עוד בלוג תל אביבי

נכחתי היום בהקרנה של הסרט "שלטון התירס" בסינמטק בנוכחות אחד מגיבורי הסרט (אני לא סגור אם זה היה איאן צ'יני או קורט אליס). הסרט מתאר את סיפורם של שני חברים מבוסטון שלאחר סיום הלימודים בקולג' נוסעים לאיווה, בירת התירס של אמריקה ושוכרים חלקה של אקר אחד (4000 מ"ר) למטרות גידול תירס. במהלך הסרט הם מגדלים תירס בעצמם ועוקבים אחרי תהליכים בתעשייה החקלאית האמריקאית שהובילו לייצור כמויות עצומות של תירס בזול ואיך מרכיבי תירס חדרו לכל המזונות המעובדים האפשריים (המשקאות המתוקים כמו קוקה-קולה, כל תעשיית הבשר שגדל על תזונה מתירס, השמן של הצ'יפס ואפילו בבירה).

הסרט ערוך היטב ונותן את התחושה של אמריקה הקטנה שאיבדה כיוון בעקבות תמריצים ממשלתיים לייצור בכל מחיר. לכן, החקלאים משתמשים כולם בזנים סופר-עמידים של תירס, שהם בלתי-אכילים לחלוטין אבל משמשים בתור אוכל לפרות (שדי דופק את הפרות וגם את מי שאוכל אותן בסוף), ולייצור סירופ פרוקטוז אשר משמש להמתקה במקום סוכר, ואינו תורם כלום לתזונה.

מסתבר שבשנות ה-70 , שר החקלאות האמריקאי דאז, ארל בוטס שינה את מנגנון הסובסידיות למגדלי התירס וממדיניות ששמרה על מחירים גבוהים ותוצרת מבוקרת עברו לתמרוץ של תפוקה בלבד. עם השיפור התעשייתי שמדיניות זו עודדה ניתן להפיק היום יותר מפי ארבעה כמות של תירס מאותו השטח במאמץ נמוך מאוד.

התוצאה של מדיניות זו היא חברה בה השפע חצה כל גבול חזוי ורכישת המזון התעשייתי הפכה להוצאה שולית (16% מההכנסה נטו בארה"ב) מול תקופות קודמות. כמובן, ניתן לראות במדיניות זו גם את הגורם לעלייה בסכרת ובכלל בכמות השמנים. ישראל מייבאת כמויות גדולות של תירס מארה"ב, כך שגם אנחנו חשופים לבעיות של אותה מדיניות סובסידיות שגוייה.

מדיניות הסובסידיות הזו תדון שוב בקיץ במסגרת חוק החוות האמריקאי בקונגרס. הסרט מתוזמן לצאת להקרנה מסחרית בארה"ב במקביל לדיונים על הסובסידיות החקלאיות בקונגרס, ומהווה עוד נדבך במומנטום המצטבר בארה"ב ובמודעות של האמריקאים (ושאר העולם) לכך שבני-אדם לא אמורים לאכול חרא ולהיות שמנים.

הסרט יוקרן שוב מחר ב-14:00 באוזן השלישית למי שיספיק.

לינקים נוספים:

אתר הסרט

מאמר בניו-יורק טיימס על הגידולים החקלאיים בארה"ב (דרך: הגלוב)

דעה בבלוג של Reason על הסובסידיות לחקלאות

בזוקה לו רק הייתה לי. לו רק הייתה לי בזוקה.

כשאני אומר למישהו שיש לי בלוג, בדרך-כלל השאלה הראשונה היא אם יוצא לי מזה משהו, כלומר כסף. אז קודם כל, כסף לא יוצא לי מזה. ולמה בכל זאת אני עושה את זה?

קודם כל, אני אוהב לכתוב. אני מאוד נהנה גם כשאנשים אחרים קוראים, בין אם הם קרובים או רחוקים. נחמד לי שאנשים שאני מכיר בחיים האמיתיים קוראים את זה, וגם שאנשים שלעולם לא אדע שקראו, קוראים פה. נחמד לי מאוד גם שמגיבים פה.

אני לומד המון. לפני שאני מרכיב מאמרים סבוכים, בין אם הם קשורים לעירוניות תל-אביבית או פוסט דעתני במיוחד אני עושה קצת חיפושים (ולפעמים אפילו צילומים) וחושב. כרגע למשל, אני מתכונן לפוסט על תחבורה תת-קרקעית בתל-אביב, בדרך הצלחתי למצוא את רשימת המטרופולינים הגדולים בעולם ואת רשימת המטרופולינים בהם יש רכבת תחתית. תוך כדי החיפושים ישנם רגעים בהם אתה נתקל ברשת בדברים משעשעים והבלוג הוא מקום טוב לחלוק אותם. אחרי הכל, לא כל חיינו נסבים סביב ויכוחים על הטוב והרע בעיר תל-אביב.

לפעמים, דיון אחד מוביל לדיון שני שלא קשור, אבל בעצם כן קשור. אני פותח פה חלון קטן לעולם שלי,  ובדרך אני מוצא חלונות גם לעולמות רחוקים קצת יותר, ואפילו יוצא שאני פוגש, אנשים אמיתיים בחיים האמיתיים (ואפילו מסרב להצעה שלהם לבוא לסיני).

אני לא יודע כמה הבלוג הזה ישנה את חיי, אבל את נקודת ההסתכלות שלי על דברים הוא כבר שינה. אני מוצא שדברים שקשה לי לפעמים למצוא עם מי לדבר עליהם, אני יכול לשפוך פה (טוב נו, לא את הכל) ולפעמים לקבל תגובות שמוסיפות ערך אמיתי לחיי.

לא ברור האם אני בתחילת הדרך למשהו גדול יותר שנמצא במקום אחר מזה שאני בו היום, אבל אני מעדיף לחשוב כך. בכל מקרה, אני שמח שאולי עוד אנשים יקראו את מה שאני כותב, ובמיוחד אם זה קשור לעיר תל-אביב.

זהו מיני-סיכום לא מתוכנן לרגל הגיעו של הבלוג לגיל שלושה חודשים (אשר מחצית מהבלוגים לא זוכים להגיע אליו כלל). אני מקווה שאתם תישארו בסביבה ותקפצו לביקור מדי פעם. ואם הצחקתי אתכם, עצבנתי אתכם, או גרמתי לכם לחשוב על משהו אתם מוזמנים להגיב.

נראה לי שלרגל המאורע אני אתן לבלוג תמונת הדר משלו.

תל-אביב נחשבת לאלופת בתי-הקפה ולטעמי היא לוקחת את רוב הערים בעולם בנושא הזה (נתעלם לרגע מאיטליה, ברשותכם). למרות זאת, ולמרות שאם תחפשו ב-rest.co.il תמצאו מעל 350 בתי-קפה בתל-אביב, אני לא הגעתי עדיין לרשימה ראוייה של עשרה. מוזיאון ארץ-ישראל הקדיש למיתולוגיית בתי-הקפה של תל-אביב תערוכה מיוחדת, אבל אני חושש שאם היה צריך לבחור בתי-קפה לתערוכה היום, התוצאה הייתה מאכזבת.

לא מזמן, אישיוז העלתה לי פה את העניין של מחסור בבתי-קפה טובים, אז חשבתי לתת פה מספר מאפיינים שבית-קפה תל-אביבי בלעדיהם אינו ראוי לתואר בית-קפה כדלקמן:

1. עצמאי – לא משוכפל.

2. שתהיה בו אווירה טובה.

3. קפה טוב.

4. אוכל טוב.

5. שיהיה נחמד לבוא אליו לבד.

6. וגם עם חברים.

7. שלא יהיה מפוצץ.

8. שלא יהיה ריק.

9. חד-פעמי.

10. שיהיה ממוקם בתל-אביב האורבנית.

בונוסים: מיעוט בעשן סיגריות, ג'ז מדי פעם ושיהיה נח לקרוא בו ספרים.

בתי- הקפה שלי הם: ג'ורג'יה, נח, תוצרת הארץ, שיין, טאצה ד'אורו והמשולש (הרחבתי עליהם טיפה כאן). אני יודע שיש עוד בתי-קפה ראויים בעיר הזאת ואני מבקש את עזרתכם באיתורם.

לקריאת המשך אני ממליץ על הפוסט הזה של יודן, שמחבב את קפה "סוכר" בפינסקר ואת שיח קפה בשינקין.

לפני שעושים ממנו טבעות ומוסיפים כמה טיפות לימון.

ותודה לבקביק שמצאה אותו בחוף פלמחים. הדיונון הזה ספציפית נמצא מת, ולכן לא צורף לארוחת הערב.

אני זוכר אותו, קטן, כסוף, נייד,

עם שריטה קטנה ליד הצג, שם בצד.

איך אהב לצלם, אהב לדבר ובעיקר לסמס,

עם חברים וידידים מעולם לא היסס.

קטן ועדין, כמעט לא מורגש,

עם צלצול כמו של פעם, כזה מנומס.

ידע להעיר נמים משנתם,

לדבר עם בלוטות', ממש מתוחכם.

לא רינגטון, לא פאנטון, אותם לא אהב,

טיפוס קלאסי כזה, רוטט ולא משולהב.

ידע לשתוק בתיאטרון ובאולם הקולנוע,

באיש לא רצה הוא לפגוע.

נאמן תמיד, עולץ ועירני,

אהב להשמיע ברמקול את קולו הצפצפני,

עת נסע באיילון צפון וגם באיילון השני.

הכיר הוא את כולם,

חברים קרובים ורחוקים גם.

אך סופו זה הגיע, עת נח על הבר,

נחטף במהירות על-ידי עבריין עם סיגר.

לבן-בליעל נאלח זה נאחל,

מחלה סופנית וקשה, במהרה בימינו, בעזרת האל.

בניו-יורק הגיעו לאוכלוסייה של ביליון מיליון קג'יליון אחד, על פי ויקיפדיה.

דרך-אגב , על-פי ויקיפדיה בתל-אביב יש 3 מיליון אנשים, כך שלדעתי מגיעה לתל-אביב מתנה מיוחדת (אולי רכבת תחתית?)

לאט לאט מתבררות לי יותר עובדות לגבי הדיון היום בערב. לפי יגאל חי בהארץ, הדיון יעסוק בעיקר בתוכנית הבנייה הגרנדיוזיות של מגדלים ואוטוסטרדות בתל-אביב הקלאסית (נוה-צדק, כרם התימנים, פלורנטין). לא ברור אם ידונו גם בבעיות תל-אביביות "רגילות" כמו מחסור בשירותים ציבוריים, למשל.

בכל מקרה, חבר טוב גילגל לעברי את העצומה הבאה הקוראת ליישום הפארק המתוכנן במתחם קרית ספר במרכז העיר (יהודה הלוי פינת לינקולן). אתם מוזמנים לחתום, אבל לפני כן שימו לב לניסוח הבעייתי של החברה להגנת הטבע:

פארק לב העיר הוא הסיכוי האחרון שלנו לקבל את מה שהובטח לנו: פארק ירוק לתינוקות ולקשישים, לילדים ולכלבים, לימי הולדת ולזוגות מאוהבים.

שיט, יום ההולדת שלי מגיע רק פעם בשנה, וזה אומר שבימים שאני לא מאוהב אני לא אוכל להיכנס לפארק (אולי אני אתחפש לכלב).