עוד בלוג תל אביבי

מקבץ קצר של לינקים שמסודרים לפי המרחק מהבית:

1. הקרב על עיריית תל-אביב (720 מ' מהבית) מתחמם. אלי סניור סוקר את מרבית המפלגות שהולכות להתמודד ומעלה מספר נקודות ראויות לציון. מעניין לבדוק האם בליכוד באמת כבר נכנעו בקרב על ראשות עיריית תל-אביב, ואיך בדיוק ויסנר שמקבל משכורת מחולדאי חושב להציג מועמדות לראשות העיר. האם ויסנר יגיד שחולדאי לא ראש-עיר מוצלח? אז מה הוא עושה אצלו בכיס כבר 5 שנים?

2. הבניין ההיסטורי ברחוב ביאליק 2 (1 ק"מ מהבית) מיועד להריסה. ג'וב מסביר את הטעויות של אגף השימור בעירייה – טעויות שעלולות להרוס דברים שאולי עדיף להשאיר על תילם.

3. תקדים בפרדס דקה (4.5 ק"מ מהבית) – העירייה הפסידה במשפט על היתרי בנייה באזור, מכיוון שהיא מתעכבת יתר על המידה בתכנון תוכנית מתאר. יש מצב שהעניין ילך לבג"צ ואולי יהיה פה תקדים תכנוני.

4. מאמר מצוין על ההתייחסות הפטרנליסטית של המערב ליבשת אפריקה (300 ק"מ מהבית לקצה הקרוב של היבשת. 7,000 ק"מ לקצה הרחוק). ממשיכה לחולל בה שמות. האם לא הגיע הזמן שהמערב יעזור לאפריקה לעזור לעצמה במקום להמשיך להעשיר את קופות הדיקטטורים שם? מייקל נוקס ברן תוקף את מדונה ובונו (מכנה אותם אפריקטים) שמתייחסים לאפריקאים כילדים מפגרים שצריכים הרבה עזרה, ומשמתמשים בסיורים שלהם ביבשת כדי להאדיר את עצמם:

Under the guise of helping Africans, they aggrandize themselves, burnish their fame—and, not least, get themselves adored. Their tours of Africa are exercises in hero worship, part Roman triumph, part Felliniesque spectacle. The landing of the jet on some remote shimmering tarmac; the heat of the African sun; the exotic savor of the desert or of the jungle air; the fawning masses: all contribute to the narcotic spell that these progresses cast over those who undertake them

5. קרבות האדריכלות המודרנית במנהטן (9,100 ק"מ מהבית). האם אחד האיים החביבים הולך ומאבד את ייחודו האדריכלי?

כמו בחגיגות תשעת החודשים לבלוג, הנה לקט קצר של פוסטים חביבים במיוחד משלושת החודשים האחרונים בסדר כרונולוגי עולה:

דצמבר:

חיסין פינת לב

המחיר הגבוה של חניה בחינם

ארכיטקטורה ב-5 קמ"ש

חיפוש חניה עולה לנו ביוקר

Fast Food Nation ואיך הפסקתי לאכול במקדונלדס

לקחים מכיכר אתרים

ממכולת שכונתית לטיב טעם

דיזנגוף סנטר – קווים לדמותו

שנה אחת, עיר אחת, דירה אחת, בלוג חדש, חיים אחרים

ינואר:

ולפעמים החניה נגמרת

סוריאליזם בבריכת גורדון

מזרח רחוק – מזרח ירוק

Suburban Nation והשריטה העירונית שלי

משתמט אמיתי לא אוכל ביום שישי

כיכר ביאליק – הפיאצה התל-אביבית הראשונה?

פברואר:

הספין של שטרן

עקרונות התכנון על-פי חולדאי

סמים, רבותיי, סמים

בלילה לבן במיוחד בין ליל חמישי לשחרית יום ששי בדיוק לפני שנה הצטרפתי לצד שמעלה תוכן לרשת, ויש שיאמרו אפילו ווב שתיים אפס.

באותו לילה ארוך הספקתי לפתוח את הבלוג הזה ואת שני הפורמטים שתומכים בו באמצעות חשבונות פליקר וביו-טיוב. תרשו לי לטפוח לבלוג על השכם ולברך אותו (וגם את עצמי) במלאת לו שנה תמימה של פוסטים.

מספר גורמים ואנשים הובילו אותי לפתוח בלוג בסופו של דבר ואני מעוניין להרחיב בנושא. אחד הגורמים המשמעותיים שעזרו לי לפתוח את הבלוג היה המצלמה הדיגיטלית שקיבלתי במתנה ממעביד ההייטק שלי לפני קצת יותר משנה (חברת מארוול, אבל לא אלה מהקומיקס). עד אז מעולם לא השתמשתי במצלמה דיגיטלית.

בהזדמנות זו אני מעוניין להודות ליהונתן קלינגר, שחשף אותי לעולם הבלוגים כשהכרתי אותו לפני כמעט שלוש שנים. פרט איזוטרי: את יהונתן הכרתי בחיים ה"אמיתיים" ולא דרך הרשת. בהמשך הדרך, בערך לפני שנתיים יצא לי לעשות קורס בשם "היבטים חברתיים בעולם מרושת" אצל פרופ' ניב אחיטוב. באותו הקורס יצא לי להכין עבודה ביחד עם עוד כמה חברים על הבלוגים והשפעתם על הציבור. במהלך אותה תקופה גדלה כמות הבלוגים שעקבתי אחריהם והתחלתי לחשוב בכיוון של לפתוח אחד בעצמי. אחד הבלוגים הזכורים לי במיוחד מאותה תקופה הוא הבלוג של אנדרו סאליבן, שנתן עדות לכך שהמדיה הזאת של הבלוגים היא רצינית ביותר. חוצמזה, באיזשהו שלב נתקלתי בבלוג של יודן רופא שהראה לי שניתן לכתוב על אורבניזם בעברית.

ההתחלה של הבלוג הייתה מלווה מבחינתי בהתלהבות טכנולוגית רבה, הן מהצילום הדיגיטלי והעלאתו לרשת, והן בגלל פרסום התוכן עצמו וההשתתפות בזירה הדיגיטלית באופן אקטיבי. ההתלהבות הטכנולוגית דעכה מאז, אבל ההתלהבות ממגוון האפשרויות של המדיה הזו עדיין בוערת. הכתיבה בבלוג עוזרת לי לחדד נושאים שונים שרצים לי בראש ולא פעם מכריחה אותי לבדוק שמה שאני כותב באמת קשור לעובדות במציאות. כמו כן, לבלוג הזה היה חלק לא מבוטל בהחלטה שלי לצאת מהקוביה ולהפוך את התחביב שלי למקצוע עתידי.

אני מקווה שגם בשנה הקרובה אני אמשיך להפעיל את הבלוג באופן רציף, ושיצא לי להכיר ולהתחבר לעוד אנשים טובים דרך המדיה הזו. מעבר לקיום הדיגיטלי ההשפעה של הבלוג הזה על מעגל החברים שלי בעולם הפיזי הייתה מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לצפות לו.

ברשותכם, מספר סטטיסטיקות שאספתי:

פוסטים בבלוג: 357

תגובות בבלוג: 2,215

תמונות בפליקר: 1,198

קליפים ביו-טיוב: 27

כניסות לבלוג: עומד על בין 5,000 ל-6,000 יוניק מדי חודש ואין לי מושג כמה מנויי רסס יש פה.

אני מניח שיצא לכם לשמוע כבר על ההצגה "דיירים" (מבית היוצר של תיאטרון אתגר) שמתרחשת בדירה שכורה ברחוב בורוכוב 27 בחלל שהמלה אלטרנטיבי קצת קטנה עליו. בכל מקרה, השבוע יצא לי להיות בהצגה הזאת ואני שמח להמליץ לכם עליה.

הקהל בהצגה הוא מעין קבוצה של שוכרים פוטנציאליים שמתווך הדירה מציג להם את הדירה בת שני החדרים אשר מוצעת במחיר של 850$. במהלך השיטוט המודרך בדירה (המתפוררת קלות יש לומר) מתרחשות להן סצינות בין השותפים הגרים בדירה בסלון, בחדר השינה וגם במטבח. קלישאות המגורים התל-אביביות נדחסות למקבץ מהיר ישר לפנים, ולא סתם נאמר בהצגה שיותר קל למצוא בן-זוג מאשר למצוא בעל-בית. בסופו של דבר הבדיחה היא גם על חשבוננו ועל המאבק שלנו להתגורר במרכז העיר בכל מחיר. לשמחתי נתקלתי כבר בביקורת ארוכה יותר על ההצגה ואני ממליץ לכם לעיין בה אם אתם רוצים פרטים נוספים.

ההצגה הבאה תתקיים ביום ראשון 24.2 בשעה 21:00, בורוכוב 27 (המחיר 35 ש"ח).

בהצלחה לכל מחפשי הדירות בעיר. מי ייתן ותמצאו דירות טובות עם בעלי-בית הוגנים, ולא חורבות במחיר מופקע.

הרשו לי לפתוח פוסט זה בשתי אזהרות:

1. בפוסט זה יופיעו המילים הבאות: קוקאין, הרואין וחשיש בשלל הטיות. מי שחושב שהתמכרות להרואין מתחילה בבקבוק מים תמים (כמו ראש הרשות למלחמה החשיש) מוזמן לסגת ברגע זה. איני נושא באחריות להתמכרות שעלולה להיגרם בעקבות פוסט זה.

2. בפוסט זה תובע תמיכה בראש-העירייה, רון חולדאי. בנוסף, ניתן לציין שתמיכה זו ניתנת ללא השפעת החומרים המופיעים באזהרה הקודמת.

ואחרי ההקדמה לנושא עצמו. עיריית תל-אביב מגבשת תוכנית לחלוקת הרואין למכורים קשים. אני תומך בתוכנית כפי שהיא מופיעה בכתבה של אלי סניור, ועל פניו היא נשמעת הגיונית. כמובן שכמו כל תוכנית שמופיעה בעיתון אין הרבה מה לעשות איתה עד שהיא מגיעה למציאות. בכל מקרה, מדובר בטיפול במכורים הכבדים ביותר, אשר רשויות הרווחה הגיעו למסקנה שלא ניתן לגמול אותם. המכורים הכבדים אחראיים לעשרות אחוזים מתוך עבירות הרכוש בעיר (אני מניח שחלק מקוראי הבלוג "זכה" לביקור בית מאותם מכורים), אשר מתבצעות כדי להשיג את מנת הסם הבאה.

אני ממליץ לכם לקרוא בעיון את הכתבה, שבסופה מופיע המתנגד התמידי, חיים מסינג, ראש הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול. אותו מסינג אחראי לכמות נזקים אדירה לחברה הישראלית, ובמיוחד לניסיון המגוחך לטעון שכל הסמים שווים בהשפעתם ובחומרתם. כשאתה אומר לילד צעיר שמריחואנה והרואין זה אותו דבר, אחרי שהוא יעשן קצת חום הוא יבדוק איך זה להזריק הרואין, כי זה הרי אותו דבר. אותו מסינג מתנגד עכשיו לפתרון פרגמטי שיאפשר להקטין את הנזקים שהנרקומנים מסבים לחברה הכללית. מסתבר שחוץ ממסינג יש מתנגד נוסף לעניין והוא יו"ר ועדת הסמים העירונית (הם בטח משיגים ירוק טרי ולא מרוסס), מאיר מוזס. אותו מוזס שמע הרואין וישר קפץ להתנגד בלי להקשיב להצעה כולה. אני רוצה להביע את תמיכתי בראש-העירייה, רון חולדאי, שעל-פי הכתוב מנסה לדחוף את הנושא הזה קדימה.

ועכשיו נעזוב את העיר תל-אביב ונצא למסע רחוק-רחוק לעיירה בלופילדס ("שדות כחולים" ) בניקרגואה. העיירה שוכנת לחוף האוקיאנוס במיקום אסטרטגי בין שדות הקוקאין של קולומביה ל-300 מיליון אפים מסניפים בארה"ב. כתוצה מכך ומזרמי הים נסחפות אל חופי העיירה כמויות ענק של קוקאין שנזרקות מסירות הברחה לפני שהן נתפסות ע"י משמר החופים האמריקאי. התושבים במקום מנהלים כלכלת קוקאין מפותחת אשר מתבססת על מסחר רב בסם, והם גם משתמשים בו לא מעט לצרכים אישיים. לי זה נשמע מקום לא רע למחקר בכלכלה אורבנית, ואולי אני אבצע חלק מהדוקטורט שלי שם.

לפני סיום, אני שמח להמליץ לכם על ספרו של בן אלטון "High Society"שמדבר על הצביעות המערבית במלחמה בסמים, ומסביר בו זמנית למה כדאי להפסיק את המלחמה בסמים ולאפשר נגישות זולה אליהם, ומצד שני מדוע סמים לא באמת עושים לנו טוב (נו, אני לא בטוח שאני מסכים איתו).

מחר ב-11:30 בבוקר אני אתראיין לרדיו תל-אביב 102FM.

התוכנית שאני אתראיין אליה נקראת לב תל-אביב. אתם מוזמנים להאזין דרך הרדיו או דרך האינטרנט.

פאר ויסנר, סגן ראש-העיר ויו"ר סיעת ה"ירוקים" (הירוקים היחידים שם זה דולרים), פצח בקמפיין בחירות שמעורר נמנום קל. ויסנר שמקבל מדי חודש מעל 30,000 ש"ח מכיסנו, ויושב כבר מעל ארבע שנים ליד רון חולדאי, נזכר פתאום בבעיות התחבורה במרכז העיר והתחיל לזעוק "אגרת גודש, אגרת גודש!!!".

גם כתבת שער בידיעות תל-אביב וגם כתבה עם 800 טוקבקים בוואינט לא משנות את העובדות – התחבורה הציבורית בתל-אביב ובגוש דן מחורבנת וויסנר מקבל כסף כבר ארבע שנים ולא עושה עם זה כלום. להתעורר עכשיו, רבע שעה לפני הבחירות ולצעוק שיש פתרון זה פשוט מעליב. רפורמה בתחבורה הציבורית כבר הובטחה לנו ב-2005 ושוב ב-2007 ע"י אותם האנשים שמכהנים עכשיו אצל חולדאי, אז תעזבו אותנו בשקט עם ההבטחות שלכם. כותרות בעיתונים זה נחמד, אבל אני ממליץ לך, ויסנר, לנסות לנסוע על בסיס יומיומי ברחבי העיר באוטובוסים ואז לדבר (אה, שכחתי שלא מזמן מימנתי לך רכב "היברידי" חדש. כאילו רכבים היברידים יפתרו פה את הבעייה).

הנה ציטוט קצר מהכתבה הוואינט המסתמך על פרופ' עזרא סדן ששימש כיו"ר הועדה לבחינת הרפורמה בתחבורה הציבורית:

"עם זאת, ראוי לציין כי פרופסור עזרא סדן, יו"ר הוועדה, הביע בעבר התנגדות נחרצת להטלת אגרות נסיעה שונות (כניסה או גודש), וזאת עד שישודרג מערך התחבורה הציבורית. סדן הצהיר מספר פעמים כי "אין לרתום את העגלה לפני הסוסים" – כלומר, קודם יש לדאוג כי התחבורה הציבורית תהווה אלטרנטיבה ראויה לכלי רכב פרטיים, ורק לאחר מכן אפשר להטיל אגרות נסיעה."

אז לפני אתם מתחילים להתלהב ולקלל את העיר הנפלאה תל-אביב, אתם יכולים להרגע. בתקופה הקרובה, לצערי, לא ייגבה תשלום על הכנסת רכב למרכז העיר ונמשיך לראות את טורי הפרבריסטים נוהרים למרכז העיר, המקום האורבני היחיד ששווה משהו במדינה הזאת. המקום היחיד שבו כל אדם יודע שברגעים שלו כאן הוא ממש חי.

וברשותכם, הנה שיר קצר של דוד אבידן מ-1978 בשם "סוף הנסיעה" שנתקלתי בו לאחרונה והתקשר לי לנושא הזה:

אני נוסע לי במכונית בתל-אביב,

ומה קורה לי ליד הרמזור האדום?

פנטסטי, האיש במכונית הסמוכה זיהה אותי.

זיהה אותי מהופעתי היחידה

בטלוויזיה היחידה במדינה,

בעיר היחידה שיש פחות או יותר

לאן לנסוע בה בארץ הזאת.

האיש זיהה אותי ונפנף לי בידו.

מהגאונים שנתנו לנו גם את הקליפ הזה (שימו לב למה שקורה ב-1:41).

ואם כבר מדברים על שירותים, אחרי שהאבסינת' חזר להיות חוקי, אפשר להחזיר עוד כמה חומרים שהיו פעם חוקיים, לפני שתאגידי האלכוהול והסיגריות פסלו אותם.