עוד בלוג תל אביבי

לפני ההפגנה, המתמודד האנרכיסטי קויצ'י טויאמה, שרץ לראשות העיר טוקיו וקיבל 10,000 קולות, בנאום לאומה על הקטעים הלא טובים של הדמוקרטיה (ביפן ובכלל). הבחור הזה כל-כך הזוי שמן הראוי היה לתת לו לנאום היום בכיכר רבין ואם אפשר ביפנית. (דרך: בוינג בוינג).

ממשיכים להתכונן להפגנה מחר (בעצם כבר היום) בערב, ועד אז צריך איכשהו להעביר את הזמן. הרשו לי לעזור לכם. לרגעים קשים במיוחד, אם במקרה אתם נזכרים שאולמרט ופרץ עדיין בתפקידיהם, או אם הבלוג שלכם לא מגיב, הרשו לי להמליץ לכם על הבלוג "כן אבל לא אבל כן" , הידוע גם כ- YesButNoButYes. הבלוג הזה חי (כך מעידים כותביו) בצומת בין גוגל לשעמום ובו תמצאו איפה נמצאים כוכבי "תהילה" היום,  וגם את עשרת הקליפים הטובים ביותר של הדלקת נאדים.

אחרי שהתאוששתם, אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לפרויקט "חלונות כל העולם" או בשמו העברי Windows of the World, שמומש ע"י בלוגר-העל אנדרו סאליבן. אנשים שולחים לאנדרו תמונות מכל העולם מהחלונות שלהם עם ציון של מקום וזמן, והוא מעלה. פרויקט יפהפה המתפרס על פני כל הגלובוס (כולל סמואה) מזמין את הצופה לראות את המקומות המוכרים לו וגם אלו שלא מוכרים מזוויות יומיומיות של קוראים אחרים של סאליבן. בינתיים, לתל-אביב יש תמונה אחת בפרויקט הזה, ולירושלים שלוש. נפעל לתיקון המצב.

ודבר אחרון. וואלה! פתחו מדור שבועי המדווח מהמתרחש בבלוגוספירה הישראלית (תחת אינטרנט ומחשבים) ועבדכם הנאמן זכה ללינקוק. מי אמר שבלוגרים לא משפיעים על דעת הקהל בארץ? 

בסוף השבוע הקרוב יתקיים ארוע ארכיטקטוני סוער בעיר. היוזמים, אדריכל אלון בן נון ואביבה לוינסון, הצליחו לגייס את העירייה ועוד גורמים רבים ולאפשר לקהל הרחב לבקר בכמה מבנים מיוחדים בעיר, ללמוד על הגנים שלה, ואפילו לעמוד מקרוב על כמה אספקטים הניצבים בבסיסם של דיזנגוף סנטר ובית המשפט המחוזי, והכל פחות או יותר בחינם.

אתר הפסטיבל הרשמי מבטיח גדולות ונצורות. אני יכול לעדכן אתכם שכבר נגמרו כל המקומות לסיורים הדורשים הרשמה מוקדמת, אבל עדיין יש הרבה מה לראות בחגיגה הזו. אני מתכוון לקחת שיעור בהיסטוריה של גן מאיר, ללמוד מה עבר לארכיטקטים שתכננו את דיזנגוף סנטר בראש ולהשתתף בדיון על נוף עירוני בשבת אחר-הצהריים. בשאיפה, אני מקווה גם לראות כמה בתים מעניינים מבפנים.

מבין כל הבתים הפתוחים לציבור במסגרת הארוע, היחיד שהייתי בו הוא הלופט של אלון קסטיאל, והוא בהחלט שווה ביקור למי שעוד לא היה.

הדף המלא של האירועים

דף הבית של בתים מבפנים

העיר הזאת מתחילה סופסוף לקבל את הכבוד המגיע לה.

כולכם מכירים אותם, ויכול להיות שיש לכם אפילו חברים כאלו. אני מתכוון לאלו השונאים את תל-אביב (להלן שאת"א = שונא את תל-אביב). השאת"אים מתחלקים לשני סוגים: אלו שלא מגיעים אליה בכלל אף פעם, ואלו שמגיעים אליה מדי פעם לבילוי, אבל לא יגורו בה בחיים. בדרך-כלל, השנאה לעיר נעוצה בבעיות התחבורה והחנייה שלה ומתבטאת בביטויים כמו "אין שם חנייה" וכיו"ב. ובכן, למען אלו השונאים את העיר וחבריהם, אני מתכבד להדליק פוסט זה ובו אפרט כיצד ניתן לקחת כל שאת"א ולהפוך אותו או אותה לאוהבי העיר.

ובכן, הדרך הטובה ביותר להכיר את העיר היא בשעות היום, רצוי באמצע השבוע, אבל אם זה לא מתאפשר אפשר גם בשבת, ואפילו ביום ששי העמוס. הזמינו את השאת"א לתל-אביב, אבל בשום פנים ואופן אל תתנו לא לנהוג או לחפש חנייה בעיר, שכן פעולה כזו תעיר בו טראומות רדומות, והוא ייזכר בפעם האחרונה שהגיע לעיר, חיפש חנייה חצי שעה, חנה באדום-לבן ונגרר לו הרכב. הציעו לשאת"א להגיע לעיר בתחבורה ציבורית (עדיף רכבת), או במקרים קשים איספו אותו עם רכבכם (או תמליצו על מונית) ועזרו לו להיכנס לעיר ללא עצבים.

אין ללעוג בפני השאת"א הפרובינציאלי על המקום ממנו הוא בא. השאירו לו לעשות זאת בסוף היום בעצמו.

בעת הסיור עם השאת"א בעיר מומלץ לבצע את הפעילויות הבאות (הסדר לא חשוב):

1. ישיבה על ספסל בגינה (גינת חיסין והגינה ליד סוזן דלאל הן החביבות עליי) תראה לשאת"א את השקט ומעט הירוק שאפשר למצוא במרכז העיר.

2. סיור בגלריות ברחוב גורדון ייתן טעימה תרבותית בחינם.

3.הים בחורף ובאביב הוא אחד המראות היפים בעיר, במיוחד לקראת שקיעה בסתם יום של חול. בקיץ חם מדי, צפוף מדי ומלוכלך, במיוחד בסופי השבוע.

4. סיבוב בסימטה אלמונית ופלונית יוסיף להתפעלות של השאת"א שלא חשב שיכולים להיות מקומות כאלה בתל-אביב. אפשר לעצור בנסיך הקטן להתפלפלות ספרותית וגם לשתות קפה שם או בסוניה געצל שפירא. לרדיקלים, מומלץ לבדוק את מדף הספרים של סלון מזל, ולפתוח בשיחה על ההרס העצמי של הקפיטליזם.

5. מהסימטאות המשך בחצייה דרך גן מאיר לרחוב טשרניחובסקי עד סוף הרחוב (כולל ביקור בחנות הפופים והחנות לספרי עיצוב) וחזרה דרך רחוב ביאליק עד בית העירייה הישן. כיכר ביאליק תפתיע את השאת"א ותגרום לו לעצור ולחשוב, שמא בכל זאת יש יופי בעיר תל-אביב.

6. סיבוב בכמה חנויות ספרים מומלץ אם השאת"א נוהג לקרוא, ברחובות קינג ג'ורג' ואלנבי יש כמה מהחנויות המשומשות הטובות בעיר.

בעת הסיור עלול השאת"א להיתקל בכמה טיפוסים אותם לא יוכל לאפיין ולכן עליכם לעזור לו:

• הומלס – בן-אדם שמחכה לדירה פנוייה בתל-אביב ובינתיים מעדיף לגור ברחוב על-פני דירה ברמת-גן.

• עובד זר – בן-אדם שמגיע ממקום כל-כך דפוק שמגורים בדירה מעופשת בדרום תל-אביב עדיפים בעיניו (ובנוסף אין לו זכויות בגרוש).

• הומוסקסואל – גבר שמעדיף גברים. חשוב להסביר לשאת"א שהומוסקסואליות לא מדבקת ושגם הומוסקסואלים הם בני-אדם (וגם להם חסרות כמה זכויות).

במקרה של היתקלות עם סלבריטי שהשאת"א זיהה מהטלוויזיה עליכם להסביר לו שגם סלבריטאים הם בני-אדם וכולם משום מה גרים בתל-אביב. אם השאת"א מתחיל להזיל ריר ורוצה להצטלם עם הדמות הטלוויזיונית או לגעת בה, עליכם לנגב את הריר מהפה שלו, ולהסביר לו בתוקף שאין קשר בין הדמות מהטלוויזיה לאדם. אם הוא עדיין מתעקש לחבור לצילום משותף התרחקו לאיטכם מהמקום.

התגברתם על כל הקשיים והשאת"א עדיין איתכם בתל-אביב. עכשיו מגיע שלב ההכרעה. בשלב זה עלולה ההתנגדות האחרונה של השאת"א לעלות ולטעון שתל-אביב היא עיר שמלאה בהומלסים, עובדים זרים, הומואים, שמאלנים ומניאקים. עליכם להרגיע את השאת"א, לציין שמדינת ישראל הוקמה בתל-אביב ושבעיר נוהלה המלחמה העיקרית נגד הבריטים בתקופת הישוב. ניתן לבקר גם בבית-הקברות בטרומפלדור ולתת כבוד לגדולי האומה שקבורים שם.

במהלך הסיור יש להימנע ככל האפשר מהתקרבות לאתרי בנייה בעיר (לא קל, אני יודע). בסוף היום מובטח לכם שידידכם יתחיל לספור את הימים עד למעבר לתל-אביב.

לגבי חוויות ליליות חיוביות אני ממליץ לקרוא פה על חוויותיה של הגר בלילה עירוני.

ועוד סיפור אחד טוב על תל-אביב דרך האופניים.

תמונה שתפסתי היום ברחוב מלצ'ט יוחנן הסנדלר פינת רחוב העבודה. תל-אביב לורידים.

לחצו על התמונה להגדלה.

חסר משהו מהותי בדוח וינוגרד – השפעת התקשורת על מהלך המלחמה. ביום חמישי הקרוב הולכים לתלות את אולמרט ופרץ בכיכר העיר. עכשיו צריך להתכונן למלחמה הבאה. מלחמת לבנון השנייה הייתה המלחמה הראשונה שהועברה בלייב לכל העולם והראשונה בה השתתפו בלוגרים. ההשפעה של התקשורת על תוצאות המלחמה הייתה משמעותית יותר מהקרבות עצמם ומכמויות ההרוגים בפועל. השימוש של החיזבאללה בביום תמונות הרס ומוות בביירות (כמו שקרה בפועל), משמעותי יותר להצלחת המלחמה או הכישלון בה, מאשר ההחלטות הצבאיות. לאחר שהתקבלה ההחלטה (הפזיזה) לצאת למלחמה, לא בטוח שלמדינת ישראל היה סיכוי לנצח.
למזלנו, באוניברסיטת הרווארד כבר התחילו לבדוק את העניין, ובמכון שורנשטיין לתקשורת, פוליטיקה ומדיניות ציבורית הפיקו מסמך המתייחס לשימוש בתקשורת כנשק בעימות לא סימטרי. המסקנה היא שהשליטה הכמעט-מוחלטת של חיזבאללה בתקשורת בשטחים שלו, מול האי-שליטה של מדינת ישראל בתקשורת בשטחה, הביאה לניצחון תקשורתי כמעט חד-צדדי של החיזבאללה במלחמה. הניצחון התקשורתי הוא הניצחון האמיתי במלחמה וכמויות ההרוגים והנזק לשני הצדדים הן שוליות יחסית, ואפילו לא מעניינות במיוחד מבחינה תקשורתית. החובה לדווח מהר ובאופן סנסציוני גורמת בקלות להערכות ראשוניות של כמויות הרוגים גדולות בהרבה מאשר הכמויות האמיתיות שמדווחות מספר ימים אחר-כך. השאלה הגדולה היא איך מתארגנים בנושא הזה לקראת המלחמה הבאה, מעבר לקריאות להתגייסות של הבלוגוספירה הישראלית כמו שעשה קלינגר בזמנו.

ראש הממשלה הבא ושר הביטחון ייצטרכו לחשוב קודם כל על ניהול התקשורת במלחמה הבאה:

1. האם נדרשות מגבלות כאלה או אחרות (אם בכלל ניתן להפעיל כאלו) על התקשורת הישראלית והזרה?

2. איך ייעשה השימוש בדובר צה"ל באופן שישאף לאפקטיביות רבה יותר במלחמה התקשורתית?

קישור למאמר של הרווארד

(דרך: LGF)

אבן-גבירול פינת השופטים, יום חמישי בלילה. עוד ליל שיפוצים מסתיים לו והבובקאט הקטן שסגר את הבור פוצח במחול.

בוידאו הראשון יש את סיבוב הניצחון של הבובקאט. בוידאו השני יש את כל הקטע של סתימת הבור. מי אמר שהעירייה לא מספקת בידור לתושבים?

]

הפוסט הזה הוא מחווה לכל האנשים שגרים בתל-אביב ומתים עליה ויודעים שאין לה תחליף, אבל לפעמים הם נתקלים באחד מהדברים שיכולים לגרום אפילו לתל-אביבים טובים לפנות לשגרירות קנדה/אוסטרליה/נמיביה. גם אנשי הפרברים והפריפריה ששונאים את תל-אביב ("איך אפשר לנהוג בעיר הזאת? כמה רעש, והשכירות…" ) יכולים אולי להזדהות.

אלה הדברים שאני ממש, אבל ממש שונא בעיר תל-אביב:

1. אי-אפשר ללכת בעיר הזאת על מדרכות, כי הן חסומות ע"י מכוניות, אופנועים, פחים וספות ישנות של הסבתא. מי המציא את הנוהג של השארת הספות הדפוקות על המדרכות?

2. יום אחד סוגרים לך את הפנייה שמאלה מהרחוב בלי הודעה מוקדמת, וממשיכים לחפור לנצח.

3. תל-אביב קרובה מדי לבת-ים (מזל שתקענו את יפו באמצע).

4. ראש העיר ראה יותר מדי פעמים את הסרט "תעלת בלאומילך" והוא מנסה להפוך את אבן-גבירול לתעלה.

5. העיר הלבנה עשויה בעיקר מבתים אפורים ומתפוררים.

6. הדברים היחידים שעובדים בלי הפסקה בעיר בלי הפסקה הם פקחי חנייה ומשאיות זבל.

7. כל הנגנים שמנסים לפרוץ גרים לידך ובודקים איך אתה מגיב לקלרינט (אשכרה יש לי נגן קלרינט ליד הבית) בבקר, ותופים בערב. שאר השכנים מתחרים ביניהם למי יש את הסטריאו הכי חזק.

8. כיכר דיזנגוף היא בכלל לא כיכר אלא מין מחלף עם מזרקה מכוערת כל-כך, שלשילוב הזה מגיע שיא גינס על כיעור, חוסר טעם ופיכסה כללית.

9. אי-אפשר להתרגל ללחות ולדביקות בקיץ.

10. מרוב מקומות מגניבים אין לאן לצאת מהבית ביום ששי בערב.

11. נמל תל-אביב הוא לא נמל, אלא גוש ממוסחר וחסר טעם לטובת הפרבריסטים.

12. אנשים שמתלוננים שאין חנייה. שמעתי שבחולון יש חנייה, סעו לשם.

13. אנשים שחונים על מעברי חצייה ומתפלאים שגוררים אותם גם ב-2 בלילה.

14. כולם פה מחכים לרכבת תחתית שתפתור את הבעיות. יש לי חדשות בשבילכם, לא תהיה פה רכבת תחתית גם כשלנכדים שלכם יהיו נכדים.

עיר לבנה?

להיות עדים להצעת נישואין שנענית בחיוב תוך כדי ערב אימפרוביזציות בבית של חברים. קחו את תחושת ה-feel good מהסרט הכי feel good שאתם מכירים ותכפילו פי חמש. ככה טוב לי עכשיו.

נויפלד מזכיר שהשבוע הוא "שבוע ללא טלוויזיה", מסורת שהתחילה ב-1994 ולאט לאט מתפשטת בעולם, בין השאר בעזרתו של  ארגון אד באסטרס. Culture Jam הידוע גם בשמו העברי "שיבוש תרבות" הוא אחד הספרים שהוציא מייסד הארגון קאלה לאסן והוא מתייחס לצורך לעצור את פצצת הצרכנות האמריקאית הבלתי-נשלטת, ואיך עושים זאת.

לפני מספר שנים בעודי מתגורר בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות נתקלתי באתר של אד באסטרס ומשם הגעתי לבסוף לספר. הספר מרחיב על התניות הצריכה בעולם החדש והמופלא בו אנו גרים. המטרה העיקרית  של לאסן היא להחליש מותגים ע"י אותם אמצעים פרסומיים אשר מחזקים אותם. הספר מונה בין מחלות החברה הצרכנית את הפרסום לילדים מגיל אפס, שלטי חוצות, תרבות מוכוונת מכוניות פרטיות וכמובן ההתמכרות למלכת הפרסום – הטלוויזיה.

אז מה עושים עם הטלוויזיה? אני מניח שחלקכם, כמוני, גדלתם לפני שהייתה טלוויזיה מסחרית בארץ, כשהיה רק ערוץ אחד, ומקסימום קצת כבלים פיראטיים. באיזשהו שלב הטלוויזיה נפתחה, הגיעו הכבלים וגם ערוץ 2 וחשבתי שסופסוף יש טלוויזיה. ואז נסעתי לארה"ב. התחלתי עם חבילה מלאה כולל HBO, Showtime ועוד 500 ערוצים וכמובן ממיר דיגיטלי כשפה בארץ עוד לא היו את כל השכלולים האלו. הפכתי לבטטת כורסה רצינית, אפילו יותר ממה שהייתי בארץ. אחרי חודשיים צמצמתי את כמות הערוצים. אחרי תקופה נוספת (בה המשכתי להשמין), התחלתי להבין לאט לאט (וגם קראתי קצת), איזה התניות מכניסה לנו הטלוויזיה לראש. אם אלו ההפחדות בחדשות, התוכן השיווקי בסדרות טלוויזיה, תוכניות סגנון חיים והפרסומות עצמן. כל התוכן בטלוויזיה המסחרית מכוון למכור. לא משנה אם קוראים לזה הפקת מקור, חדשות או פרסומות. החדשות צריכות להיות רעות, כדי שהפרסומת למקרר תראה לך שלמרות שהמצב חרא, מקרר חדש יפתור את זה.

קאלה לאסן מרחיב על הבעיות בעיצוב הסלון במודרני, שברוב הבתים מעוצב בשביל צפייה בטלוויזיה ולא בשביל אנשים.  הסלון משאיר את הצופה במצב הפסיבי ביותר בו הוא יכול להיות, מוכן להחדרת המסר מהמסך. כמו כן, לאסן מסביר את ההשפעה של אפקטי העריכה על תשומת הלב והתפיסה שלנו, כלומר הסיפור הטלוויזיוני הוא לא רק הצילום, אלא גם כל הקלוז-אפים, החיתוכים וזוויות המצלמה. בקיצור, הטלוויזיה היא מין מציאות משומשת המחליפה להרבה אנשים את המציאות האמיתית שלהם.

לפי הערכתי, ישראל מפגרת בקצת יותר מחמש שנים אחרי ארה"ב בכל הקשור למגמות טלוויזיוניות, ואני מופתע כל פעם מחדש כשאנשים מתפלאים לאן עוד יכולה הטלוויזיה לרדת. יש עוד הרבה לאן לרדת, וכמעט כל התוכן הטלוויזיוני מכוון למטה. מי שחושב ששווה להחזיק טלוויזיה, צריך לקחת בחשבון את העובדה שכמעט כל מה שהוא נחשף אליו בטלוויזיה זה זבל ערוך עם כוונות רעות.

בקרוב אני אציין חמש שנים ראשונות בלי טלוויזיה, ועוד היד נטויה.

הסיפור של יוחאי על חיים בלי טלוויזיה