יש עתיד למדינה הזו

סופסוף קמים אנשים ומפגינים על הדברים הכי בסיסיים, כמו הזכות לנשום. משהו די טריויאלי, שברוב העולם  (המערבי) כבר תוקן. קניון ההפגנות, דיזנגוף סנטר, שוב נמצא במוקד הזירה של שינויים חברתיים מהותיים. כרמל וייסמן הכינה וידאו מעולה של ההפגנה אתמול (וגם התפתח אצלה הדיון הצפוי של בעד/נגד איסור עישון, אבל בעיקר בעד).

אפשר לחתום על העצומה נגד העישון. מובילי המאבק זוכים בעת האחרונה להצלחות ע"י הגשת תביעות נגד בעלי עסקים שלא פועלים לשמירה על אוויר הצרכנים.

אני אופטימי לגב המצב פה, ומקסימום, תמיד אפשר לעבור לגור בכל אחת מהמדינות שאוסרות עישון בעולם (אפילו איטליה). בכל מקרה, אתמול שומרי הסנטר עדיין עסקו בהשגחה על המפגינים על-מנת למנוע ממהפגנה לצאת מכלל שליטה (כאילו זה יכול היה לקרות), במקום לדאוג לריאות ולריח בתוך הקניון.

לא לעשן עליי

פורסם בקטגוריה עישון, שמח, תל-אביב | כתיבת תגובה

מחשבות על אופניים

לפעמים, כשאני הולך ברגל ממרכז העיר לבית-קפה או חברים מתחשק לי לנסוע על אופניים, כי זה יותר מהיר וכרוך בפחות מאמץ, וגם נראה לי מאוד מגניב ותל-אביבי הרדקור כזה. אבל אין לי אופניים. יש לי רכב וחנייה פרטית, רגליים וכסף למוניות כשצריך. כשאני רואה רוכבי אופניים פה בעיר, הם נראים לי קצת כמו מתאבדים. כל התכנון בנוי נגדם. הם צריכים לנסוע על מדרכות קטנות או על הכביש, להיזהר ממכוניות ולנשום עמוק את עשן האוטובוסים והאופנועים. תל-אביב היא עיר אידיאלית כמעט לכלי הרכב הזה. היא שטוחה לגמרי, וחוץ משלושה חודשים של מרחץ זיעה בקיץ (ועשרים יום של גשם בחורף) האופניים יכולים לעשות את העבודה לכל חלקי העיר.

ישנה גם בעייה קטנה של גניבת אופניים. אנשים רעים מאוד מגלחים בניינים שלמים מכל זוגות האופניים הקשורות למטה (יש כמובן שוק שחור של אופניים גנובות ויש הטוענים שאלו העובדים הזרים). אני חושב שגנבי אופניים צריכים להיות מותכים באש הגיהנום לנצח נצחים. והנה פסל קטן של אופניים ומנעולים מונקובר. מוקדש לכל בעלי האופניים האמיצים.

20070531welllockedbike

(לינק לתמונה המקורית, ותודה לבוינגבוינג).

בהרבה ערים בעולם שבילי האופניים מסומנים על הכביש עצמו בצד ימין (אצלנו גם את זה אין כל-כך), מה שמשאיר את רוכבי האופניים חשופים לתחבורה הרגילה ולפניות, חניות ומשאיות. בקופנהאגן (שאני רוצה לבקר בה כבר), פתרו את הבעייה באמצעות הגנה והפרדה של רוכבי האופניים מהמכוניות, ומסתבר שזה לא כך-כך קשה. אנשים טובים מניו-יורק עשו סרט קצר שמשווה את המצב בעיירה שלהם מול קופנהאגן בנושא בטיחות הרוכבים, ובהחלט נראה שלבטיחות יש השפעה על כמות הרוכבים. צריך להיות נוח ובטוח גם לסבתות ולילדים לרכב על אופניים.

והנה סרטון שכולו שירה לאופניים של קופנהאגן. איזה כיף להם שם (וגם לא חם בקיץ).

ולמי ששרד את הפוסט עד עכשיו לינק בונוס לבלוג שכולו מקודש מוקדש לאופניים מהעיר השלישית שלי, פורטלנד, אורגון.

 משהו מכאן: חנות אופניים ברחוב הנביאים
Bikes in the city

פורסם בקטגוריה אופניים, אורבניזם, ניו-יורק, פורטלנד, תחבורה, תל-אביב | 14 תגובות

מפת הצנזורה של יו-טיוב

במפה הבאה אפשר לראות איפה השימוש ביו-טיוב אסור ואיפה הוא אסור חלקית או היה אסור בעבר. תשמחו לדעת שלמרוקאים מותר להשתמש שוב ביו-טיוב.

20070531youtubemap

המפה עם כל הפירוט של האיסורים שהיו וישנם מגיעה מכאן. (דרך: הבלוג של Reason).

פורסם בקטגוריה גיאו-פוליטי, ווב 2.0 | כתיבת תגובה

ווב 0.0

אני זוכר אותו די במטושטש. הוא הגיע בחטף מעבר לפינה. אף אחד לא ממש ידע מה לעשות איתו. הוא עשה רעשים מוזרים וטען שהוא מחובר לכל העולם. האמת, הוא היה מחובר לכל העולם – אני זוכר אותו מדבר עם אנשים בקוריאה על שטויות. איך הוא עשה להם איי.אר.סי. קטן כזה. הוא אמר שהוא הולך להישאר כאן, אבל אני לא התרגשתי. הוא כבר התחיל להתרגש מהאופציה להוריד משחקים (וגם פורנו) חופשי. הוא עדיין מתרגש מזה. 

אני רוצה לנצל את ההדמנות ולהודות לאינטרנט שהגיע. פגשתי אותו בקומת המרתף של הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון על טרמינל של Unix באמצע שנות ה-90 ואחר כך ערכנו היכרות יותר מסודרת ברבע קוביה שהייתה לי באינטל ב-1996 (מישהו אמר נטסקייפ?). גם אז וגם היום האינטרנט משמש אותי לשטויות, וההבדל הוא שהיום הוא מכיל הרבה יותר שטויות מפעם (והשטויות מבוססות ווב 2.0, לא פחות).

תודה לנויפלד (אחד הבלוגרים הרחוקים יותר ממני גיאוגרפית) וליוחאי (אחד הקרובים ממש) ששירבטו אותי למשחק. אני בקושי הצלחתי להיזכר איפה נפגשתי עם אדון/גברת אינטרנט (הכל הודחק), אז אני לא משרבט אף-אחד כדי לא לעורר שדים רחוקים.

פורסם בקטגוריה ווב 2.0 | כתיבת תגובה

מלך הפרברים

יש משהו כל-כך חסר חיים בפרברים האמריקאיים שיחסית אליהם הפרברים שלנו הם כמעט מקומות אמיתיים.

פורסם בקטגוריה ארה"ב, מוזיקה, שטויות | כתיבת תגובה

הפרינג' של תל-אביב

חבר טוב העיר לי שכמעט כל המלצות התיאטרון שמופיעות אצלי מתייחסות לשני תיאטראות ממוסדים – הקאמרי ובית לסין, ומה לעשות שההמלצות די טריויאליות בסך-בכל. הסכמתי איתו ובתגובה החלטתי להרחיב את הנפח שהפרינג' תופס פה בבלוג ולו על-מנת לעודד קצת את התיאטרון הקטן של תל-אביב, שאני מאוד אוהב. אני לא מתכוון להשוות ביו ההפקות היקרות של התיאטראות הגדולים להפקות הקטנות והלא כל-כך סדירות של התיאטראות הקטנים, אבל אני כן מתכוון לכתוב על כל ההצגות הקטנות שאני רואה ולכן בבלוג יופיעו בקרוב בצורה יותר סדירה השמות "צוותא", "תמונע", "קרוב" ואולי גם "הסימטה".

הבלוג הזה לא מיועד להוות מאגר ארועים מיוחצן, אבל אני אשמח מאוד לעזור לשוליים של העיר לקבל יותר נפח, וכמובן אשמח לקבל את ההמלצות שלכם להצגות פרינג' ששווה לראות.

לשם פתיחה, אני אתן סקירה קצרה של הצגות הפרינג' שראיתי ועדיין רצות:

1. "השיטה" בביצוע אנסמבל תמונע. הצגה לא שגרתית על המאמץ של בני-אדם להצליח ולהיות שונים, אבל גם להיות מאוד מאוד זהים. ההצגה מועלית באולם המשני של תמונע ולמעשה מתחילה בחלל בין האולמות (כלומר במוסך). בערב שאני ראיתי את ההצגה ירד באמצע ההצגה שיטפון אדיר שתוזמן לאחד הרגעים הדרמטיים ונשמע היטב בחלל הקטן.

2. "פלישות קטנות" מאת ואצלב האוול בתיאטרון "קרוב". מחזה סמי-אוטוביוגרפי של האוול על התקופה בה היה עצור ע"י הקומוניסטים לפני שחרור צ'כוסלובקיה ולפני שהוא הפך לנשאיה הראשון. אני מאוד אהבתי, ובכלל גם הרגשתי שהחכמתי קצת אחרי שראיתי את ההצגה הזו (ותודה לניקו ניתאי על כל פועלו למען התרבות בעיר שלנו).

3. "פרויקט ג'בליה" בתמונע. חיילי האינתיפאדה הראשונה נושקים לגיל הארבעים היום. המחזה מבוסס על עדויות ממקור ראשון ומבוצע באופן מרתק. הצגה טובה וחשובה המתבססת על חלק בהיסטוריה המודרנית שלנו שלפעמים קל לשכוח. (לא חייבים להיות שמאלנים בשביל לראות את ההצגה).

תזכורת: השבוע, עד יום רביעי, מתקיים פסטיבל עתיד התיאטרון בצוותא שנותן חשיפה לבוגרים צעירים של כמה בתי-ספר למשחק. הרבה הצגות, מחיר נמוך, והרבה פרצופים חדשים שחלקם יהיו ממש מפורסמים בעוד כמה שנים (וחלקם לא). ראיתי אתמול בפסטיבל את "סיפורי קרת" בביצוע בוגרי ניסן נתיב. היה מצויין והיום ככל הנראה אלך ל"סטורים". לצערי, לא אוכל ללכת השבוע ל"מאוטהאוזן" בבימויו של יוני אתיאל, שקיבל שנה שעברה ציון לשבח על ההצגה "איוב, חלוק-נחל והפיל" בתיאטרונטו.

פרינג' – לא תמיד ברור
Fringe

פורסם בקטגוריה ביקורת, המלצה, תיאטרון, תל-אביב | כתיבת תגובה

מיתוסים: על המזרח-התיכון, רב-תרבותיות ותל-אביב

יצאה לי פה כותרת קצת מפוצצת לפוסט קצר שבא במענה ליוזמה של חנית לכתיבה קבוצתית על מיתוסים.

רציתי לכתוב על המיתוס של גבולות מדינת ישראל. על העובדה שכל הקווים, הירוקים, הסגולים, הכחולים והצהובים לא משנים כלום. על העובדה שמ-1922 יש פה פסגות שלום (הראשונה בראשות לויד ג'ורג' ) שלא הביאו שלום, ולא קבעו גבולות. אז נוכחתי לדעת שהנושא הזה קצת גדול עליי. למעשה, הוא ממש ממש גדול עליי, ואין לי כח להיכנס לפולמוס ששמאלנים וימנים יוכלים לעייף את עצמם שעות בו. בסך-הכל, כל הקווים על שלל צבעיהם נקבעו ע"י בני-אדם והם לא קדושים, זה כל מה שרציתי להגיד. יכול להיות שהקווים של סיר מרק סייקס הם לא קדושים (למרות שלפי חלק מהאנשים פה הם כן), ויכול להיות שקבר רחל לא קדוש (ושוב יש כאלה שיגידו אחרת). בקיצור, לא הייתי לוקח מפה מהעבר של ארץ ישראל ומקדש אותה וקורא לחזור לגבולות מסויימים בציפייה שזה מה שיביא את השלום. השלום יגיע כשאזרחי המדינות השכנות לנו יקבלו זכויות אדם, ובעיית הגבולות השולית תיפתר אז מעצמה. ובכל זאת, על-מנת שלא לצאת בלי כלום אני ממליץ לכם בחום על הספר המקיף ביותר בנושא יצירתו של המזרח התיכון המודרני: "A Peace to End All Peace" מאת דיוויד פרומקין. הספר לא כל-כך להשגה בארץ, אבל בשביל זה יש את האינטרנט.

טוב, אז לאחר שירדתי מעניין הגבולות רציתי לכתוב על המיתוס של הרב-תרבותיות ואיך  היא לכאורה סובלנית, אך למעשה מבטאת לעתים גזענות ומוסר קלוקל ואסור לה להתקיים במסגרת מנותקת לחלוטין מערכים בחברה ליברלית מודרנית (מישהו אמר "רצח על כבוד המשפחה"?). אבל אז ראיתי שהנושא כבר נטחן בכל מקום, גם בארץ וגם במדינה הכי רב-תרבותית, קנדה (וגם בהקשר של יהודי קנדה).

אני לא אוהב לכתוב על נושאים כל-כך לעוסים וגם הרב-תרבותיות נזנחה לה. כבר חשבתי שאין לי על מה לכתוב ואז זה הכה בי. נזכרתי שהנושא החביב עליי מכל, ושעליו אני מסוגל לדבר ימים רצופים הוא העיר תל-אביב. אז הרצתי חיפוש קטן בגוגל ומצאתי את המאמר המופלא הזה, ברבעון להיסטוריה "זמנים". זלי גורביץ' סוקר את ספרו של מעוז עזריהו "תל-אביב העיר האמיתית". ברשותכם, קטע קצר:

      כלומר, תל-אביב היא לא רק מציאות בפני עצמה, אלא כלי במשחק גדול יותר, שבו נינוחות עירונית זוכה למיתיזציה, כהישג בלתי-רגיל, לא ייאמן, הצלחה ממשית של הפרויקט העברי-הציוני-היהודי. יש עיר, שלנו, מאתנו ולמעננו, עובדה שאי-אפשר לכפור בה, בעלת עוצמה משלה. עזריהו מראה באופן עשיר ומעניין כיצד מתחילים גלגוליו של מיתוס תל-אביב ושל האיקונוגרפיה התרבותית של תל-אביב – חוף הים, דיזנגוף, שינקין, העיר הלבנה, יפו, יפו-תל-אביב, נווה-צדק, שדרות רוטשילד, בזל, שוק לווינסקי, שוק הכרמל – מן הרעיון של עיר עברית, עיר שב"פעם ראשונה" תהיה עיר ממש, לא רק מקום אידאולוגי של הגשמה ציונית, לא רק עיר עברית או יהודית, אלא "כרך ממשי", עיר עיר.

כמעט בכיתי כשקראתי את הסקירה הזו. הספר "תל-אביב העיר האמיתית" הוא ספר חובה לכל בן-אדם שאוהב את העיר הזו וניתן להשיגו בקלות בכל חנות בארץ.

אוף, גם על המיתוסים של תל-אביב אני כבר לא אכתוב בפוסט הזה. כנראה שלפעמים, באמת אמרו את זה קודם.

פורסם בקטגוריה גיאו-פוליטי, ווב 2.0, תל-אביב | כתיבת תגובה

שביתת האופורטוניסטים השיגה את כל מטרותיה

בימים האחרונים ראיתי כל מיני פוסטים על השביתה שהייתה ועל התנהלות ראשי הסטודנטים. ובכן, ראוי לזכור שהשביתה נכפתה על הסטודנטים בידי ראשי העסקנים שלהם וסיומה התבצע באותו אופן לא דמוקרטי.

מבחינת מטרות השביתה, הרי שאלו הושגו במלואן ואף מעבר לציפיות. שלישיית הבט"ש (ברדה-טופורובסקי-שונשיין) זכתה לסיקור רב בעיתונים ובטלוויזיה וכל אחד מהם צבר נקודות במאבקים הפנימיים שלהם בליכוד ובעבודה.

אני לא חושב שבשביל התוצאות הריקות שהשביתה הביאה בתחום שהתיימרה להילחם בשבילו (נגישות להשכלה גבוהה, אלעק) היה שווה להפריע לשיעורים, לארגן הפגנות או לקבל מכות בצורה כל-כך מזעזעת (ושאפו לערן ורד שתיעד את החברה' של דיכטר בפעולה, ואני מקווה שגם האף שלו החלים מאז).

לפחות למשך חמש השניות הבאות אנו עדיין זוכרים את שמותיהם של האופורטוניסטים, ברדה, טופורובסקי ושונשיין. ראוי גם לזכור שהמוסד בו שונשיין לומד לא שבת (!) במהלך השביתה. למי שהתבאס מאיך שהשביתה הסתיימה (או ממש חשב שהיא הייתה מיותרת מלכתחילה), אני מציע להתנחם בכך שהיום אף אחד כבר לא זוכר את יפתח עצמון ואסף שגב שעשו את אותו הדבר בדיוק לפני שנתיים.

למי שבאמת כל זה מרגיז אותו, אני ממליץ לבדוק איך מתנהלת אגודת הסטודנטים שלו בפרטים הקטנים. האם, כמו באוניברסיטת תל-אביב חצי מהנציגים לא מתמודדים ואחוז ההצבעה עומד על 13%? כאשר זהו שיעור ההשתתפות של הסטודנטים בבחירת הגוף שמייצג אותם, שלא יתפלאו שהגוף הזה לא באמת מייצג אותם, אלא פועל רק למען נבחריו.

פורסם בקטגוריה גיאו-פוליטי | כתיבת תגובה

קסטיאל, צ’יקי, גלריה – “החדש והרע”

הזדמן לי להיות נוכח אתמול בפתיחת הפרויקט החדש של אלון קסטיאל, בשיתוף צ'יקי ושות. זו לא פעם ראשונה שלי בארוע מהז'אנר הזה, למרות שאני חייב לציין שהנושא הפעם לקח את מחוזות ההגדרה של אמנות לקצה הרחב שלהם (וגם היו מלא אנשים עם תספורות מעולם אחר).

הסיבה למסיבה ולקוקטיילים הייתה פתיחתה של גלריה חדשה לאמנות תחת השם "החדש והרע" ברחוב הרכבת (מול בית המכס וליד תחנת המשטרה). התערוכה שאיתה נפתחה הגלריה היא "נמרוד קמר מואשם בהסתה" שראשיתה בגרפיטי מגיר שצויר בירושלים ביום כיפור 2004 ולכאורה הסית נגד ראש הממשלה דאז, אריק שרון, והמשכה בכתבי האישום והכרעת הדין במשפט בו נמרוד קמר (ואהד שם-טוב) נאשם בהסתה. התערוכה מורכבת הן מגזירי עיתונות המתייחסים לארוע הפלילי עצמו והן מהדפסות של פרוטוקולי בית-המשפט. נמרוד קמר בסופו של דבר לא הורשע, אך חויב לעשות עבודות שירות.

צילום על המדף מאחורי האוביקטים בתערוכה
החדש והרע

בכל מקרה, הגלריה עצמה ניצבת בחזית האמנות (אין דבר כזה שאין דבר כזה) הבלתי-מסחרית בעליל ולא ברור אלו תערוכות יציגו בה בהמשך (למרות שלא חסרים רעיונות בנושא).

עוד סיבה למסיבה
החדש והרע

פורסם בקטגוריה ביקורת, מסיבות, תל-אביב | כתיבת תגובה

להתחיל עם פלורנטין

הייתי היום בהפנינג "יום פלורנטין" שהתקיים בגינת דרויאנוב בפלורנטין, ואפילו אכלתי תורמוסים תוצרת בית שם. היו להקות, היו אנשים, היו משפחות, היה שמח.

פלורנטין נמצאת בעיצומו של תהליך ג'נטריפיקציה, שיתעצם בשנים הקרובות ככל שיותר ויותר חלקים מדרום תל-אביב יסופחו למרכז העיר. כיום פלורנטין נמצאת ממש בתפר בין תל-אביב של מעלה לתל-אביב של מטה וההזדמנויות שעומדות בפני השכונה המנותקת אך מחוברת הזו הן די מגוונות. בשנים האחרונות פלורנטין התייקרה משמעותית (השכירויות של העסקים ברחוב ויטל עלו בעשרות אחוזים), ונהפכה למקום בו נעשים ניסויים תרבותיים וצרכניים עצמאיים רבים לצד לחץ גובר לעשות כסף באזור.

תוכנית העירייה לפיתוח השכונה מדברת על ניקוי אזור המוסכים והוספה של מבני מגורים. זהו אכן צעד מבורך מבחינה אורבנית, אך על העירייה להתחשב בתושבי השכונה הקיימים ולשתף איתם פעולה, ולא לפעול בגישה של "בואו נוציא את מקסימום הכסף מהשטח". בשטח שיתפנה צריכים לקום מבנים בגובה שישתלב במרקם הקיים של השכונה ולא מבנים בעלי שתים-עשרה קומות כמו שמתוכנן. גם שמונה קומות יספיקו כאן. כמו כן, על העירייה לנצל הזדמנות זו ולהגדיל את כמות השטח הירוק בשכונה (שיש לה ממש מעט מזה, למרות שחומר ירוק מסוג אחר מסתובב בשכונה די בקלות), גם אם זה אומר בניין אחד או אפילו שניים פחות.

Florentine Day

אני באופן אישי מאוד מחבב את שכונת פלורנטין על שלל טיפוסיה ורחובותיה הצרים והצבעוניים. אני חושב שהשכונה הזו עוד לא מגרדת את הפוטנציאל שיש לה ובעזרת פיתוח נכון אשר מחובר לרקמה העירונית הקיימת בה, פלורנטין תהפוך לשכונה סופר-מגניבה עם תוספת דירות נכבדה בשילוב עם שיפור המצב באזורים הותיקים בשכונה.

דבר אחד שהפריע לי במהלך ההפנינג של פלורנטין הוא הפסל הזה בגינת דרויאנוב, אשר מבטא מעין מקביליות בין תל-אביב לניו-יורק (לפחות כך אני מפרש אותו).

Tel-Aviv - New-York

תל-אביב לא צריכה לשאוף להיות מנהטן, שמזמן נהפכה לעיר לעשירים בלבד. תל-אביב צריכה לשאוף להיות יותר תל-אביבית, יותר עברית ויותר אנושית. אין לנו עיר אחרת בארץ ולכן אסור לתל-אביב לאבד את עצמה לדעת ולנסות ליצור פה חיקוי עלוב לבירת הסחר העולמית. תל-אביב היא עיר שיש לה מספיק על מה להיות גאה בעצמה, ובעיניי היא מהווה את פיסגת ההישגים של התנועה הציונית.

שאר התמונות שלי מפלורנטין נמצאות כאן.

להצטרפות ולעיון נוסף בפעילות בנושא פלורנטין: בלוג המאבק של פלורנטין

פורסם בקטגוריה אורבניזם, דיור, ניו-יורק, פלורנטין, תל-אביב | כתיבת תגובה