עוד בלוג תל אביבי

כזכור לקוראי הבלוג, שניים מידידיי ואנוכי העברנו לילה ויום בירושלים בשבוע שעבר בעקבות הזמנה לביקור מעמית ודודו מ"ירושלים האחרת". פוסט זה מתאר את קורותינו ביום חמישי בלילה של שבוע שעבר, שכלל ארועי תרבות אלטרנטיביים, הרבה אלכוהול ותובנות חדשות לגבי מהותה של ירושלים וילדיה הטובים בשעות שהם צריכים לישון בהן. לפני שנמשיך, ולמען קוראיי שאינם בקיאים בגיאוגרפיה ירושלמית, כל המקומות אשר נכללים בפוסט זה נמצאים במרכז העיר של ירושלים (המערבית) מחוץ לחומות, ולכולם הגענו בהליכה רגלית לא מאומצת.

ובכן, יצאנו מתל-אביב ונחתנו בירושלים בשעה חמש אחר-הצהריים, שעון מקומי. בניגוד לתל-אביב שמתפארת בתחנת האוטובוסים הגדולה (והמסריחה) בעולם, בירושלים התחנה המרכזית צנועה יותר וקרובה למרכז העיר. אחרי שעשו לנו שיקוף בירידה מהאוטובוס (ארזתי לבד) יצאנו לרחוב יפו והתחלנו ללכת לכיוון ההוסטל שלנו שנמצא בכיכר ציון ואף כולל את המרפסת ההיסטורית ממנה בגין הכריז על פירוק האצ"ל ב-1948. ההוסטל ששהינו בו (260 ש"ח לחדר לשני אנשים) נקרא "הוסטל ירושלים" ושמחתי לגלות שבעברו הוא נקרא "מלון תל-אביב". מכאן כבר ראיתי שהמצב רק ילך וישתפר.

אחרי התרעננות קצרה בהוסטל יצאנו לשווארמת מושיקו במדרחוב בן-יהודה. אכלנו מוקדם כדי שיהיה מקום למאנצ'יז בסוף הלילה. משם התחלנו בתוכנית האומנותית והלכנו לארוע "ההערה האחרונה" שהתקיים בכמה חללים במקביל באותו הערב. התחלנו את הארוע ב"דילה" ברחוב שלומציון המלכה, שזהו מקום המשמש לדיונים וחשיבה ביקורתית עצמאית, וכן ספריה וגלריה. התצוגה במקום כללה מספר עבודות וידאו וכן מקרן שקופיות שהקרין עשרות שקופיות אשר נמצאו עזובות ברחוב בירושלים וכללו עשרות מקומות בארץ. אני לקחתי למזכרת שקופית של תמונה של חוף הים של תל-אביב כפי שהוא נראה מיפו בסוף שנות ה-60, כאשר המגדל היחיד בתל-אביב היה מגדל שלום והטיילת עוד לא נבנתה. מה"דילה" המשכנו לאורך רחוב הלני המלכה (כמה מלכות היו פה?!) והגענו למקום אשר אודותיו שמענו רבות – ה"אוגנדה". לצערנו, התאכזבנו קלות מהאוגנדה שהזכיר לנו מעין סלון מזל משופצר. בחלק מסויים של הבר באוגנדה דחיסות עשן הסיגריות עלתה אפילו על זו שבסילון.

לאחר מכן המשכנו לחצר סרגיי, אשר נמצאת במרכזה של אכסנייה מפוארת שבנו הרוסים ב-1890 לטובת צליינים אמידים בבואם לעיר הקודש. כיום הבניין היפהפה מאוכלס בעיקר ע"י סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע. מחוץ לחצר ראינו מיצב מטוסי נייר, אשר נועד לשיפור כוח ההרתעה הישראלי. בחצר סרגיי חזינו במיצב של הר אדמה קטן וחלול בו נחשפה אחת מתמונותיו של הצלם עדי נס, לתהליכי הצמחת עובש. כמו כן, ראינו את קבוצת "איפה דנה" מכינה את מיצג נטיעת העץ הזכור מכיכר רבין. אמרנו שלום לסרגיי וברחוב מונבז (אח, איזה שמות יש להם בירושלים) נכנסנו לבית החולים לילדים לשעבר מרינשטיפט, אשר פעל בשנים 1872-1900. בבית-החולים המיצב החביב עלינו היה מסיבת התה של אליס אשר עוצבה סביב שולחן עם אוכל ודמויות מנייר. ביומיום, בית החולים המשופץ משמש כמשכנו של "שבת אחים", ארגון אשר עוזר בטיפול רפואי לילדים לא-יהודיים. מסתבר שבירושלים יש הרבה בניינים שנבנו במאה ה-19 והם מוסיפים קסם רב למקום. את החלק התרבותי סיימנו בסדנת ההדפס בה הוצגו מספר רב של עבודות, אבל כבר היינו מותשים מדי בשביל להתרכז בהן.

מסיבת התה של עליזה

בשלב הזה של הערב הגענו לחלק האלכוהולי. שתינו בירה בפאב בנחלת שבעה וסימסתי לעמית שימליץ לנו על מקומות. מנחלת שבעה המשכנו ל"סול" ברחוב שלומציון המלכה (מה שלומך, שלומצי?). ה"סול" התברר כטאפאס בר מושקע, שאפילו מגיש אוכל לא-כשר רחמנא ליצלן. כאן נשנשנו קצת טאפאסים ולקחנו בקבוק יין ספרדי לסדר את הראש. ניסינו להבין מהיושבים בשולחן לידינו לאיפה לצאת, אבל הם הכחישו כל קשר לירושלים. אחר-כך פנינו לברמן העסוק כדי לברר איפה הברים של הפיק-אפ, על-מנת לבדוק את סצינת הרווקים בעיר. תוך כדי השיחה עם הברמן, שהיה אחד האנשים הבודדים שטענו לירושלמיות, הוא אמר לנו שהוא "מאוד מעריך שבאנו כל הדרך מתל-אביב לירושלים רק בשביל להתאכזב". הברמן עוד הוסיף שכל הכוסיות בתל-אביב הן מירושלים ושכל המקומות הטובים בתל-אביב נפתחו ע"י ירושלמים. אחרי עוד צ'ייסר הלכנו לכיוון ה"יהושע", אשר מכיל את סצינת הפיק-אפ הירושלמית. ה"יהושע" הזכיר לי קצת את ה"אליעזר" בבן-יהודה רק מואר יותר ועם פחות סיגריות. בכל מקרה, שתי הבנות שדיברנו איתן הכחישו בנמרצות כל קשר לעיר ירושלים, וטענו שהן גרות פה זמנית בגלל עבודה (ואחת מהן היא בכלל 5 דקות מחוץ לעיר). מעניין שבתל-אביב מי שהגיע אתמול כבר טוען לתל-אביביות, ובירושלים לא. משהו עם התדמית, כנראה. עוד בירה ב"יהושע" ויצאנו.

במהלך שיטוטינו ברחובות הבחנו בעשרות מכוניות אשר חונות על המדרכה, וחיפשנו את הפקחים. ביום שאחרי, עמית הבהיר לנו שאין פיקוח חנייה בירושלים אחרי שבע בערב, בגלל שבעלי העסקים נפגעים מזה. אכן, מרכז ירושלים הרגיש כמו מתחם בילויים סוער ולא כמו אזור מגורים שוקק, בעיקר בגלל שאין בו כמעט מגורים. כבר הגענו לאחת בלילה וכיכר ציון נראתה כמו המקום הטוב ביותר לתפוס דוסית אמריקאית בת 16. מסתבר שהעיר מלאה בדוסים אמריקאים שעזבו את ניו-יורק בשביל לתפוס ראש כמה חודשים בירושלים, ולעשן איזו נרגילה אוטנטית במדרחוב. במהלך השיטוט נתקלנו גם בפאבים דוסיים, בהם נערי ישיבה שותים לשוכרה, ואפילו בפאבים יותר סטנדרטיים, בהם בנים דוסים (!) התחילו עם בנות. ירחם השם מפני הפריצות ויצר הרע. היכן משטרת הצניעות כשצריך אותה.

בסוף הערב קינחנו בחצי בגט מיותר וחצינו את כיכר ציון דרך המוני ילדים רועשים בחזרה להוסטל. דפקנו לילה משובח בירושלים.

אתם מוזמנים לצפות באוסף קצר של תמונות מהסיור

קשה, קשה שלא להיות בך נביאים

בסוף השבוע הקרוב יתקיים בירושלים ארוע "בתים מבפנים". הארוע מאורגן ע"י אדריכל אלון בן-נון ואביבה לוינסון (והפעם מצטרף אליהם טל גלז) שארגנו גם את ארוע "בתים מבפנים" בתל-אביב בחודש מאי האחרון. במסגרת הארוע יינתנו סיורים בבניינים רבי משמעות בירושלים כמו מלון המלך דוד, חצר סרגיי ואפילו משרד החוץ והכל בחינם, רק צריך לנסוע את כביש 1.

אם לשפוט מההנאה שלי באירועים שהתקיימו בתל-אביב, ושאף הרחבתי עליהם, האירוע שווה קפיצה לירושלים. כל מי שהוא ירושלמי, או שיש לו זיקה חזקה לעיר, ייהנה מארוע כזה ויקבל הכרות עם חלקים שהוא לא מכיר.

הדף המלא של הארועים

דף הבית של בתים מבפנים

יישר כח על ביצוע של ארוע כזה בירושלים, עיר שיש בה קצת יותר היסטוריה מאשר בתל-אביב.

עבדכם הנאמן רואיין לחדשות הוט תל-אביב, לתוכנית של היום ב-18:00 (ערוץ 3).

חדשות הוט עשו כתבה מקיפה על מערכת הבחירות המתחממת לראשות העיר, וראיינו שלל אנשים חשובים וחשובים יותר, ואפילו שאלו לדעתי לגבי חולדאי (לא משהו), ולגבי הנושאים שראש-העיר הבא צריך לעסוק בהם. אם יוצא לכם לצפות בתוכנית אשמח לשמוע את דעתכם.

אני עולה בערך ב-18:10.

ארוע חובה מתקיים בשבוע הבא ביום חמישי, 18 באוקטובר, בבית-ציוני אמריקה בשעה 19:30. דיון פתוח ביוזמת החברה להגנת בטבע ובהשתתפות סגנית ראש-עיריית לונדון, ניקי גברון. רישום מראש על-מנת להיכנס לדיון בטלפון: 03-5660960

באותו הקשר, מרגוליס כותב נגד תופעת הג'יפים העירוניים, יעני השימוש של כלי-רכב גדול ומזהם בתחום האורבני הצפוף. הג'יפ הרי לכאורה נועד לשטח, לבוץ ולחול, ולכן לא ברור למה מוצאים אותם חונים על כל מדרכה טרייה. בניגוד לאופנועים, אשר אני מתעב, אבל במידה מסויימת אפשר להגיד שהם לפחות מפחיתים את עומסי התנועה בעיר, ג'יפ הוא פשוט צרכן דרך, חנייה ודלק גדול והתיעוב כלפיו הוא טהור ומוצדק. בבריטניה אפילו הקימו ארגון נגד ג'יפים בעיר. הרשו לי לצטט את מרגוליס:

"במדגם סטטיסטי לא מייצג בכלל שערכתי ברחובות בהם אני מסתובב עולה כי יש מיתאם ברור בין גודל הרכב לבין מידת החוצפה וחוסר ההתחשבות של בעליו. כך למשל אם רכב חונה על מעבר החציה בפינת הרחוב וחוסם את כל הדרך להולכי רגל – הרי ברוב המקרים יהיה זה רכב שטח!"

(הזמנה לדיון, קליק להגדלה)

במסגרת ועידות השלום האזוריות, אני ושניים מידידיי עולים היום לירושלים למטרת סיור עירוני. נשהה שם כמעט 24 שעות, וניפגש עם עמית ודודו מהבלוג "ירושלים האחרת".

עמית כבר הכין מסלול מפורט ליום ששי בבוקר, ואילו היום בערב נפקוד ארוע תרבותי רב-תחומי – "ההערה האחרונה – או לפני שנהפוך לביאנלה".

התכנון הוא להכיר יותר טוב את מרכז העיר ירושלים, ולראות האם באיזשהו אופן יש שם אלטרנטיבה אורבנית כלשהי לתל-אביב. ירושלים אחרי הכל היא העיר הכי קרובה לתל-אביב, אבל נדמה שהיא נמצאת הכי רחוק ממנה.

היה אמור להיות פה פוסט על שכונת עג'מי שכולל צילומים של בניינים ותיאור של המרקם האורבני שנשמר בשכונה היפואית. במקום זה יהיה פה תיאור של חוויה שלילית במיוחד שלמזלי נגמרה בשלום, אבל השאירה לי טעם רע בפה, ומחקה את מעט הסימפטיה שהייתה לי ליפו.

נתחיל מבראשית. מצאתי את עצמי בצהרי היום ליד איצטדיון בלומפילד, אחרי שסיימתי לבטל דוח חנייה לפנים משורת הדין, באגף החנייה של העירייה ברחוב שארית ישראל. התלבטתי קלות, והחלטתי שמכיוון שאני כבר ביפו, מוטב שאלך לבדוק את שכונותיה הפנימיות וספציפית את עג'מי שנמצאת באמצע יפו ליד הים, והיא שכונה ערבית ברובה. לא מזמן כתבתי על סיור שהשאיר עליי רושם מאכזב, ובתגובות המליצו לי להעמיק חדור.

ובכן, הגעתי לשדרות ירושלים, והמשכתי לאורכן דרומה עד הצומת עם רחוב ד"ר ארליך. כבר הייתי מוכן להזנחה ולעזובה, ולא התפלאתי לראות הרבה חנויות נטושות בדרך. בד"ר ארליך פניתי ימינה והלכתי עד רחוב יפת. משם המשכתי טיפה על רחוב יפת ונכנסתי לרחוב סלסלה בואך שכונת עג'מי. כמובן, שכמו תמיד המצלמה הקטנה שלי הולכת איתי, עוזרת לי לתפוס את המראות אשר נקרים בדרכי. לאחר מספר צילומים, שמעתי צעדים מהירים ושני גברים הגיעו אליי ותקעו בי מבטים מזרי אימה. הם רצו לראות מה צילמתי, ובמיוחד התרגזו שצילמתי את אחת הסימטאות שם, ודרשו שאמחק את כל התמונות מהמצלמה, כי אחרת יהיה חבל שהמצלמה תיפול ותישבר. מעולם לא חוויתי תחושת איום כזו, לא בישראל ולא במקומות אחרים. כמובן שמיהרתי למחוק את כל התמונות ולמזלי שוחררתי לדרכי והמצלמה בידי. הארוע הזה הוציא לי את החשק להמשיך להסתובב ביפו והתחלתי לעשות את דרכי חזרה לשדרות ירושלים. בדרך חזרה, ראיתי ניידת משטרה עושה את דרכה בתוך עג'מי. הבעייה ביפו היא כנראה הרבה יותר עמוקה, ודורשת יותר מאשר כוחות שיטור בלבד. עליתי על קו 26 ועשיתי את דרכי לעבר תל-אביב, שפתאום נראתה לי בטוחה ונעימה בהרבה.

במקום לנסוע עד הבית החלטתי להפיג את המתח בהליכה קלה וירדתי ליד גן החשמל הקורס. ראיתי שהפאב "לבונטין" נסגר, והמשכתי לכיוון אלנבי. קניתי שני ספרים משומשים באנגלית, ושתיתי פאלודה, אבל גם המתיקות שלה לא מחקה את הטעם המר שהשאירה החוויה המפחידה בסמטאות יפו.

אומרים שתל-אביב הוקמה עם הגב ליפו. נראה לי שיפו מפנה את גבה לתל-אביב. יכול להיות שהייתי נאיבי בהסתובבות שלי לבד באמצע היום בעג'מי, אבל רציתי לראות במו עיניי את המציאות (וגם לתעד אותה). אחרי הכל, לא מדובר ברמאללה או בלוד, כולה יפו. מה שבטוח, עדיין לא מצאתי מקום נחמד דרומית לקיבוץ גלויות.

ביום ראשון נכחתי במפגש פעילים לגבי רנט קונטרול והאפשרות לעזור למחירי השכירות להימנע מעלייה לשמיים. המפגש התחיל בסבב שמות שכלל גם סיפורי אימה על מחירים שעלו מחוזה לחוזה (680$ הופך ל-900$, למשל), וכן סיפורים על בעלי בית שדורשים דמי תיווך תמורת חידוש חוזה (למעשה גובים עוד חודש שכירות) והזלזול הגדול במצב של הדירות המושכרות בתל-אביב, שגורם לכך שרבים גרים בתנאים של עולם שלישי פה בעיר העברית. הסיפור המפחיד מכולם היה של בחורה שנאלצה לעזוב את תל-אביב (!) כתוצאה מעליית המחירים. לפני שאתם מתחילים לחשוב שהבעייה היא תל-אביבית בלבד, מסתבר שגם בירושלים ובחלק מפרברי תל-אביב היו עליות בלתי-מבוקרות במחירי השכירות בתקופה האחרונה.

ישנן מספר אופציות לשינוי המצב והן דורשות פעולה מול גופים פוליטיים. אחת מהאפשרויות היא פעולה מול כנסת ישראל, באמצעות השדולה למען תל-אביב. כנסת ישראל, חוקקה לא מזמן חוק שמעודד בניית דירות להשכרה. החוק הזה לא הצליח בינתיים ליצור שינוי, בעיקר בגלל שהתמריצים שלו לא קורצים ליזמים ולמעשה מדובר בכישלון.

האפשרות השנייה, ולדעתי הריאלית יותר, היא פעולה מול עיריית תל-אביב. החשש שלי, הוא שבהיותנו בשנת בחירות כל מה נקבל הוא שלל הבטחות מחולדאי הנוגע לעידוד בנייה לצעירים ולמשפחות, ולהסדרת הענף, ובמציאות נישאר באותו מקום. לשם דוגמה, אחרי שסופסוף סגרו את השוק הסיטונאי, תקעו בו חניון זמני עד 2012, במקום להתחיל לקדם את פרויקט הבנייה שמתוכנן שם, שאמור להוסיף למעלה מ-1,000 (!!) דירות לתל-אביב. יש אנשים שהמחסור בדירות בתל-אביב עושה להם טוב, והם יעשו כל מה שצריך בשביל לשמור על המחסור הזה. העירייה צריכה להתערב עכשיו ולפעול לכך שבנייני השוק הסיטונאי יוקמו ובתוכם ייעדו חלקים מסויימים לצעירים ומשפחות במפורש.

אתם מוזמנים להצטרף לפעולה. מפגש הרנט קונטרול הבא יתקיים ביום ראשון בשעה 19:30 במרכז האזרחי בגינת דרויאנוב בפלורנטין (אליפלט פינת המחוגה).

לא תכננתי לעשות פוסט שיוקדש לגלובוס המוצת ברוטשילד, במיוחד אחרי שצ'יקי הרחיב בנושא, ויוחאי נתן דיווח ראשוני. החברה להגנת הטבע הביעה מחאה נגד הפקעת המרחב הציבורי ואפילו מתוכנן מיצג נגד הגלובוסים הפרסומיים. בכל מקרה, ברור שאין מדובר באומנות, שהרי גלובוס כמו זה של כלל פיננסים שכתוב עליו בגדול "משקיעים חכם בעולם" הוא מקסימום שלט חוצות מכוער.

ובכל זאת, השבוע עברתי בפעם הראשונה ברוטשילד מאז שהותקנו הגלובוסים וראיתי סופסוף פרט שימושי תלוי לו על עץ – מטף. החברה' שהשתלטו על רוטשילד מוכנים לגלובוס המוצת הבא.

(מטף ברוטשילד)

ואם כבר בגלובוסים שרופים עסקינן, תארו איך נראית משבצת הגלובוס השרוף בשבוע שאחרי. לדעתי, זו המשבצת היפה ביותר ברוטשילד.

(הירוק שבאמצע השחור)

ידידנו מהקומה ה-12 התעורר וגילה שלא רחוק היום ובו הוא יצטרך לבקש את קולנו (כלומר את קולם של המעטים שמצביעים). לפיכך אץ רץ לו רון החרוץ וטיכס עצה. כיצד יוכל הוא להיבחר שוב אחרי שנים של פגיעה בתושבים ובעיר העברית? התשובה כמובן ברורה. רון חולדאי יטען שכל מה שעשה היה למען התושבים, שמימוש חזון המתחמים שלו (כלומר ההעברה של כל הפעילות בעיר למתחמים מוגדרים וממושטרים היטב בסגון ראשון-מערב) הוא חיוני, ובכלל שהוא מבין איך מובילים את העיר הזו. בינתיים, על-מנת לזרות חול בעיני תושבי העיר חולדאי הולך לפתוח במסע הבטחות שטרם נראה כמותו.

בתקופה הקרובה אתם תראו את חולדאי מבטיח פתרונות למצוקת הדיור, מנסה ליצור רושם כאילו הוא מחדש את ימי תל-אביב הקטנה (ע"ע מנשיה), ובעצם מפריח את האורבניות התל-אביבית. בתור יריית הפתיחה שלו, חולדאי נזכר אחרי תשע שנים על הכסא שבית דיזנגוף נמצא במצב של הזנחה נוראית, ועכשיו הוא עושה הצגות של אחד שרוצה להחזיר לבית החשוב הזה את הכבוד שלו. מעניין איפה היה חולדאי בתשע השנים האחרונות. לפחות אני מקווה שלא ייתנו לסמי עופר לשפץ את הבניין, שכן אז ניתקע עם בית דיזנגוף על-שם סמי עופר.

בכל מקרה, חולדאי יודע שבשנת 2008 צפוייה לו מערכת בחירות שלא נראתה כמוה בתל-אביב הרבה שנים. הרבה אנשים (כולל עבדכם הנאמן) נפגעו מהדרך בה חולדאי כופה את עצמו על העיר. אני מאמין שבמידה ויתייצב מול חולדאי מועמד ראוי ובעל שם, יוכל להתרחש מהפך. עוד חמש שנים עם חולדאי ואתם תוכלו רק לספר לילדים שלכם על איך לרגע קט תל-אביב נראתה כמו עיר אמיתית.