עוד בלוג תל אביבי

ברוח שבוע הספר, אני רוצה להציג בפניכם את חנות הספרים הגדולה והמפוארת בעולם, Powells (בעברית פאוולס) מפורטלנד, אורגון. זוהי חנות הספרים העצמאית הגדולה ביותר בעולם, עם מעל מיליון כרכים בתוך החנות, שתופסת בלוק שלם במרכז העיר פורטלנד. זו חנות כזאת שאתה יכול להיכנס אליה בכל יום בשנה ולצאת עם מספר כפול של ספרים ממה שחשבת לקנות, אחרי שהעברת שם שעתיים לפחות וגם הלכת לאיבוד לפחות פעם אחת.

יש שם מה שתרצו, סיפורת (חדר שלם), מדע בדיוני (עוד חדר), עיון (כמה חדרים) וחדר לספרים נדירים וחתומים. החנות גם מתאפיינת בכך שהיא מוכרת ספרים חדשים לצד משומשים (ויש לה כמה דלפקים לרכישת ספרים מהלקוחות). כמובן שכמות האירועים הספרותיים בחנות היא אדירה וכל סופר חשוב שעושה טור בארה"ב עובר שם. יש לפאוולס עוד כמה סניפים קטנים בפורטלנד (הם עדיין יותר גדולים מכל חנות ספרים בארץ) והחנות היא חלק משמעותי מהעיר ואף מהווה אתר תיירות.

רק לשם דוגמה להשפעתה הפוליטית של פאוולס על העיר בנושא שרלוונטי גם לנו, ב-1992 עלתה הצעת חוק למשאל אזרחים באורגון שכוונה נגד הומואים, ולפאוולס היה חלק מרכזי בקמפיין נגד ההצעה (שלא עברה לבסוף).

סתם ככה כדי שתרגישו את החנות, הנה קטע קצר של הליכה בתוך החנות:

בעידן הדיגיטלי והמהיר בו אנו חיים, פאוולס לא קופאת על שמריה, ובימים אלה היא משיקה את פרויקט Out of the Book, שאמור לקדם ספרים וגם לחסוך קצת מהמאמץ הגדול של הטורים של הסופרים ברחבי העולם. הספר הראשון שמשותף בפרויקט זה מגיע ממש השבוע – On Chesil Beach של איאן מקיואן. אנחנו מדברים כאן על טריילרים לספרים, גבירותיי ורבותיי, ולפניכם דוגמה ראשונה:

אהבתי במיוחד:

Even in these cynical, sophisticated times, everyone who is going to lose their virginity, is going to have that awkward moment, unless they are on drugs 

 אני מקווה שיום אחד תהיה לנו חנות בגודל של רבע מפאוולס.

לינקים לעיון נוסף:

אתר הבית של פאוולס

מפה  של החנות

אני צופה בקטע הזה. כשהייתי ילד ניסיתי גם לבלוע לעצמי את הפרצוף.

מחזה המבוסס על עדויות חיילים ששירתו במחנה הפליטים באינתיפאדה הראשונה. החיילים האלה היום בני ארבעים. הם עדיין סוחבים איתם את הזכרונות משם והם חיים בינינו. הצגה מומלצת מאוד. מדברי הביקורת בוואלה:

    אבל הניסיון לראות ב"פרויקט ג'בליה" כתב אשמה על אלימות הצבאית הישראלית כלפי תושבי המחנה – מחטיא את המחזה. המחזה מדבר על זיכרון שאינו מניח ועל כאב שאינו מרפה, ועל מציאות טראגית ומורכבת וחסרת פתרון. וזהו כוחו.

המחזה הזה טוב וחשוב לישראלים באשר הם, גם לימנים וגם לשמאלנים.

וכאן יש עוד על המחזה.

מחר, יום שני, ב-20:30 בתמונע, במסגרת תרבות יום ב', שזה אומר כולה 25 ש"ח.

חברים, עזרתכם נדרשת. לפני מספר ימים פנה אחד מקוראיו הותיקים של בלוג זה אל עבדכם הנאמן וביקש את עצתו בכל הנוגע לבחירת עיר אוניברסיטאית בארה"ב. ניתנו מספר אופציות וכן קווים מנחים כלליים. ידידנו מבקש מקום שתמיד יהיה בו מה לעשות (למשל כמו העיר תל-אביב), שהעלויות יהיו סבירות, שתהיה תרבות וגם תחושת קהילה (יהודית או לא).

להלן מספר אופציות ספציפיות שניתנו לגבי ערים בהן האופציה נבחנת וגם דעתי על מקומות אלו. אני מקווה שתוכלו להרחיב על הנושא, ולהציע מקומות אחרים העונים לדרישות (חשוב שגם האוניברסיטה תהיה טובה), או לפרט יותר על המקומות המצויינים להלן:

1. אן ארבור, מישיגן. בפורטלנד יורד הרבה גשם. אנשים שגרים בפורטלנד אומרים שבאן ארבור יורד הרבה גשם. כלומר, באן ארבור יורד המון המון גשם. זה כל מה שאני יודע על אן ארבור. גשם.

2. ברקלי, קליפורניה. מקום נחמד מאוד לא רחוק מסן-פרנסיסקו. אוניברסיטה כל-כך רדיקלית שמאלנית שאין סיכוי לא לצאת ציוני נלהב משם.

3. אית'קה (Ithaca), ניו-יורק. מקום קטן עם אוניברסיטה גדולה והרבה שלג.

4. פיטסברג, פנסילבניה. נחשבת אחת הערים הטובות למגורים בארה"ב. יש להם גם קבוצת פוטבול טובה. בהחלט שווה בדיקה.

5. הנובר, ניו-המפשייר. איפה זה ניו-המפשייר? יש שם אחלה שלכת.

6. ניו-יורק סיטי. בלתי-אפשרי בעלויות הגבוהות שלה.

אני נוטה לבחור בברקלי, אבל זה אולי בגלל ההעדפה האוטומטית שלי למערב ארה"ב. גם פיטסברג שווה בדיקה. מצד שני, יכול להיות שמגורים בעיירת קולג' קלסית עם שלג ושלכת, הם לא פחות מרתקים.

הספרים הבאים לא תורגמו לעברית עדיין כתוצאה משליטה ריכוזית מאוד של מספר מצומצם של הוצאות פחדניות בענף:

1. Fight Club by Chuck Palahniuk– קריאת חובה בכל בית בעידן שבו חפצים חשובים הרבה יותר מאנשים. כל ספריו של צ'אק פאולניק לא תורגמו לעברית, למרות שהוא נחשב לממשיך דרכם של קורט וונגוט ודון דלילו.

2. The Corporation by Joel Bakan– כותרת המשנה של הספר בתרגום לעברית היא "המרדף הפתולוגי אחרי רווח וכח". הספר הזה יצא עם סרט תעודי באותו שם ומסביר מה גורם לתאגידים להיות היצורים הכי רעים בעולם. מה שנקרא הגולם קם על יוצרו.

3. While Europe Slept by Bruce Bawer– כותרת המשנה אומרת "כיצד האיסלאם הרדיקלי הורס את המערב מבפנים". אחד הספרים הבולטים שיצאו ב-2006 על המשבר האיסלאמי באירופה מנקודת ראותו של אמריקאי ליברלי המתגורר באוסלו. היה מועמד לפרס איחוד המבקרים האמריקאים בקטגורית הביקורת ועורר שערוריה זוטא בחוגי הספרות האמריקאיים. הבלוג של ברוס באוור מומלץ.

4. The Collected Stories of Amy Hempel– נכנס לרשימת עשרת הספרים החשובים ביותר של 2006 של הניו-יורק טיימס. אנתולוגיה של כל סיפוריה הקצרים של הסופרת האלמונית יחסית אמי המפל. ללעוס לאט ולא לבלוע מהר מדי. אני לא טיפוס של סיפורים קצרים, אבל פה מדובר ביצירת מופת.

5. All Families are Psychotic by Douglas Coupland– אני חושב שזה הספר הטוב ביותר של מחבר "דור ה-X" וחבל שעדיין לא תרגמו אותו.

6. Suburban Nation by Duany and others– כותרת המשנה אומרת הכל – התפשטות הפרבור וקריסת החלום האמריקאי. המניפסט של תנועת הניו-אורבניזם לערים שטוב לגור בהן.

"עסקי ספרים" מאת אנדרה שיפרין, הספר שמסביר את התופעה שבה ספרים הפכו לסחורה תאגידית כמו כל מוצר אחר, תורגם לעברית ואפילו מצאתי ביקורת טובה מאוד עליו. אם אתם מרגישים חובה לקנות ספר במהלך עשרת ימי שבוע הספר אני ממליץ להתחיל עם הספר הזה (ניתן למצוא אותו גם בסלון מזל, ככה שלא חייבים להעביר בשום שלב כסף לתאגידי הספרים שלנו. אני יודע שזה אירוני שכל הלינקים הם לאמזון, אבל אני בודק שם ואז קונה כשאני מסתובב בארה"ב).

החברה' שבונים את פארק צמרת (הצד השני של נמיר פינת פנקס) רוצים להפוך אותו למצודה סגורה לכניסה עם חומות ושומרים. אני מוכן לקחת את הצעתם צעד אחד נוסף קדימה, לא לאפשר לאף אחד להיכנס וגם לא לאפשר לאף אחד לצאת מהמתחם. רק כך נוכל ליצור הפרדה אמיתית בין שועי החברה (כלומר הפוליטיקאים והמאפיונרים) להתנהלות היומיומית שלנו.

הנה הציטוט מוויאנט מפי יזם הפרויקט, דודי שירזי:

"מדובר בתוכנית שהיא מענה לצורך אבטחתי אמיתי של התושבים הפוטנציאליים כיוון שמדובר במגדלים מאוד יוקרתיים ובמכוניות מפוארות, החבר'ה האלה באים בכנופיות ואנחנו נמנע מהם להיכנס, כאשר גם עצם העמדת השומר תרתיע". 

 לא ברור מי מגיע בכנופיות מהציטוט, אבל אני מניח שמדובר בכנופיות הפושעים שגרות במתחמים כאלה.

קהילות מגודרות (באנגלית Gated Communities) הן תופעה חדשה יחסית שתופסת תאוצה בכל העולם. הקונוטוציה הראשונה של רוב האנשים היא ריו דה-ז'נרו עם ההפרדה הפיזית בין שכונות סמוכות מאוד של עניים ועשירים, אבל התופעה הזו קיימת בין השאר בארגנטינה, אוסטרליה, סין וארה"ב.

ישנם כבר די הרבה מחקרים על התוצאות השליליות מבחינה אורבנית של קהילות מגודרות, בינן גם הפגיעה במרקם העיר שלידה הן חיות ופגיעה בתחושת הביטחון של הגרים בתוך הקהילה המסוגרת (שהרי מבחינתם, מחוץ לחומות שורר הכאוס). בתל-אביב יש עד עכשיו קהילה אחת כזאת, אנדרומדה ביפו, וגם היא ראוי לה שתהרס. חסימה של חלק מהשטח התל-אביבי בחומות מצדיקה התחמשות של האוכלוסיה הכללית ופריצה למתחם בסגנון הפלת חומת ברלין ב-1989.

אני רוצה להביא בפניכם ציטוט אחד ממאמר המתייחס לתופעות השליליות של קהילות מגודרות בבריטניה:

The residential revolt of the elites through Gated Communities appears to be an attempt to escape the gravity of democratic social relationship. However, these private residential choices have a series of real impacts on wider society. As Galbraith notes in the Affluent Society (1958), private affluence may be linked to the squalor of the public realm and this retreat to fine homes and gated neighbourhoods may also be matched by equally disappointing encounters with their surrounding untended public spaces. The costs to wider society are amplified by the extension of segregatory time-space trajectories as a response to these encounters

כלומר, בנייה של קהילה מגודרת פוגעת במרחב הציבורי שהוא נשמת אפה של העיר. המאמר לקוח מאוניברסיטת גלזגו וניתן להורדה כאן. מומלץ להדפיס ולקרוא במהלך ארוחות הבוקר של הימים הקרובים. וגם מומלץ מאוד לקרוא את "חברת השפע"של ג'ון קנת' גלבריית' למי שעוד לא יצא לו. הספר הזה הוא הסבא המשותף של "נו לוגו", "מועדון קרב" ועוד רבים וטובים.  

קראתי מאמר מצוין בזכות השיטוט הרגלי בעיר שמשווה בין השאר בין לונדון לסן-פרנסיסקו, ועושה לסן-פרנסיסקו עוול. הכותב, טיילר ברולה, טוען שהמדד הכי חשוב לעיר הוא איכות השיטוט הרגלי בה. אני מסכים שזה בהחלט המדד החשוב ביותר, אבל זה לא המדד היחיד. עוד פרמטרים חשובים הם האנשים שגרים בעיר, המדינה שהיא שייכת אליה ובכלל זה קטע אישי. בעקבות המאמר הזה חשבתי על הערים שאני הייתי רוצה לגור בהן, שלפעמים עולות בראש ברגעים קשים (אתם יודעים, יש פה לחות, לחץ וחולדאי). אני מתכבד להביא פה את הרשימה הסובייקטיבית לחלוטין של הערים בהן אני רוצה לגור לפי סדר העדפה:

1. ונקובר – מי שהיה מבין, ומי שלא שיסע לשם. נחשבת כסן-פרנסיסקו של קנדה, ולדעתי עולה עליה גם ביופי, גם באווירה וגם יש את וויסלר שעה וחצי מהעיר.

2. סידני – עיר שהיא תענוג עם שמש קצת מסוכנת והרבה הרבה בירה. האוסטרלים יודעים שלא צריך לעבוד קשה מדי בשביל להנות בחיים האלה. 

3. ברצלונה – לא דורש יותר מדי הסברים. הספרדים לימדו את האוסטרלים שלא צריך לעבוד קשה בשביל להצליח. אני מוכן אפילו ללמוד קטלונית בשביל לגור שם.

4. סן-פרנסיסקו – אני פשוט אוהב את העיר הזו. הידידותיות שלה, החשיבות הפוליטית ויריד הסאדו-מאזו. מה עוד צריך הבן-אדם.

5. פורטלנד – עיר שהולכת איתי לכל מקום ואני עדיין מתגעגע אליה.

6. סיאטל – ונקובר, פורטלנד וסן-פרנסיסקו כבר ברשימה, אז גם סיאטל.

7. תל-אביב – זה שאני גר פה לא אומר שאני לא רוצה להמשיך לגור פה.

8. בריסביין – סוג של עיר אוסטרלית נחמדה, חמה ומפתיעה. השאירה עליי רושם טוב והייתי מוכן להעביר שם שנתיים בלי בעייה.

9. לונדון – בירת התרבות העולמית (ואנשים יותר אדיבים).

10. ניו-יורק – ניסיתי לא להכניס אותה לרשימה הזו. לא הצלחתי.

לסיכום, ארבע ערים מהחוף המערבי של צפון-אמריקה, שתי ערים מהחוף המזרחי של אוסטרליה, עיר אחת מהחוף המזרחי של ארה"ב, אחת מבריטניה, אחת מהמזרח-התיכון ואחת מהיבשת הישנה (למרות שבגדול אני סולד מאירופה). ערים שהייתי רוצה לגור בהן אם לא היתה סכנה של קפיאה מוחלטת בחורף הן בוסטון וטורונטו. ולבסוף, העיר שאני לא רוצה לדרוך בה לעולם – לוס אנג'לס.

גם אם מייקל מור הוא דמגוג לא קטן שיושב בצד השמאלי הקיצוני של ארה"ב, הטכניקה והסרטים שלו מעולים, והוא משפיע על דעת הקהל בארה"ב ועוד יותר מחוצה לה. כולם אוהבים לראות את הילד הגדול בשכונה נחשף במערומיו. אחרי "פרנהייט 9/11 " ו"באולינג לקולומביין", מור מביא את הגירסה שלו לתחלואי מערכת הבריאות האמריקאית בסרט "סיקו" (Sicko), שכבר מעורר שערוריות והדים עוד לפני שהופץ.

השאלה שלי היא למה אין מייקל מורים במדינות אחרות, ואם יש למה אנחנו לא שומעים על זה. האם בצרפת ובגרמניה הכל מושלם ולא צריך להשתמש בדוקו-אקטיביזם? איך זה ש-1,300 איש שמתים בהוריקן בארה"ב מקבלים הרבה יותר סיקור מ-14,000 מתים בגל חום בצרפת? איך זה שממשלת ארה"ב מואשמת במותם של אזרחיה גם מבית וגם מבחוץ בעוד שממשלת צרפת יוצאת נקייה יחסית מהסיפור? והאם כמו שמייקל מור מנסה לטעון, ג'ורג' בוש אשם בכל הרעות החולות בעולם כולל ההתחממות הגלובלית, העוני והרעב?

יש משהו בדבריו של מייקל מור על תעשיית הבריאות האמריקאית. אני בעצמי לא הצלחתי לרכוש חיסון לשפעת (בעבור 12 דולרים!), בגלל שפשוט לא ייצרו מספיק וכוחות השוק דפקו את העסק. מייקל מור הוא הכח האמיתי של אמריקה. האמריקאים מרשים לעצמם ביקורת עצמית ועוד חושפים את זה מול שאר העולם (שצוהל, כמובן). לעומתם, האירופאים טומנים את ראשם בחול ואומרים לעצמם שאין להם בעיות (מישהו אמר איסלם רדיקלי?)

בסרט, מור מביא את קובה (דוגמה חביבה על רדיקלים) בתור מדינה בה שירותי הבריאות טובים יותר מארה"ב, אך שוכח לציין שאת הניתוח שהציל את חייו קסטרו עבר בספרד ולא בקובה בעלת המערכת הרפואית הכל-כך מוצלחת. בכל מקרה, לפני שאתם קונים את מה שמייקל מור אומר על תעשיית הבריאות האמריקאית אני ממליץ לקרוא את הביקורת באתר מורווטש.

כמעט כל פעם שאני מדבר עם אנשים ובאה להם ביקורת על תל-אביב זה מתחיל בזה ש"אין פה רכבת תחתית". זה ממשיך ב"תראה את ניו-יורק" והמהדרין מוסיפים "אבל בלונדון ובפריז…". ההשוואה הזאת לא במקומה ומי שרוצה שילך לניו-יורק או ללונדון (היי, אל תשאירו אותי פה לבד, תחזרו כבר, אני לא אכעס). תנו לי להסביר רגע, לפני שאתם לוקחים את המזוודות.

זה לא רק שתל-אביב קטנה משמעותית מהערים האלה ומהווה מרכז מסחרי קטן בהרבה מכל אחת מהן. ההבדל המהותי בין תל-אביב לבין כל אחת מהערים האלה הוא בתקופת הבנייה. תל-אביב נבנתה לאחר המצאת המכונית ואילו ניו-יורק, לונדון ופריז נבנו לפני ההמצאה ההרסנית הזו. הגדולה של תל-אביב היא בכך שהיא הצליחה להתפתח לעיר אמיתית ועירונית בצורה מוצלחת למדי למרות שנבנתה במהלך המאה ה-20. יש מעט מאוד ערים מוצלחות שנבנו בתקופה המקבילה לזו של תל-אביב והרבה יותר ערים שנבנו היטב במאות הקודמות (תחשבו על כל הערים באיטליה ובספרד). הסיבה היא שפעם ידעו איך לבנות. לא היו מכוניות ולכן התכנון היה לבני-אדם. היום מתכננים למכוניות ושכחו איך לבנות בשביל בני-אדם (תחשבו על פיניקס, לוס אנג'לס). 

כשאני משווה את תל-אביב לערים אחרות בעולם (ואני משתדל לעשות זאת בזהירות רבה), אני משווה לשתי ערים שאני מאוד אוהב, שנבנו במהלך המאה ה-20 ודומות בגודלן לתל-אביב. אני מתכוון לפורטלנד ולונקובר. שתי ערים אלה מיישמות הלכה למעשה את עקרונות הניו-אורבניזם (בעברית: "עירוניות מתחדשת"). הניו-אורבניזם הוא אידיאולוגיה שמקורה בארה"ב ומטרתה לבנות מקומות טובים ואהובים גם בתקופתנו האובר-קפיטליסטית ונגועת המכוניות. ה-CNU הוא הארגון הנושא את הדגל בעולם ובארץ הנושא מקודם ע"י עמותת "מרחב" (שאני ממליץ לכם להצטרף אליה). הלל שוקן, ראש החוג לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב מגדיר את הניו-אורבניזם בפשטות כאולד-אורבניזם ("עירוניות של פעם").

תרשו לי לפרט קצת על הערים האלה שאני כל-כך אוהב. פורטלנד שימשה לי כבית במשך שנתיים ובה למדתי המון על מה זו עיר, מה זו ארה"ב ואיך עושים פוליטיקה ומפגינים. פורטלנד נחשבת כאחת מחלוצות העירוניות המתחדשת וכתוצאה ממספר מהלכים ששיפרו בה את איכות החיים, היא נהנית מצמיחה גבוהה יחסית לערים מקבילות בארה"ב ותנועה ערה של צעירים בעלי מקצועות חופשיים אליה (מהנדסים, מעצבים וכו'). פורטלנד הורידה כביש מהיר לאורך נהר הווילמט (Willamette) החוצה את העיר ב-1974 כדי לבנות פארק לאורך הגדה שלו ליד הדאונטאון. בוצעו עוד הרבה דברים בעיר על-מנת לשפר בה את איכות החיים ומקצתם מפורטים כאן.

ונקובר היא עיר שלא יצא לי לגור בה אבל ביקרתי בה פעמיים וגלשתי בויסלר (Whistler) פעמיים, שנמצא רק שעה וחצי מונקובר ומיועד לארח את אולימפיאדת החורף הבאה. ונקובר נחשבת היום לעיר המובילה בנושא הניו-אורבניזם ומי שהיה שם יודע איזו עיר כיפית זו (ומי שלא היה – 1,000 דולר ואתם שם). ונקובר נוסדה ב-1886 ב-1890 (שנתיים לפני נוה-צדק) כעיר נמל ומסחר לאחר שבריטיש קולומביה החליטה להצטרף לאיחוד הקנדי ולא לאיחוד האמריקאי. אחד הדברים שונקובר מצטיינת בהם הוא השילוב ההומאני שהיא עשתה בבניית מגדלים במרכז העיר, וכאן לתל-אביב יש הרבה מה ללמוד. מומלץ להתחיל לקרוא על ונקובר כאן.

לפני שניפרד, אני רוצה לעמוד על מספר השוואות אשר מותר לעשות בין תל-אביב לערים אחרות:

1. מותר להשוות את הלחות בקיץ לזו שבבנגקוק.

2. בתל-אביב כולם מדברים אנגלית עם מבטא. גם בניו-יורק.

3. בתל-אביב ובעזה חלק מהמבנים נראים כאילו הם עברו הפצצה. בעזה הם באמת עברו הפצצה.

סיכום לינקים לקריאה נוספת:

ההתחדשות העירונית של פורטלנד

ההתחדשות העירונית של ונקובר

עמותת "מרחב"