עוד בלוג תל אביבי

אני כבר לא כל-כך מצליח להבדיל בין מה שקרוי סוף השבוע לאמצע השבוע או לתחילתו. בכל מקרה, הנה אוסף לינקים קצר בשבוע שכמעט לא מצאתי בו זמן לקרוא משהו:

1. "ידיעות תל-אביב" באייטם קצר על ההשתלטות של אם-פם וטיב טעם על העיר. שימו לב לזהות הצלם של חלק מהתמונות. בזמנו כתבתי על הנושא כאן.

2. ערן טמיר מגיש פוסט מצויין על מנשיה ו"כיכר השעות היפות" המזעזעת.

3. רון חולדאי מבטיח רכבת תחתית ב-2013. יודן רופא נותן את דעתו בנושא ומקווה לטוב.

4. עוד הבטחה בכותרות. אגרת גודש למרכז העיר בעוד שנתיים. אפילו תחת השפעת החומר הכי חזק באזור אני לא רואה את זה קורה.

5. ומי תוקע את פארק איילון (הידוע גם כחירייה)? על-פי גיא לשם, מדובר בעיריית תל-אביב.

6. לפני 8 שנים עזבתי את חיפה. לפני 5 שנים עזבתי אותה שוב. קשה להאמין, אבל היא ממשיכה להידרדר.

7. פלאנטיזן מפרסמים את רשימת עשרת האתרים המומלצים שלהם לשנת 2008. אני במיוחד אהבתי את הבלוג "City of Sound" ושמחתי לראות את ה-StreetsBlog המעולה ברשימה וגם את ה-Web Urbanist שקיבל ציון לשבח.

רק כדי שתהיו בעניינים, שני תאגידי הספר העברי, סטימצקי וצומת ספרים, נותנים 25% הנחה על כל הספרים באנגלית עד סוף החודש לפחות. זה עדיין לא עושה את המחירים שלהם זולים, אבל לא התאפקתי והוספתי ששה ספרים לספרייה שלי השבוע (אחד קורמאק מקארתי, אחד דון דלילו, אחד קוטזי, את עריסת חתול של וונגוט שפעם מישהי לקחה לי ולא החזירה, ושני איטלו קאלוינו למרות שהם בעצמם מתורגמים מאיטלקית).

אם כבר מדברים על ספרים באנגלית, אז בפסטיבל סנדאנס שהתקיים ממש לא מזמן השתתף הסרט "Choke", על-פי הספר באותו השם של צ'אק פאולניק, מחבר מועדון קרב והסופר החביב עליי. הסרט יצא להקרנות מסחריות בארה"ב רק בקיץ ויגיע לישראל בערך עוד שנה אם בכלל. לפני שאתם מורידים אותו ברשת, אתם יכולים לראות קטעים ממנו כאן, וגם ראיון עם פאולניק כאן.

הסיפור עצמו מדבר על ויקטור מאנצ'יני, אשר כדי לממן את הטיפול הסיעודי באמו פיתח הונאה מתוחכמת. ויקטור מעמיד פנים שהוא נחנק מאוכל במהלך אכילה במסעדות יוקרה ונותן לאחד מהיושבים "להציל" אותו. אותו מציל חש אחריות כלפי ויקטור וממשיך לשלוח לו סכומי כסף קטנים בהמשך הדרך. ביומיום ויקטור עובד בפארק שעשועים שמדמה את התקופה הקולוניאלית, וחוצמזה הוא מוצא זמן לעבור בסדנאות למכורי סקס בשביל אקשן ולבקר את אמו החולה.

אני כבר מחכה לראות את הסרט.

לתל-אביב יש תוכנית אסטרטגית מעולה, ועוד שאר תוכניות בניין למכביר. למרות זאת, תהליך התכנון העירוני סמוי מהעין. ברצוני להגיש בפניכם את ארבעת עקרונות התכנון של ראש-העיר, כפי שעולים מהתבוננות בשטח:

1. הגדל את בסיס המס בכל דרך אפשרית. העדף תמיד בנייה לגובה ובנייה יוקרתית על-פני כל סוג בנייה אחרת, גם במקומות בהם בנייה כזו אינה משתלבת במרקם. כמו כן, פעל במלוא הכח לאכיפת חוקי חנייה אשר נוחים לאכיפה והתעלם מחוקי תנועה אשר אכיפתם פחות משתלמת.

2. הסתר כל מידע תכנוני מהציבור. זכור, תוכניות הבנייה של תל-אביב הן סודיות יותר מתוכניות הגרעין של ישראל. לפיכך, לעולם אל תעדכן תושבים בדבר תוכניות בנייה ושיפוץ ברחובותיהם. השתדל להרוס מקומות בעייתיים בהחבא בשעות הלילה ולקבוע עובדות בשטח. חתום הסכמים מאחורי גב מועצת העיר, ואך תשכח להגיד שכל האישורים לבנייה ניתנו עוד בתקופתו של דיזנגוף.

3. שפץ כאילו אין מחר. גם מקטרגיך הגדולים ביותר לא יוכלו לטעון שאתה לא משפר את המצב. התעלם מצרכי התושבים והעסקים באזורי השיפוצים. כמו כן, אין מניעה שבכל רגע נתון 90% מרחובות מרכז העיר יהיו חפורים. מורשת בלאומילך היא נס לרגלי העיר.

4. מתחם את העיר. מועדונים לחוד, פאבים לחוד, מוצרי חלב לחוד, ילדים לחוד, מוצרי בשר לחוד, נשים לחוד, חנויות נעליים לחוד, גברים לחוד, פירות-ים לחוד. העיקר שכולם יחיו בהרמוניה, אבל לחוד.

שמתי לב שקצת שקט בבלוג לאחרונה. נראה לי שאני אוגר כרגע הרבה מחשבות. מחשבות על המחקר שאני רוצה לעשות, חושב על כנס באוקטובר, ודברים אחרים שעומדים על הפרק. הרבה אזורים בעיר נראים לי אחרת ככל שאני לומד, וככל שאני קורא יותר ספרים בתחום האורבני. מיום ליום אני מבין פחות, ופחות בטוח שאני מבין. כל צומת וכל מעבר חצייה הם עולם שלם והזדמנויות לאינטראקציה ומערכת יחסים.

לפני שאני אמשיך לגלוש, אני אעצור פה ואשתף אתכם באנקדוטה קטנה שקרתה לי היום. בעודי פוסע ברחוב אבן-גבירול לכיוון הסינמטק בחברת ידידה, פנתה אלינו גברת (שלפי טענתה זו הפעם הראשונה שלה בתל-אביב), ושאלה אותנו איפה זה רחוב הפטמן. ביני לבין ידידתי אנחנו שולטים ב-90% מרחובות מרכז העיר, והנה עמדנו פעורי פה ללא יכולת לענות, למרות שבבירור אחר-כך באינטרנט מסתבר שהפטמן הוא ממש מעבר לפינה של שפרינצק. אחחח, המבוכה, המבוכה. מה היה רע בלילינבלום?

ואם כבר ברחובות עסקינן, התמונה הבאה צולמה ברחוב צריפין בתל-אביב (וממש מומלץ ללחוץ להגדלה):

אחד הקליפים היותר משעשעים שנתקלתי בהם.

אני אמנם שוהה בעיר תל-אביב 99% מזמני, אך אפילו נושם פיח שכמוני יוצא מדי פעם מהעיר (עם דרכון והכל). חשבתי לכתוב קצת על אי-הקמתו המתמשכת של פארק איילון בדרום תל-אביב והסיכוי הטוב שלא נראה שם פארק בימינו, אבל בינתיים הגיעה אליי קריאה בנוגע לחוף פלמחים.

מסתבר שמדינה מכרה את החוף לפני כמה שנים, ועכשיו התחילו להקים עליו אתר נופש יקר וסגור. מדובר באחד החופים הטובים הקרובים לתל-אביב, ואפילו לי יצא להעביר שם לילה בשנה שעברה.

הנה חלק מנוסח הקריאה לעזרה שקיבלתי:

ביום ראשון הקרוב 10/02/08 משעה 11:00 תחל בחוף פלמחים הפגנת מחאה

הפגנה מתמשכת בסגנון שנטיפי לעצור את הדחפורים. בואו עם אוהלים,ציוד קמפינג,שלטים ,תופים להפנינג והפגנה בחוף. אנו זקוקים לכם !

בעזרה משפטית – לעורכי דין

לפניה לתקשורת – לכל מי שיכול

בהעברת מסר זה לחברים,אירגונים ופורמים – לכולם

בהסעות וציוד אוהלים – לבעלי רכבים ומטייילים

להפעות אומנותיות ותופים – לבעלי כישרונות וקשרים עם אומנים

להפגנות – ללוחמים ולוחמות למען הטבע והים

בתרומה כספית צנועה – למאבק לשימור החוף למען העתיד

גיל יודפת – ישראל אקולוגית

מטה המאבק למען חוף פלמחים

052-2310714

גיל יודפת שמוביל את המאבק הוא האיש שהצליח לעצור את השימוש החורג של איקאה בראשון, והוכיח שגם במדינה הזאת לא כל הסיפורים נגמרים רע. מכיוון שקיבלתי קריאה כזו הרשיתי לעצמי לפרסם גם את מספר הטלפון שלו פה בבלוג.

באשר לפארק איילון (הקרוי גם פארק אריאל שרון). הפארק הובטח עוד ב-2003, כאשר אריק שרון היה ראש הממשלה ויהודית נאות ז"ל הייתה השרה לאיכות הסביבה, ואילו הוקמה חברה ממשלתית לניהולו. מחיפוש קצר ברשת, ראיתי שהפארק מתחיל להתמלא בפולשים ושהתוכנית לגביו יכולה להיות קצת גדולה עלינו. כמו כן, הרשויות המקומיות באזור הפארק, כולל העירייה שלנו, לא ממש דוחפות אותו קדימה, ומי יודע אילו עוד גורמים מעכבים את הקמתו. אני לא מתיימר להבין את הגורמים הסבוכים לעיכוב הקמתו של הפארק (תראו בעצמכם בלינקים), אבל זה מפריע לי שבעניין הזה יש רק דיבורים ודיבורים. הפארק לא קם ואת החוף של פלמחים לוקחים לידיים פרטיות.

טונות של לינקים טובים נצפו השבוע. צמצמתי לאלה שאני חושב שיתאימו לפה:

1. מערכת יחסי הציבור של עיריית תל-אביב וארנון גלעדי עובדת שעות נוספות. מעניין עוד כמה פעמים נראה את הכתבה הישנה הזו מגיעה בצורה של כתבות חדשות? הפעם הנושא הוא דיור לסטודנטים בעיר. כשהייתי חבר מועצת סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב אני זוכר שראיתי סטטסיטיקה שהראתה ששבעים אחוז (ובמספרים 70%) מהסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב לא גרים בעיר תל-אביב. אני לא יודע מי המציא את הקונספט שתל-אביב היא עיר סטודנטיאלית, אבל לא נראה לי שהוא ביקר בעיר באחרונה. אם כבר, אז בעיר הזאת יש הרבה יותר יאפים, משפחות, ועובדים זרים מאשר סטודנטים והיא עדיין לא עיר יאפית, משפחתית או זרה (טיפ: בוריס).

2. יש אנשים שלא סובלים את חולדאי וגם מקשים עליו קצת בביצה הפוליטית שלו.

3. בפעם האחרונה שבדקתי צה"ל היה אמור להיות צבא, משהו כזה עם מדים, מסדרים ורס"רים. משום מה צה"ל מנסה להפוך להיות גוף התכנון המרכזי במדינה. אני חשבתי שזה משהו שהמדינה אמורה לעשות ולא הצבא שלה.

4. היתרונות של המערב. משהו קצת קלישאתי, אבל אני אוהב לשמוע את זה מדי פעם.

5. קראתם את "100 שנים של בדידות"? כנראה שאתם חכמים. קראתם את "מועדון קרב"? מצבכם לא מזהיר. כל זה בסקר המקיף של ספרים שהופכים אתכם לטפשים. פייסבוק מעולם לא היה מדעי יותר. (ויש גם אחד כזה עם מוסיקה. מקווה בשבילכם שאתם חזקים בבטהובן).

אני לא מתכוון לחום או לירוק, אלא לעוד חומר אורבני איכותי שמוצא את דרכו לרשת.

המגזין האינטרנטי החדש "Urban Reinventors" נראה מבטיח וגם כולל מאמרים ותמונות שעושים חשק לקרוא. שמתי לב שיש לי כבר מעל לעשרים בלוגים עירוניים ברסס ובשאר הזמן אני קורא מאמרים וספרים בנושאים אורבניים. האם תהיה לי הצפה אורבנית בראש? כנראה, אבל עד אז אני מתכוון למצוא את הזמן לקרוא את המאמרים במגזין הזה שכוללים ציטוטים כמו במאמר הזה:

The “strong effectiveness” of the word urbanity is illustrated by Wefing (1998: 86-87): “The word evokes images. Speaking of urbanity, we call to mind a sequence of dreamy city views. Rain on the asphalt, soft filtered light under leaves of the trees, and the dust of the streets. Ideal images of an urban utopia that embraces in one San Gimignano and St. Michael’s Boulevard. A far-away place of longing, on whose avenue are the tables of cafés, where the scent of coffee lingers in the air, light wine is poured in glasses, where voices, calls, the honking of cars overlap. A city that whirrs day and night, summer and winter, in wind and nice weather, always lively, loud, and tumultuous. A city of casual encounters, worldly discussions and civil manners, where forks clink behind the big windows of the cafés and restaurants and pretty women quietly laugh about the speeches of poets”.

חוצמזה, הם שמו גם ערוץ וידאו ביו-טיוב שמתוכו אהבתי במיוחד את הטריילר הזה שנכון גם למקומותינו:

(דרך: Planetizen)

פוסט אורח מאת ירון לרמן, אח שלי.

דו"ח וינוגרד קבע כי מירב האחריות לכשלון מלחמת לבנון השנייה מוטלת לפתחו של צה"ל, ומה רבה היתה אכזבת חלק גדול מהעם בשל כך. כאשר מדובר בכשלון הממשלה העם שש לצאת לרחובות ולהפגין, אבל כאשר מדובר בצה"ל ובקציניו הבכירים העם נאלם דום. אף אחד לא ייצא להפגין מול הקריה, נגד צה"ל ומפקדיו אסור למחות. הרי אסור להפגין מול אלו ששומרים על חיינו.

ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין מתריע כבר מעל עשרים שנה על מצבה העגום של מערכת הביטחון, ונדמה שכל מה שהשתנה הוא גדילה עצומה בתקני האלופים ותתי האלופים בצבא. חוסר מקצועיותו של צה"ל בא לידי ביטוי במגוון תחומים, אבל תיקון ליקויים אלו מצריך שינוי מערכתי שספק גדול אם יבוצע לפני המלחמה הבאה (וכנראה שלא יבוצע גם לאחריה). מעבר התפקידים המהיר בצה"ל הוא רק דוגמא אחת לכך, שר התחבורה והרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שימש בארבעה תפקידי אלוף בתוך כחמש שנים. האם אתם מכירים סמנכ"ל של חברה גדולה במשק שעבר כל כך הרבה תפקידים בכירים במספר מועט כל כך של שנים? הכשרת הקצינים הזוטרים בצה"ל נעשית בצורה לא מספקת, חייל בצה"ל יכול להיות קצין כ-18 חודשים לאחר גיוסו כאשר גילו עומד על 19 בלבד והוא כמעט ללא כל ניסיון צבאי. הוא אפילו לא צריך לעשות את הבחינה הפיסכומטרית, מוטיבציה גבוהה תספיק והנה הוא אחראי על חייהם של שישים חיילים. הבדל של שמיים וארץ לעומת ההכשרה שעל מורים לעבור, וחיי התלמידים לא נתונים בידיהם. לעומת זאת בצבא האמריקאי מכשירים קצינים במכללות צבאיות דוגמת ווסט–פוינט במשך שלוש שנים על ידי מרצים מנוסים וותיקים.

סביר להניח שגם הכשרת הקצינים הבכירים בצה"ל לקויה, ואכן חלק ניכר מהביקורת על הצבא הטיחה ועדת וינוגרד על התנהלות מפקדי הגדודים, החטיבות והאוגדות. גם כאן היו כאלה שכבר התריעו "…אף אחד מאתנו לא היה הולך לרופא אם היה יודע שאינו מוסמך לרפואה, אף אחד לא היה הולך לעורך דין, אם היה יודע שעורך הדין לא הוסמך בבית הספר למשפטים. לעומת זאת… אנחנו מפקידים מאות חיילים גם בידי מג"דים שלא הוכשרו להיות מפקדי גדוד. נקודה." כך אמר תא"ל יעקב זיגדון מפקד פו"ם כבר בשנת 2004. אכן צה"ל נפטר מרוב המפקדים הבכירים אשר פישלו במלחמה, אבל מה בעצם מבטיח לנו שהקצינים שיחליפו אותם אכן יהיו טובים יותר? יתרה מכך, ועדת וינוגרד הביעה ביקורת גם על האימונים שצה"ל עושה עכשיו, טענתה היא שהם מתאימים למלחמה שכבר היתה ולא לזאת שתהיה.

"ספין, הוא ניסה להציל את כסאו!" צעקנו על החלטתו של אולמרט לצאת למהלך הקרקעי ב-60 השעות האחרונות למלחמה. מעטים הם שצעקו "ספין" כאשר ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, הכריז על מלחמתו במשתמטים. מעטים הם אלו שקראו לצבא לעשות בדק בית פנימי רציני לפני טיפול בכל דבר אחר. רוב העם סומך על צה"ל ומפקדיו בעיניים כמעט עצומות, הוא סמוך ובטוח שצה"ל יתקן את אשר נמצא לקוי. לצערנו, הכשל הרי מובנה כבר בתוך המערכת.

האלוף אלעזר שטרן לא הולך לשנות את שיטת ההכשרה של הקצינים בצה"ל, כמעט אף אחד בעם גם לא דורש זאת ממנו. הרבה יותר קל לצאת כנגד אלו שלא שרתו בצבא ולהפיק תעודות שחרור בצבעים שונים. חלק מהציבור אף דורש ממנו להקשיח את הקריטריונים לפטורים, כלומר להעמיס את צה"ל בעוד אלפי חיילים בעלי בעיות רפואיות, בעיות נפשיות ומוטיבציה נמוכה, על מנת שימלאו את בתי החולים והכלא הצבאיים עד אפס מקום (בעצם הם די מלאים כבר עכשיו, אז כנראה שיצטרכו פשוט להקים עוד). ייתכן וחלק מחיילים אלה אף ישלח יד בנפשו, אבל זה לא חשוב כי העיקר הוא שישראלי אמיתי לא ייצא פראייר. כרבע מהמשרתים בצבא פונים לקב"ן במהלך שרותם, וכ– 20% מהחיילים אינם מסיימים את שרותם. גורם המוות מספר אחד בצבא הנו התאבדות. בממוצע כל שבועיים מתאבד חייל בצה"ל. האין מספרים אלו מעידים יותר מכל על המערכת ולא על האינדיוידואל?!