עוד בלוג תל אביבי

זו הכותרת של הפוסט המעולה של מייקל טוטן בתגובה לדו"ח וינוגרד. גם אם קראתם יותר מעשרים סיקורים שונים על דו"ח וינוגרד אתם חייבים לקרוא את הפוסט הזה. ההשקפה הליברלית והמאוזנת של מייקל בתוספת ההיכרות שלו ממקור ראשון עם לבנון וישראל נותנות פוסט מקיף (אך מתומצת) על ישראל, לבנון, החיזבאללה והמצב עם סוריה ואירן.

Western armies are good at conventional war. Western armies are bad at asymmetrical war. That means relatively weak states like Syria and Iran are well advised to fight asymmetric wars whenever possible. Western armies are well advised to fight conventional wars whenever possible.

חלק מהתגובות לפוסט דורשות שיתורגם לאחד מהעיתונים פה בארץ, אבל עד שזה יקרה אתם חייבים ללכת לקרוא את זה באנגלית. אני יכול רק להסיר את הכובע ולתת לינק.

מחר (יום שלישי, 15.5) יתקיים דיון פתוח במכללת תל-אביב (מלציט 29) בשעה 19:00 על החיים פה אצלנו בשכונה. כל מי שגר פה ומרגיש קשור למקום, כדאי שיגיע. עפ"י טיים-אאוט זהו דיון פתוח לציבור בנושאים בוערים, כגון מחסור בשטחים ירוקים, מיעוט במוסדות לרווחת הציבור והצורך בדיון ציבורי על אופי השכונות. הנושאים שבוערים אצלי הם:

1. איך יכול להיות שהעירייה לא מיידעת את התושבים לפני שמתחילים לחפור להם ברחוב? עזבו שיתוף ציבור, לפחות שיגידו לנו מתי חופרים.

2. למה הולכי הרגל הם אחרונים בסדר העדיפויות פה? על המדרכות נוסעים קטנועים באין מפריע ועל מעברי החצייה עומדות מכוניות. ורבאק, די לכיבוש של המדרכות ע"י מכוניות חונות. לא ראיתי דבר כזה בשום עיר בעולם (אל תתחילו אפילו להביא לי דוגמאות כמו בנגקוק, לא חוכמה).

3. מתי כבר יבינו פה שתחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע היא צורך חיוני בשביל לתת לאנשים אפשרות מינימלית להיפטר מהרכב שלהם? זו לא מלחמת דת, זה פיקוח נפש.

טוב, אני כבר מחומם לדיון, נראה מה יצא מזה. 

עדכון: ראיתי ממש עכשיו בוואינט. אורלב שוב מחמם את החוק שאמור לפתוח לדוסים אפשרות להנות מהחיים (יום מנוחה נוסף ביום ראשון), ובתמורה אומר שלא יתנגד לתחבורה ציבורית בשבת. אורלב, גם אם תמשיך להתנגד, אנחנו צריכים את התחבורה הזאת, ואל תקשר לי את זה לאפשרות של הדוסים להנות או להנות מהחיים. כל אחד עושה את הבחירות שלו.

פוסט זה קשור למספר מקומות שהמשותף להם הוא שכולם מחוץ לעיר (ואני לא מבין למה אנשים גרים שם). אני מתכבד להביא לידיעתכם מספר בלוגים מוניציפאליים שלצערי לא התרוממו, למרות שהייתי שמח לדעת מה קרה בסופם ונראה לי שיש מחסור רציני בבלוגים כאלה בבלוגוספירה העברית.

נתחיל בבלוג שכן מתפקד, ולא סתם אלא באיזור שנקרא מודיעין-מכבים-רעות. גילוי נאות: מעולם לא הייתי במכבים או ברעות ופעם אחת עברתי בטעות עם הרכב במודיעין (וזה הספיק לי). אמנם מודיעין ושכנותיה מצטיינות בתכנון עירוני אנטי-אנושי, אבל מסתבר שסוגיות הרות גורל (מחסומים, הקרב של מכבים-רעות לעצמאות מוניציפאלית וכו' ) הנוגעות לניהול המשותף של שלושת היישובים עולות במועצת היישוב. את כל זה מסקר יקי בז'ה בבלוג שלו "מרחב-ווטש" המתמקד במיוחד בסיעה "מרחב למודיעין" שיקי מבקר בקביעות. בסך-הכל נראה שליקי באמת איכפת ממה שקורה בתחום המושב שלו, וגם אם יש לו הטייה מסויימת (כמו לכולנו), הוא מסקר את הנושא הקרוב לליבו באופן ראוי לציון. אני מניח שישיבות המועצה של מודיעין הן אחד הדברים המשעממים ביותר שניתן לצפות בהם, ורק על זה שהוא הולך אליהן ולא נרדם באמצע, מגיע לו שאפו רציני.

מספר בלוגים מוניציפאליים שהייתי רוצה לדעת מה עלה בסופם מובאים להלן:

1. "אזרחים למען ראש העין" הוא בלוג שהספיק להוציא בדיוק פוסט אחד. האם אין אזרחים למען ראש העין? איפה זה ראש העין והאם היא (לא) מתקיימת באותו מרחב אמורפי כמו פתח-תקווה?

2. הבלוג "יש נייעס!". לא בדיוק מוניציפאלי, אלא בלוג המסקר את המגזר החרדי (האדמור מצאנז עבר צנתור פתאומי, למי שלא ידע). לצערי, הבלוג הפסיק לפעול אחרי יום אחד. מעניין האם הופעלה צנזורה פנימית במגזר או שהבלוגר ראה שזה לא זה.

3. הבלוג האופטימי ביותר (ועם פוסט אחד בלבד) – "מתחילים מחדש בוואיומינג". האם הם כבר התחילו מחדש? מה קרה שם, ולמה דווקא וואיומינג? חוץ מאתר סקי מוצלח (Jackson Hole) וגישה נוחה לילוסטון, מה עוד יש שם? אולי כל תושבי ראש העין עברו לוואיומינג?

לא בסדר להפסיק ככה בלוגים, אני במתח. 

וידאו שערורייתי המציג ישראלים נהנים באיטליה. סיכום קצרצר של חופשה אדירה על מדרונות ססטרייר.

אזהרה: הוידאו מכיל גברים בטייץ גולשים על סנובורד.

למי שלא מכיר, אני הגולש במעיל האפור על המדרונות. באדיבות רוקח ובניו הפקות.

אז מה קורה לכיכר רבין? הכיכר החשובה בארץ נהפכה לחצר אירועים להשכרה לכל המרבה במחיר. כל אירוע מסחרי מוזמן לכיכר בתנאי שאין שום קשר בינו לבין התרבות העברית או לעיר תל-אביב (ולכן שבוע הספר מתקיים מחוץ לעיר). אוסם חכרו (ולא בפעם הראשונה) את הכיכר לכמה ימים לטובת פסטיבל פרסומי בו הם מתיימרים בין השאר:

"… לחיבור חוויית הקפה לעולם התוכן של הספרים, באמצעות שיתופי פעולה מסחריים עם הרשתות המובילות".

משעשע שליד האופצייה ההמונית של הרב-מכר עם הקפה הגרוע בכיכר, נמצאת החנות "תולעת ספרים" המשלבת אותם מוצרים (קפה וספר) רק בצורה האיכותית שלהם. כיכר רבין סובלת מהרבה מאוד בעיות והינה כיכר בלתי-נעימה בעליל הזועקת לשינוי ופרט להפגנות ענק אין הרבה מה לעשות עם הכיכר הזו. נדרשת הצללה של הכיכר וכן שימושים אלטרנטיביים (רחבת שח-מט, קפה לקחת, עגלות מזון וכו' ) על-מנת להפוך את כיכר רבין למקום שכיף יהיה לעצור בו באמצע היום.

בניגוד לפאר פרידמן, אני לא מתכוון להחרים את שבוע הספר. המשמעות של החרמה מתבטאת באקטיביות מצידו של המחרים ומאמץ מסויים על-מנת לא להגיע לארוע. מכיוון שהארוע עצמו מתקיים מחוץ לעיר אין שום צורך להתאמץ. הרבה יותר קשה להתעלם מהאוהלים שנמצאים בכיכר עכשיו (ומהרעש שהם עושים לי במטבח). חוצמזה, ממה שראיתי אין הבדל גדול בין שבוע הספר לבין "טעם העיר" (גילוי נאות: מעולם לא הייתי ב"טעם העיר" או בשבוע הספר בפארק).

למרות כל זאת, תל-אביב היא ילדה גדולה שיודעת להתגבר על הגורמים המסחריים ועל ראשי-העיר הדורסניים שלה, ולכן לצד פסטיבלים מסחריים חסרי תקנה כמו זה של אוסם, מתקיימים להם גם ארועים צנועים יחסית כמו פסטיבל נחלת בנימין הקטנה. אני לא מלין על "טעם העיר". מי שרוצה להידחק עם עוד עשרות אלפי אנשים צפופים ומזיעים על קייטרינגים וצלחות פלסטיק מוזמן. העיר שלי יודעת להשביע את תיאבון אנשי הפרברים וגם את הדרישות המינימליות שלי במקביל.

אני מתכנן פוסט מקיף על כיכרות בתל-אביב, אבל עד אז אתם מוזמנים להתרשם מאחת הכיכרות החביבות עליי(שגם נמצאת בין עשרת הכיכרות הטובות בארה"ב) בלינק הזה.

הייתי הולך לארוע של צ'אק פאולניק ואירוין וולש. המחבר של "מועדון קרב" והמחבר של טריינספוטינג בהקראה משותפת של ספריהם החדשים. בשביל זה בנו את ניו-יורק (למרות שהם כבר נפגשו בעבר במקומות אחרים).

בכל מקרה, זה מזכיר לי שהייתי בניו-יורק בספטמבר ויצא לי להיות נוכח במפגש של תומס פרידמן וג'וזף שטיגליץ ב-NYU. תומס פרידמן רואה את חצי הכוס המלאה של הגלובליזציה וטוען שאמנם יש הרבה מאוד עניים בהודו, אבל יש 200 מיליון הודים לא עניים היום בזכות הגלובליזציה. ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל בכלכלה, שם עין ביקורתית על כשלונות הגלובליזציה (המשברים בתאילנד ובארגנטינה למשל), והספר שלו "Globalization and its Discontents" (שאפילו תורגם לעברית תחת השם "אי-נחת בגלובליזציה" ) הוא קריאת חובה בתחום.

לא משנה מתי תהיו בניו-יורק, תמיד יהיה משהו גלובלי בהתרחשות. אבל אני לא בניו-יורק היום, בניגוד לאורי אורן.

"חרא של מדינה", "אדם לאדם זאב", "איבדנו צלם אנוש", וכמובן "נהיינו אמריקה" הם רק חלק קטן ממה שנאמר לגבי הוידאו המטושטש והמצומצם שרץ על כל הארץ. התעלמות מהיחיד המוטל באמצע הצומת הסואן עם מוח שפוך על האספלט יכולה להתפרש כמגפת ניכור, חוסר-איכפתיות, ואווירת "כל אחד לעצמו". המציאות היא שראינו את תופעת "הצופה מהצד" בפעולה. כשיש צופים רבים למקרה כזה, כל אחד מניח שמישהו אחר כבר יתקשר למשטרה ומיעוט (אם בכלל) מתקשרים. תשאלו את עצמכם מתי פעם אחרונה הרמתם טלפון לעירייה כשראיתם רמזור שבור בצומת מרכזי או לחילופין כשראיתם שני אנשים הולכים מכות ברחוב.

מלקולם גלדוול, בספרו "The Tipping Point" (תלכו ותקנו, עכשיו), מרחיב על המקרה בו בחורה בשם קיטי ג'נובז נרצחה בדקירות סכין בקווינס בניו-יורק כאשר גבר רדף אחריה ברחוב במשך כחצי שעה. 38 שכנים (!) היו עדים למתרחש ואף אחד לא קרא למשטרה למרות שפעולה זו הייתה יכולה להציל את חייה של קיטי. גלדוול מזכיר ניסוי פסיכולוגי בו מיקמו שחקן המשחק חולה אפילפסיה ומקבל התקף, כאשר הנבחן בניסוי שוהה בחדר סמוך. הניסוי מצא שכאשר הנבדק מניח שרק הוא שומע את ההתקף ב-85% מהמקרים הוא קורה לעזרה. כאשר הנבדק מניח שעוד ארבעה אנשים שומעים את ההתקף הוא מזעיק עזרה רק ב-35% מהמקרים. לצורך העניין, אם רוכב האופנוע היה נהרג בתאונה על כביש שומם, אחוז הנהגים שהיה עוצר לבדוק את העניין היה גבוה בהרבה.

ההתלהמות הכללית שהשתלטה היום על כל כלי התקשורת (כולל הבלוגוספירה) בהקשר זה מיותרת לחלוטין. אין פה שום קשר לערכים לאומיים או סולידריות. מדובר בהתנהגות אנושית טבעית בסך-הכל, והמחקרים כבר בוצעו כדי להוכיח את זה. יש פנייה למזוז כדי שיחקור אישית את כל האנשים שעברו בצומת ואבי דיכטר, בנאום שהמילה פופוליסטי קטנה עליו, שואל על האדישות והרגישות בחברה. דיכטר, אשר עיקר מומחיותו היא בשיטות פיצוח ראשי ערבים, ואשר מפעיל בהצלחה שיטות אלה על ציבור הסטודנטים בימים אלה, מעיז לדבר על רגישות. עצתי לך, מר דיכטר, היא לדבר פחות, ולהוריד מהמדרכות את האופנוענים שנוסעים עליהן.

אני רוצה להביא בהזדמנות זו את הסיפור של יהונתן קלינגר על תאונה בכביש סואן שהוא חווה באופן אישי לפני מספר חודשים. קלינגר פעל כשנדרש לכך, אבל קלינגר הוא לא כמו רובנו.

ולפני סיום, נמאס לי שבכל פעם שמשהו נראה דפוק פה, תמיד יהיה מישהו שיגיד שנהיינו "כמו אמריקה". באמריקה שלי אנשים נוהגים בכבוד אחד בשני, המושל מעלה את נושא הרעב לתקשורת הארצית, והחופים בבעלות ציבורית ואסור לבנות עליהם. (מי שניחש שמדובר בפורטלנד, אורגון, מקבל סיור מודרך בפורטלנד). לפעמים, מדינת ישראל מזכירה לי דווקא את בלגיה.

לקריאת המשך:

תופעת "הצופה מהצד" – ויקיפדיה

חניון הארבעה, המייצג את שיא הג'יפה התל-אביבית כולל כל פחי-הזבל, הטינוף והמזגנים הבולטים יהפוך בשנים הקרובות לכיכר גבעון בהשראת פיאצה נבונה. אני לא אומר זאת סתם, שמעתי זאת במו אוזניי בדיון שנערך היום במשרד האדריכלים תמא בתל-אביב. התוכנית אושרה ע"י העירייה ונקבע לוח זמנים לביצוע (לפני סוף העשור אמור להסתיים הפרויקט).

עבדכם הנאמן חגג ביומיים האחרונים באירועי "בתים מבפנים" בתל-אביב. הדחיסות האורבנית של הסופ"ש הזה הציפה אותי לחלוטין. זהו סיכום ראשוני בלבד של הפסטיבל ועוד פוסטים רבים ייכתבו בנושאים הספציפיים שעלו לי בראש במהלך הסיורים בבתים ובגנים בעיר. היה מעולה, והפסטיבל תיקתק באופן ראוי לציון במדינת ישראל, במיוחד בהתחשב בזה שהוא נערך בפעם הראשונה. המעידות היחידות היו קשורות לכך שהמארגנים מן הסתם לא ציפו להצלחה כזאת היסטרית. הסיורים הפתוחים היו קצת עמוסים, והסיורים שנדרשה אליהם הרשמה מוקדמת התמלאו הרבה לפני הפסטיבל. אני צופה שאירועי "בתים מבפנים" יהפכו למסורת שנתית ויתבצעו באופן מוצלח אפילו יותר (וממוסחר יותר מן הסתם) גם בשנים הבאות. שאפו ענק מגיע למארגנים, אדריכל אלון בן נון ואביבה לוינסון.

סיכום קצר של מה שהספקתי:

1. סיור בגן מאיר עם האדריכלית שהחזירה אותו לחיים אותו לחיים, יעל מוריה. הרבה תובנות ישראליות ותל-אביביות על גידור, משטור, כיף ותל-אביב מסיור בגן החשוב ביותר של העיר.

2. סיור מודרך בבית אליהו גולומב, מייסד "ההגנה" ועל הדרך גם ביקור במוזיאון ההגנה עצמו. ציונות, "מגש הכסף" וגם פרטים איזוטריים מחייו של אליהו גולומב וחבריו משה שרת ודב הוז.

3. ביקור בגג של נחמני 23. הרבה צילומים של מרכז העיר מזווית שלא יצא לי לראות קודם.

4. סיור במעברים מתחת לדיזנגוף סנטר בהדרכת הקב"ט של הסנטר, איתי בללי. אחד הסיורים הפופולריים ביותר בפסטיבל, כלל הצצה למשאבות מי התהום מתחת לסנטר וגם תצפית על העטלפים שבסנטר (בחלל שהיה פעם "המערה החשמלית"). דיזנגוף סנטר נראה כמו קניון, אבל בכל זאת יש בו קצת יותר.

5.  השתתפות בדיון על נוף עירוני במשרד אדריכלים תמא. למעשה, הוצגו תוכניות של חמישה כיכרות בשלבי ביצוע שונים בארץ. הנושא שעורר את הקהל מופיע בכותרת. מכיוון ששאר הכיכרות מבוצעות בפרברי תל-אביב (אחת בירושלים, וגם היא עוררה דיון מסוים), רוב הקהל לא גילה בהן עניין רב.

הפסטיבל הזה חיזק אצלי את הקשר לאחת הערים החביבות עליי בעולם, תל-אביב. זהו לשלב זה. אני צריך להעלות תמונות לפליקר, לסדר קצת מחשבות ואז אשוב עם פרוט הממצאים.

עדכון: פוסט על הסיור בגן מאיר.