקרטיות לנושא הוא מביא מהעיר שבא הוא התגוררר וניסה לעשות זאת יותר מאשר בכל מקום אחר – ברקלי, קליפורניה. אבן הבסיס בבניית העיר האקולוגית היא מפת שימושי הקרקע שאמורה הן ליצור מצב בו תושבי העיר נהנים מקרבה גדולה בין צרכי חייהם השונים כך שלא צריך רכב פרטי בשביל לעבור בין מקום למקום וכן התבססות על צפיפות עירונית גבוהה מאוד כדי לתמוך בכל הפונקציות השונות מבחינה כלכלית במרחקים קצרים. רג'יסטר לא חוסך ביקורת גם מהניו-אורבניסטים שלטענתו לא מתמודדים ברצינות עם שאלת התחבורה, אלא שואפים ליצור מקומות "נחמדים" יותר ממה שבונים כיום, אבל עדיין מקבלים את שליטתו של הרכב הפרטי. הוא רואה בניו-אורבניזם שלב באבולוצית התכנון לקראת תכנון עירוני אקולוגי.
בספר ישנן גם שתי הצעות טובות שהוא מביא בתור דוגמאות לתכנון אקולוגי מתקדם ושלאט לאט אפילו נכנסות לז'רגון וליישום נסיוני:
1. Car-Free Buildings – כמו שאומר השם מדובר בבניינים ללא חנייה. ההיגיון מאחורי בנייה של בניינים כאלה במרכז העיר באזורים שהם כבר נגישים כיום מבחינה תחבורתית, הוא בכך שהן מאפשרים בנייה בעלות זולה משמעותית (חשבתם פעם כמה עולה לקבלן לחפור חנייה תת-קרקעית?) ופרויקטים כאלה מאפשרים השכרה במחירים נמוכים יותר לאלו החפצים לגור במרכז העיר ללא רכב. בחוזה השכרה בבניינים שכאלה (שכבר ניסו בודדים בברקלי ובמיסולה במונטנה) השוכר מתחייב לא להחזיק רכב פרטי. מדובר בטכניקה מעולה לאספקת דיור במחירים שפויים יותר במרכזי ערים תוך הצפפתן וללא הכנסת רכבים מזהמים נוספים.
2. Double TDR – המילה TDR היא קיצור של Transfer Development Rights או בקיצור ניוד זכויות בנייה. בערים רבות בעולם (וגם בתל-אביב) מקובל לתת זכויות עודפות תמורת שימור מבנים בעלי ערך היסטורי או פיתוח של אזורים בעלי ערך סביבתי מיוחד כמו נחלים. רג'יסטר מציע ואף מביא דוגמאות הן מברקלי והן מ-Lake Tahoe שבו פונו 100 בניינים קטנים שזיהמו את האגם תמורת זכויות עודפות לקבלן במקום אחר. מדובר כאן על מחיקת פרבור וזיהום (Roll Back Sprawl) תוך חיזוק וציפוף המרכזים. תחשבו לדוגמה בישראל על פינוי של הבנייה הפרברית בשרון תוך חיזוק המרכזים העירוניים שכבר קיימים שם (למשל, המרכזים של כפר-סבא ורעננה) ושחזור הפרדסים שהיו שם לטובת חקלאות. כרגע זה נשמע מופרך, אבל לאור משבר המזון התקרב נראה שאנו נזדקק ליותר אדמות חקלאיות שבעבר הרסנו בלי לחשוב פעמיים בעקבות השימוש הנפוץ במכוניות.
לסיכום, אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר הזה, שמציב מראה מעודכנת מול בעיות התכנון העירוני ונותן תשובות חדשניות ואוטופיסטיות משהו לבעייה. כדאי לזכור שגם תכנון עירוני מוטה רכב היה בגדר אוטופיה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ואת האוטופיה הזו הגשמנו והיא התבררה כקטסטרופה. עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, הגיע הזמן לתקן.
לקריאה נוספת:
– כנס ערים אקולוגיות 2009 באיסטנבול
לרכישת הספר באמזון:
כן, המקבץ חוזר ובגדול:
1. פרויקט שיקום הירקון? צפריר רינת לא מתרשם.
2. יובל אדם, נצר למייסדי אחוזת בית, תוהה מי הקים את תל-אביב.
3. שוב פעם פספסו את מועד הסגירה הפיננסית של הרכבת הקלה . זו פעם רביעית כבר, ועוד לא נתנו את הגלידה שהבטיחו כשפספסו את מועד הסגירה בפעם השלישית.
4. אם כבר גלידה, אז גלידה מונטנה המיתולוגית עומדת לפני הירידה מהבמה. ואם כבר מונטנה, אז הנה פוסט על המיתוס. ביחד עם שני חברים יקרים עברתי שם היום (כן, יצא לי להיות בנמל – היה מעולה, לא ראו כלום בגלל האובך) ונכנסנו לגלידה מונטנה. להגיד שהמקום דועך ורחוק מימי הזוהר זה אנדרסטייטמנט עצבני. אם לא יעשו שם עיצוב פנים חדש אך וינטאג'י עכשיו וגם ישדרגו את הגלידה לימינו, המקום הזה ימשיך לתפקד כמו סוס פצוע עד שבבוא היום הוא ייסגר, וכולם יגידו איך לא שימרו ויהיו כתבות צבע וכל מה שמתלווה לנושא.
5. ארנון מעוז בדק מה קרה בפלורנטין ביום העצמאות.
6. על-פי פרסומים לא-זרים, בנימין נתניהו, ראש הממשלה הירושלמי של מדינת ישראל, מכיר בחשיבותה הלאומית והעירונית של כיכר דיזנגוף, או כמו שמופיע במקור:
"בסיום דבריו העיר נתניהו כי בשיחה מקדימה עם ראש העיר ציין כי הממשלה מוכנה לתמוך בתוכנית לשיפוץ כיכר דיזנגוף ולהשבתה לצורתה המקורית."
יאללה ביבי, תעביר את הכסף. אני מקווה שחולדאי יתפוס אותו במילה.
7. ביום חמישי יתקיים יום עיון לחיזוק העירוניות עם האדריכל הבריטי פול מוריין. יודן מסביר מדוע כדאי לבוא.
8. בחיפה (כן, בחיפה) נפתח בלוג אקטיביסטי שעוקב אחרי מועצת העירייה. בינתיים, נראה מעניין.
9. החברים מאורבניקה מבקרים את תהליך שיתוף הציבור בתוכנית המתאר העירונית בתל-אביב. בנושא הזה אני דווקא חושב שנעשתה התקדמות גדולה בעירייה ובמינהל הנדסה. הייתי בארבעה מפגשים של שונים של בעלי-עניין במסגרת התוכנית הזו. פעם אחת בתור אקטיביסט סביבתי, פעם אחת בתור תושב מרכז העיר ופעמיים בתור איש מקצוע (בנושאי תחבורה ומרחב ציבורי) והרושם שלי שהמפגשים במסגרת של אנשי המקצוע היו טובים, יסודיים במידה מסויימת ומועילים, בעוד שמפגשי התושבים נטו לא-פעם לגלישה לקקפוניה חסרת שליטה ומלאת סתירות שלא הצליחה לתרום באופן ממשי לתוכנית. אני חושב שבוצעה כאן בכל זאת התקדמות משמעותית בתחום של שיתוף הציבור (או שיתוף בעלי-העניין בשמו המעודכן) בתל-אביב, ועדיין יש עוד מה ללמוד מערים מתקדמות כמו ונקובר על שיתוף תושבים בניהול העיר.
התנועה לחופש המידע בשיתוף אגודת העיתונאים מקיימות יום עיום לעיתונאים ובלוגרים שמטרתו הקניית כלים לשימוש בחוק חופש המידע במסגרת החיפוש אחרי מסמכים בדרך לסיפור האמיתי, או כפי שנאמר לי:
חוק חופש המידע הוא כלי נפלא עבור עיתונאים ובלוגרים חוקרים שיכולים בעזרתו לקבל מידע שהרשויות לא חושפות מרצונן. נניח פרוטוקולים מעדות התכנון, מישיבות המועצה או כל דבר אחר שהרשויות מעדיפות להסתיר, ואנחנו חושבים שראוי לחשוף. ביום העיון ננסה להסביר איך להשתמש בחוק חופש המידע על מנת לקבל מידע מהרשויות.
יום העיון יתקיים ביום חמישי הקרוב ב-9:00 עד 14:00 בבית העיתונאים ברחוב קפלן 4 בתל-אביב. הרשמה במייל: info@meida.org.il
וזה הפרוט המלא של התוכנית:
09:00-09:30 התכנסות וכיבוד
09:30 יוסי בר-מוחא מנכ"ל אגודת העיתונאים, דברי ברכה
09:45 פרופ' זאב סגל, אוניברסיטת תל-אביב, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע"
10:45 רביב דרוקר, ערוץ 10, יו"ר התנועה לחופש המידע, "חופש מידע – למה זה טוב?"
12:00 ארוחת צהריים קלה
12:45 רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע, בקשות מידע- איך עיתונאים בעולם משתמשים בהן, איך אפשר להשתמש בהן בישראל
14:15 סיום משוער
אני אוסף את עצמי ומנסה להתגבר על כמויות עצומות של מייל (וגם לכתוב כמה פוסטים). עד שזה יקרה, קבלו את סמנתה פוקס:
רעיון מעולה שעלה כאן בתגובות – מפת Google של כל מה שקורה בבתים מבפנים בתל-אביב. לצערנו, הוגה הרעיון, דוד שמעון, התעייף לאחר שסימן את 46 הארועים הראשונים ברשימה (מתוך 127). עשו טובה בחייאתק ותעזרו לו לסיים את המפה, או כמו שהוא אמר בעצמו – מי שרוצה לעזור לו לסיים את העבודה מוזמן לפנות אליו – david206 בג’ימייל, ולקבל הרשאה (וגם זכות לתרום תרומה משמעותית לתיעוד העירוני).
בשלב הבא ניתן יהיה להוסיף למפה תמונות, קטעי וידאו ופוסטים מתוך הארועים וליצור ארכיון מכובד שיעמוד בקריטריונים בינלאומיים.
 | צדיק על לא על הדיור לבדו צועד האדם… |
 | Naz על פרויקט ג'בליה |
 | יוסף על בדם איטלקי חפרו בשבילנו את הרכ… |
 | גיני על ציטוט עירוני |
 | מאז ולתמיד על רם כרמי והחיסול הממוקד של שדרו… |
עוד בלוג תל אביבי 