עוד בלוג תל אביבי

בשבת הלכתי לראות את סרטו של ארי ליבסקר בסינמטק, "סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל". ראשית, הרשו לי להמליץ לכם ללכת לראות את הסרט העצמכם בהקרנות הקרובות החודש בתל-אביב ואפילו בירושלים.

למרות השימוש במילה שואה בכותרת הסרט, זה אינו סרט תיעודי על השואה. הסרט מתעד את תופעת הסטלאגים שרווחה בארץ ברשית שנות ה-60 (1963-1965, במקביל למשפט אייכמן), בימים בהם התחנה המרכזית הישנה הייתה שוקקת והומה כמו בשיר של טיפקס. הסטלאגים הם מעין ספרוני כיס פורנוגרפיים שברובם המוטיב העיקרי הוא של טייסים אמריקאים אשר נמצאים במחנה שבויים ונאנסים ע"י קצינות אס.אס. הסיפורים נכתבו לכאורה על-סמך סיפורים אמיתיים שהתרחשו בזמן השואה, למרות שבמציאות לא היו קצינות אס.אס. וכל הסיפורים מצוצים מהאצבע.

הסטאלגים שטפו את המדינה לחלוטין והצליחו למכור הרבה מעל המשוער. למעשה, הם היו הפורנוגרפיה הזמינה היחידה בארץ בראשית שנות ה-60. נו, לפחות בתחום של הפורנוגרפיה התקדמנו בשיעור משמעותי. אם עד עכשיו הסיפור נשמע לכם הזוי וכמעט מופרך, לא תופתעו לשמוע שאחד האנשים שארי שיתף איתם פעולה ביצירת הסרט הוא בלש התרבות, אלי אשד. איש שאוהב להתחקות אחר תעלומות וסודות בתרבותה הפופולארית של ישראל.

הסרט גם נוגע בדמותו של סופר השואה, ק. צטניק, ובתאורים הפורנוגרפיים בספריו (בפרט ב"בבית הבובות"), ובשימוש שעושים בספרים שלו בחינוך השואה בימינו. אם נולדתם באותה תקופה כמוני (סוף שנות ה-70), סביר להניח שגם אתם קיבלתם ספר של ק. צטניק מבית-הספר במהלך לימודי התיכון ואולי גם קראתם אותו באיזה יום שואה כדי לנסות להבין טוב יותר מה קרה שם (אני קיבלתי את "סלמנדרה").

הסרט יציג החודש עוד פעמיים בסינמטק תל-אביב, ב-20.10 וב-27.10. בסינמטק ירושלים יתקיימו הקרנות ב-10.10 וב-13.10.

לקריאה נוספת: כתבה בהארץ על הסרט

היום ב-19:30 בגינת דרויאנוב אשר בקצה פלורנטין (אליפלט פינת המחוגה) יתקיים מפגש במסגרת קבוצת פעילים אשר מנסה להביא את בשורת הרנט קונטרול לתל-אביב. מי שנראה לו מעניין ויש לו זמן, שיבוא.

למי שפספס, "ידיעות תל-אביב" עשו כתבה גדולה על עניין הדיור הגועש בתל-אביב. חוצמזה, ברור שהמחירים בתל-אביב יצאו קצת מפרופורציה, אבל בסופה של עלייה גדולה באה גם ירידה (גם בארה"ב הם חשבו שמחירי הדיור יעלו תמיד, ותראו איפה הם עכשיו).

לפני חמש שנים עזבתי את פורטלנד אחרי שנתיים של מגורים במרכז העיר. ה-21 לספטמבר 2002, היה יום השבת האחרון שלי בפורטלנד, ועד היום הוא יושב חזק ברשימת הימים ההזויים ביותר בחיי. ברשותכם, בפוסט זה אחלוק עמכם את אותו יום כפי שזכרוני מאפשר לי.

חתונה לבנה

סיפורנו מתחיל בכנסייה קתולית בשכונת צפון-פורטלנד בשעות הצהריים, היכן ששניים מידידיי החליטו להינשא בטקס דתי מלא. כל החברים התאספו ובאו מקצות תבל, והכי חשוב, כולם באו בשמלות נשף ובחליפות מדוגמות כולל עבדכם הנאמן שזה היה היום הראשון (והאחרון בינתיים) בו הוא נאלץ לענוב עניבה. הטקס עצמו נוהל באנגלית במקום בלטינית (ככה זה עם האמריקאים, עובדים בשפה אחת), ולאחריו הושרו שירים כאלה ואחרים לכבודו של ג'יזוס. אין ספק, ג'יזוס שיחק אותה. לאחר הטקס, התפילות והשירים שנמשכו יותר משעתיים (תשוו את זה לחופה של עשרים דקות בחתונה ישראלית), יצאנו מהכנסייה והמשכנו לאזור קבלת הפנים.

The Reception

לפני שארחיב בנושא קבלת הפנים, הרשו לי להתמקד שנייה בנושא מתנות חתונה אמריקאיות. ארצות-הברית ידועה כממלכת הצרכנות הבלתי-מעורערת של כדור הארץ, ובהתאם האמריקאים מומחים בקניות ובאפשרות לייצר עוד קניות (ועוד קניות). בהתאם לגישת הקניות בכל מחיר, האמריקאים לא נותנים צ'קים בחתונה, אלא מתנה פיזית, כזאת שאפשר לגעת בה ולהחזיר לחנות. עכשיו אתם בטח תוהים מה קונים למי שמתחתן. אל דאגה ידידיי, גם פה האמריקאים הצליחו להמציא לעצמם שיטה. הם פיתחו מנגנון רישום מתנות (ובאנגלית: Wedding Registry), אשר מהווה מעין רשימת מתנות שהזוג הצעיר מבקש לחתונה, כאשר כל אורח שנכנס לרשימה הממוחשבת יודע מה כבר נרכש ומה עדיין לא (דוגמה חיה בלינק הזה). כך מתחיל כל זוג אמריקאי צעיר את חייו עם ערימת רכוש מיותרת לחלוטין. עכשיו נחזור לסיפורנו.

מהכנסייה המשכנו לכיוון קבלת הפנים שנערכה בקומת קרקע של בניין משרדים מפואר שלפני כן שימש כחנות כלבו. בקבלת הפנים קיבלו החתן והכלה את המתנות, ופה גם התקיים החלק המרכזי של החתונה, כולל נאום השושבין, האוכל והשתייה. ובכן, מכיוון שהחתונה התחילה בכנסייה בצהריים ולא כללה התקרחנות עד אמצע הלילה, מצאנו את עצמנו מחוץ לחתונה בשמונה בערב, שבעים, שתויים ומחוייטים. בשלב הזה היינו כעשרה אנשים (רובם זוגות), וידענו שהלילה הזה רק מתחיל.

הלילה

החלטנו ללכת על גדול. המקום הראשון שאליו הלכנו היה הפורטלנד סיטי גריל, שהוא מסעדת פאר בקומה ה-30 של המגדל הכי גבוה במרכז העיר. בבר המלוקק ניגן לו הפסנתרן ואנחנו התחלנו להוריד מוחיטוס ושאר דברים טובים ויקרים. משם המשכנו לעוד בר ולעוד בר ואט-אט החלה החבורה להתפרק. אני לא זוכר את כל המקומות שעברנו אותו ערב, אבל באזור אחת בלילה, כאשר נשארנו שלושה גברים בחליפות, הדברים התחילו לצאת משליטה באופן סופי. אני זוכר שבאחת מפינות הרחוב פנה אליי מישהו ואמר לי שאנחנו נראים כאילו לכל אחד מאיתנו יש BMW. אמרתי לו שהוא כמעט צודק (לאחד מאיתנו באמת הייתה BMW Z3 הידועה גם בתור בימר).

אוטובוס בית-הספר

בעודנו פוסעים במרכז העיר, אני מבחין באוטובוס בית-ספר צהוב כזה חונה לו. באחת וחצי בלילה אוטובוס של בית-ספר לא מסתובב סתם כך באמצע העיר. אנחנו הולכים לכיוון האוטובוס על-מנת לברר את העניין. בהגיענו לאוטובוס, אנחנו רואים בחור ובחורה במושב האחורי ושואלים אותם מה הקטע. מסתבר שהם נמצאים על אוטובוס שמבצע סיור פאבים ומועדונים בעיר, ורוב החברה' שאיתם הגיעו ממקומות ממש מרוחקים באורגון. שני החברה' במושב האחורי היו Underaged (כלומר, מתחת לגיל 21) ולכן לא נכנסו לכל המקומות בעיר, אבל הייתה איתם חבית של בירה (יענו keg). בעודנו עומדים על המדרכה הם הורידו לנו כוס בירה מהאוטובוס (אקט בלתי-חוקי בעליל). איך שנגמרה לנו הבירה, שאר החברה' שלהם, שרובם היו מחופשים בשלל צבעים מגיעים לכיוון האוטובוס. כמובן שבהיותנו לבושים בחליפות, התאמנו להם ועלינו לאוטובוס להמשך הסיבוב.

אני זוכר מהנסיעה הזאת שאני מחזיק כוס בירה ביד, וביחד עם כולם צועק מהחלונות של אוטובוס בית-הספר הצהוב. האנשים ברחוב לא כל-כך הבינו מה הם רואים. כמו שאר הנוסעים באוטובוס גם אני קיבלתי דיסק למזכרת מהלילה, שהיה קומפילציה של כל מיני שירים, ובין השאר היו כלולים בו מובי, ביורק ופינק מרטיני. עם האוטובוס עשינו מרחק קצר והגענו למועדון פנורמה, שהיה מועדון הדנס המוביל בפורטלנד באותה תקופה, והיחיד שבאמת היה מלא עמוק אל תוך הלילה.

לפני שנמשיך, הרשו לי לומר מלה אחת לגבי אלכוהול בחוף המערבי. בשלוש מדינות החוף המערבי (קליפורניה, וושינגטון ואורגון) אסור למכור אלכוהול אחרי שתיים בלילה, מה שכמובן מחסל את חיי הלילה באזורים האלה ומשחרר ערימות של שיכורים בו-זמנית החוצה מכל המקומות. בכל מקרה, במועדון פנורמה עצמו, העסק נשאר פתוח הרבה אחרי שכבר לא מוכרים אלכוהול. בהיותנו לבושים בחליפות לא ממש רקדנו, ובסביבות ארבע אני וידידי האחרון שנשאר יצאנו והתחלנו לפסוע לכיוון הרכב שלו. בשלב הזה של הלילה העיר הייתה נטושה לחלוטין, פרט להומלסים.

מכות

בעודנו מתקדמים לכיוון הרכב הגענו לקטטה בין שני אפרו-אמריקאים בעוד אפרו-אמריקאי אחר צופה מהצד. אינסטינקט ההישרדות שלי הורה לי להמשיך לצעוד תוך התעלמות, בעוד ידידי היציב פחות פנה לשחור הגדול שהרביץ לשחור הקטן בשאלה "?What's going on here" למזלו של ידידי הוא היה גדל-גוף ולכן במקום להידקר, קיבל את ההסבר הבא "This is my li'l brother" וכמובן שאתה אמור לתת מכות רצח לאחיך הקטן. אני המשכתי להתקדם וידידי הגיע אליי ושאל אותי מה אפשר לעשות. אמרתי לו שבמקום ללכת מכות בעצמנו, אפשר ללכת לתחנת המשטרה הקרובה שפתוחה 24 שעות ונמצאת ברחוב השלישי. באותו רגע הבנתי שאחרי שנתיים בפורטלנד, אני מכיר אותה מספיק טוב, בשביל לדעת איפה נמצאים דברים שלא באמת דרושים ביומיום. הלכנו לתחנת המשטרה, אבל מן הסתם עד שהשוטרים יצאו לדרך החברה' כבר ברחו.

באותו יום ארוך, ולאחר 17 שעות בחליפה ועניבה הצלחנו להגיע כל הדרך מחתונה לבנה למכות בין שחורים.

לפני כשבועיים לקחתי את עצמי וירדתי ליפו ברגל מהבית. התחלתי משדרות רוטשילד ומשם התגלגלתי לכיוון לוינסקי עד שהגעתי לרחוב אילת המזעזע בואך מגדל נוה-צדק. מרחוב אילת (שאולי נקרא כך בגלל שאין בו צל) פניתי לשכונת נגה הקטנה שנמצאת מאחורי תיאטרון גשר. כבר מחוסר הפעילות באזור והשילוב של מסדרון המסחר השומם בפרויקט חצרות יפו הבנתי שהציפיות שלי היו גבוהות מדי. חשבתי לעצמי, בסדר, אז שכונת נגה, למרות שהוציאה לעצמה מין תעודת תושב, אינה מתפקדת, אבל לבטח יפו תוססת.

המשכתי להתקדם והגעתי לשדרות ירושלים. עיקר הפעילות נמצאת בצדי הרחוב ולא בשדרה עצמה. אפשר לקנות אופניים גנובות ובורקסים ולא הרבה יותר מזה בשדרות ירושלים. ברחוב עצמו ישנן הרבה מאוד חנויות סגורות והשדרה עצמה שוממת מאנשים. בחלק מהמקומות השדרה כל-כך צרה ששביל האופניים המסומן עליה מכסה את כולה. כמו כן, השדרה עצמה מוגבהת ב-40 ס"מ לפחות מפני הכביש, מה שמקשה על הולכי הרגל להעפיל אליה. מישהו עשה כאן טעות תכנונית רצינית והדבר דורש תיקון. המשכתי ללכת על שדרות ירושלים עד רחוב יהודה הימית. בדרך נתקלתי במבנה של אלהמברה, שנמכר לא מזמן לטובת נדלן. האמת, חשבתי שיפו עלובה, אבל לא ידעתי עד כמה.

(שדרות ירושלים)

דרך יהודה הימית חציתי לכיוון הים ולאזור יפו העתיקה, כשבדרך ראיתי את המבנה מכוער שבו יושבת גלי-צהל. אם יפו הרגילה מוזנחת, אז יפו העתיקה היא קיטשית ומזויפת בצורה מעוררת בחילה. עשרות גלריות תיירותיות, תיירים, ושלל כלות וחתנים הם מה שנשאר מהעיר ההיסטורית. שום התרחשות עירונית טבעית אין שם. מתחם מופרך ומשעמם שהיתרון היחיד שיש בו הוא התצפית המוצלחת לכיוון תל-אביב. דרך אגב, מישהו יכול להסביר לי למה הם כולם מצטלמים באותו מקום קיטשי ביפו? מה רע בצילומי חתונה בדיזנגוף סנטר?

ואני, כשחשבתי על יפו היו לי בראש רומנטיקה, יופי, אנשים ואותנטיות. האותנטיות היחידה שנתקלתי בה היו מכוניות עם מוזיקה ערבית בווליום של ערסים. טוב, לפחות יש לי את תל-אביב לחזור אליה.

(מתחתנים)

ראש-העיר הבא יצטרך לערוך תיקונים לא מעטים בתל-אביב, או לפחות לגבש עמדה בנושאים שהיום אין להם שום ייצוג בחשיבה התל-אביבית. כיום, ניתן לבצע כל שינוי בעיר תל-אביב כל עוד הוא מגובה בסכומי כסף גבוהים מספיק, וללא קשר לתרומה או לפגיעה שלו במרקם העירוני. על-מנת לעזור לראש-העיר הבא החלטתי לתת רשימת נושאים קצרה שדורשים חשיבה מחודשת:

1. שיתוף ויידוע הציבור. הגישה כיום אומרת שלעירייה מותר לעשות מה שהיא רוצה ללא שיתוף הציבור ואפילו ללא הודעה מוקדמת. כך למשל, תוכניות שיפוצים מתנהלות בעיר ורחובות נסגרים ונפתחים ללא עדכון התושבים. כמו כן, טעויות עירוניות מתרחשות עקב התעלמות מהתושבים.

2. הולכי רגל, אופניים ותחבורה ציבורית. כל עוד הרכב הפרטי יקבל קדימות על פני שלושת דרכי התחבורה הטבעיות, תל-אביב תמשיך לפגוע בעצמה.

3. תחבורה ציבורית בשבת. במיוחד לאחר פתיחתה העתידית של הרכבת קלה, תידרש פה רפורמה על-מנת לעזור לאנשים להיפטר מהרכב הפרטי. לא מדובר פה במלחמת דת. אנו עוסקים בפיקוח נפש. ראש-העיר הבא צריך לחלץ את תל-אביב (וגוש דן רבתי) ממלתעות השלטון הדתי בירושלים, לטובת המטרופולין ואיכות הסביבה.

4. שטחים ירוקים חדשים. מותר להוסיף פארקים וגנים חדשים לעיר. לא חייבים לנדלן את כל השטח הפרטי הפתוח בעיר.

5. רנט קונטרול. גיבוש עמדה והתייחסות למצב.

6. דיור בר-השגה. כנ"ל.

7. טיפול בכיכר אתרים, התחנה המרכזית החדשה והדולפינריום.

8. בניית מגדלים אשר מתחברים לרחוב ולא מתנתקים ממנו. אם צריך אני מוכן לנסוע עם ראש-העיר הבא לונקובר ולהראות לו איך עושים זאת נכון.

9. שמירה על העיר הלבנה. ביטול תוכניות בנייה כמו מגדל פרישמן-דיזנגוף אשר מסכנים את ההכרה של אונסקו בתל-אביב.

10. בניית חזון מוגדר להתפתחות האורבנית של מרכז העיר תל-אביב בכיוון דרום-מזרח לאזור יד אליהו ושכונת התקווה. טיפול בחורים השחורים שנוצרו במרכז העיר ושיקום שכונת שפירא ושכונת נווה-שאנן.

11. טיפול בדירות הרפאים של תושבי החוץ ע"י גביית ארנונה מורחבת כמקובל בחלק מהערים בעולם.

12. טיפול בנושא חלוקת הדירות. מלכודות האש הצפופות גבו בינתיים את חייהם של מספר עובדים זרים. הכתובת כבר רשומה על הקיר.

והפרט החשוב מכל.

אהבה. ראש-העיר הבא צריך לאהוב את תל-אביב ואת תושביה.

תזכורת: אתם מוזמנים לשלוח לי את המועמדים שלכם לראשות העיר ואת הסיבות לכך.

ראשית, אשמח מאוד אם מי מכם יוכל לתת לי תרגום חלקי של הפוסט הזה, אשר נכתב בשפה הרוסית ולינקק אליי בנושא הרנט קונטרול. חוצמזה, אני ממליץ לכם גם לגלוש לתחתית העמוד הזה ולראות את כיכר דיזנגוף בהשתלשלותה לאורך השנים (ותודה לגת על ההפנייה).

בנוסף, דרך אותו פוסט בשפה הרוסית, הגעתי לבלוג היפואי המוצלח הזה, אשר כתוב בשפה האנגלית. לקרוא רוסית אני לא יודע, אבל לפחות אני מסוגל ללחוץ על לינקים.

תל-אביב, המקום הכי להיט In the fuckin' Middle-East.

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לתגובה המשובחת של רונן כינורי פה בבלוג בקשר למגדל נוה-צדק והמיגדול הכולל בתל-אביב. רונן מציג דעה אשר רואה את הטוב ואת הרע שבמגדלים ובעיקר את הדרוש תיקון. ואני מצטט:

טעותו של מגדל נווה צדק אינה בגובהו או בעיצובו, אלא בקומת הקרקע שלו שמתנכרת באופן בוטה לרחוב אילת, ובכך שהוא מפנה לעיר את החזית (המזרחית) הטכנית שהיא אטומה ממסד עד טפחות (התמכרות מוחלטת לדרישות היזם לחלונות לכיוון הים). טעות זו היא גם הטעות בתכנון מגדלי המלונות בקו החוף, שמפנים להולכי הרגל קומה טכנית של מזגנים מזמזמים וחדרי אשפה מצחינים, למשל ברחוב פרישמן בין רחוב הירקון לטיילת, או שלישיית המלונות דרומית לכיכר אתרים.

לאט לאט אני מתחיל להבין את המשמעות של כל האינטרנט הזה, והייתי רוצה לחלוק אתכם מקבץ קצר של לינקים איכותיים שהתגלגלתי אליהם בתקופה האחרונה:

1. בלוג על שותפים מסריחים. הבלוג הקרוי "!My Roommate is Such a Dick" מספק הצצה לחוויות של מגורים עם שותפים, אשר לא מורידים זבל, לא שוטפים כלים וכאלה שמקיאים ולא מנקים אחר-כך.

2. בלוג על המבורגרים בפורטלנד. בלוג שמרכז תמונות ופרטים על המבורגרים ברחבי העיר פורטלנד (תודה לגת על ההפנייה). למשל, ההמבורגר של הבר בנוב היל, מקום שזכור לי היטב מימיי בעיר (וכבר אז הוא היה הבר הכי ותיק ליד הבית).

3. סרטים, רבותי, סרטים. במקרה הייתי לפני שבוע בסינמטק בדבל-פיצ'ר של חסין מוות ופלנט טרור (מומלץ!). כשחזרתי הביתה רציתי לחפש קצת חומר על השחקנים ומצאתי ביקורות סרטים בשיטת היו-טיוב. מסתבר שיש חבר'ה טובים שמנצלים את המדיום לטובת ביקורת סרטים, אשר כוללת חלקים מהסרט (ומסרטים אחרים), כמו שצריך. אחד מוצלח שכזה הוא מר בלאק, ואחד קצת פחות מוצלח הוא Lazy Dork.

4. כבר כמה ימים שאני חוזר לקליפ האדיר של דני סנדרסון לשיר "אצל הדודה והדוד". מוטי קירשנבאום היה הבמאי של הקליפ האגדי, וכבר אז הוא שיתף פעולה עם ירון לונדון.

"כל המי ומי"

אני מעוניין להרחיב טיפה בעניינו של דיור בר השגה (הידוע גם כ-Affodable Housing), בן-דודו של הרנט קונטרול. דיור בר-השגה הוא מושג אשר לרוב מתייחס להתערבות בשוק הדיור על-מנת לאפשר ליחידים ולמשפחות בעלות יכולת כלכלית מועטה יחסית לאזור מסויים, להמשיך ולהתגורר בו למרות הכל.

היתרונות של התערבות בשוק הדיור בצורה מושכלת על-מנת לאפשר למשפחות ויחידים מעטי יכולת להמשיך ולהתגורר באזור בו הדיור נמצא במחסור הם עצומים. ראשית, התערבות בשוק עוזרת לשמור על גיוון של התושבים מבחינה סוציו-אקונומית. גיוון תושבים הוא מאבני היסוד של מרקם אורבני מוצלח. היתרון השני המובהק של ביצוע מושכל של דיור בר-השגה הוא העצמת אזרחים מוחלשים ע"י הטמעתם בסביבה חזקה. ישנם לא מעט מחקרים אשר מראים שבעוד באזורים מוחלשים בהם ריכוז החלשים גבוה, קשה מאוד להיחלץ ממארג העוני (עקב סביבה חברתית בעייתית אשר נוצרת במקומות כאלה וקחו לדוגמה את רוב עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה), עירבוב של אוכלוסייה מוחלשת באחוזים נמוכים (כעשרה אחוזים) בתוך אזורים חזקים, באופן מושכל, מוביל לחיזוק האוכלוסיה המוחלשת ומחיקת הפערים.

כידוע לכם, במדינת ישראל נסיונות של עמידר לבנות שכונות מוחלשות הצליחו מעל למשוער, ואכן שכונות מוחלשות המשיכו להחליש את תושביהן לאורך שנים. לקחת את כל הדפוקים, לרכז אותם בשכונה אחת, ולצפות שמשהו טוב יקרה מזה זה טמטום, כסילות, ומתכון לאומללות, עוני, פשיעה והזנחה. ביצוע מושכל ונכון של מדיניות דיור בר-השגה טרם בוצע בישראל. למזלנו, אנחנו לא צריכים להמציא שום גלגל. בארה"ב, הידועה בבעיותיה החברתיות, כבר ישנה מודעות מזה שנים לבעיות הנוצרות במרקם העירוני עקב גלי ביקוש ושפל. לשם דוגמה, בפורטלנד, עירי לשעבר, בניינים חדשים חויבו לספק אחוז מסויים מדירותיהם לטובת "דיור בר-השגה" למעוטי יכולת, למשך תקופה מסויימת (עשרים שנה בערך). בבניין בו התגוררתי, שכרתי דירה שעלתה כ-900 דולר לחודש בקומה ה-15. קומות שלוש וארבע באותו בניין יועדו לטובת דיירים מעוטי יכולת והושכרו בכ-500 דולר. הדבר משול לכך שבבנייני Yoo שלושת הקומות התחתונות יימסרו לטובת אוכלוסייה מוחלשת. כמובן שרעיון כזה הוא מופרך מיסודו, שהרי בישראל אפשר ללמד את האמריקאים מהו קפיטליזם אמיתי.

בלינק הזה, אתם יכולים לראות פרויקט של 115 יחידות דיור בר-השגה ברובע חזק בצידה המערבי של פורטלנד (ממש קרוב לדירתי הנושנה), ובלינק הזה אתם יכולים לראות כיצד מטופל הנושא ברמה הפדרלית של ארה"ב וברמה העירונית של פורטלנד. בצד הזה של הכדור אנחנו נמשיך להתפצל ולהיפרד לשכונות עוני ולשכונות עושר בתהליך דיור טבעי. כמובן, שביום שאגלה שאני גר בשכונה בה כולם נראים ובאים מאותו רקע כמוני, אני אדע שהגיע הזמן לעזוב (ונראה שלשם אנחנו הולכים). בשכונות העושר ההומוגניות ימשיכו אנשים להסתגר בתוך חומות, ובשכונות העוני ההומוגניות לא פחות ינסו התושבים לפרוץ לעשירים את החומה.

אני יודע שמדובר בהתערבות בשוק החופשי. כמו כן, ברור לי שבמדינת ישראל האולטרא-קפיטליסטית ומלאת הקומבינות, דיבורים על התערבות בשוק הנל"ן הם נאיביים. אבל אם אנחנו רוצים לחיות פה בעתיד בערים ובשכונות ראויות לשמן, וספציפית לשמור על תל-אביב, אין מנוס מתחילת תזוזה מדינית בכיוון התערבות בשולי שוק הנדל"ן.

לינקים לקריאה נוספת:

דיור בר-השגה בויקיפדיה

עליית מחירי הנדל"ן בתל-אביב

בעקבות יוחאי, גם אני משתתף בכתיבה הירוקה היום. לא ארחיב על מפעלי האחים עופר הידועים (אפשר לחתום נגדם כאן), אבל מן הראוי לשקול את סגירת מפעלי ים המלח. אחרי הכל, גישת שנות ה-60, שאומרת שעדיפים מפעלים על-פני תיירות היא קצת לא רלוונטית לימינו ובטח ובטח לא ברת-קיימא. תיירות היום מכניסה יותר כסף מתעשייה מזהמת. במיוחד על רקע העובדה שבקרוב נוכל להגיד שלום ולא להתראות לים המלח. מצחיק איך בשנות ה-50 מדינת ישראל הרסה את אגם החולה ומאז היא מכה על חטא, ועכשיו היא הורסת את ים המלח, והכל בשם ה"קידמה". למזלנו, האמריקאים בנו לנו מודל מוכן לעתידה של מדינת ישראל. בעוד 20 שנה מדינת ישראל תראה כמו לוס אנג'לס. לשם דוגמה לעניינו, הנה פוסט המתייחס לרצון לבנות נמל מיותר באורגון בחוף המערבי של ארה"ב שבא על חשבון נופים ותיירות.

ועכשיו נגיעה קלה בנושא בו רציתי לעסוק, הלוא הוא כביש שש. בעבר כבר הרחבתי על כביש שש, וכך אפילו כותב ב. מיכאל בגיליון ראש השנה של ידיעות:

לא תיסע בכביש 6. הכביש הזה הוא חוצפה שקשה למצוא בוטה ממנה. תעריפיו שערוריתיים. שיטת הגבייה שלו נראית כמיזם משותף של המאפיה והסי.איי.אי – תערובת צוננת של אלימות ורמיסת פרטיות. שוליו צרים עד כדי סכנת נפשות. גדרות הבטיחות שלו נבנו בתקן פרהיסטורי. ובלילות הוא חשוך כמו חלחולת של גמל בליל חורף.

בעליו של כביש שש, הלוא הוא לב לבייב, מהולל לאחרונה מעל כל דף צהבצב ואף הכריז כי הוא ראוי להיות ראש ממשלה פה. לב לבייב, אשר תפס את מדינת ישראל בביצים עם כביש הזה, ראוי למקום בכלא, ביחד עם סמי עופר על פשעים שבוצעו ועדיין מבוצעים נגד ארץ ישראל ואשר הורגים אותה בייסורים יום-יום שעה-שעה. ואם כבר מדברים על כלא אז לב לבייב בונה בית-כלא פרטי באישור המדינה כדי להכניס אליו את כל אלה שלא שילמו לו על נסיעה בכביש שש, שיעבדו בכלא ויתפרו בגדים בחינם. לב לבייב גבה ממני לא מזמן 80 ש"ח על נסיעות שלא קשורות אליי בכביש שש. אני הולך לנסות לערער על העניין (וזה הרבה יותר קשה מאשר למצוא חנייה בתל-אביב).

קוריוז קטן לסיום. אתמול בלילה, אני ויוחאי חלקנו את האוהל שלי על חוף ניצנים (כן, אני יודע שזה נשמע קצת מופרך) בקו ראשון לים (70 ש"ח עלה להכניס את הרכב לשמורה, טירוף). צחקתי איתו, ואמרתי לו ששכירות בקו ראשון לים זה 200 דולר ללילה אצלי. הוא אמר שהוא לא יתפלא אם ינגסו בשמורת ניצנים ובאמת יבנו שם מלון שיהפוך לבית דירות על קו המים. כאן כבר לא צחקנו.