עוד בלוג תל אביבי

לקוח מתוך הדיווח בלמהנט על המשחק של מכבי חיפה במונטז'ואיק (הר היהודים).

מעניין מה הוא עושה עם כל אותם יהודי ההרים ביד שלו.

במקום להתבאס על כל הגשם וברד שירד היום, אפשר להיזכר ביום ששי האחרון, שהיה שטוף שמש, יפה, ולא חם. תל-אביב בהקה, ופשוט בא לי לקחת איזה תייר או איזה מישהו שהתייאש, ולהראות לו שבכל זאת, היהודים בנו פה קסם.

יצאתי מביתי והלכתי לשמוע ג'ז בקיוסק ליד הבית עם סנדויץ בריא של אווז וכוס קפה. לפעמים החיים פשוט קשים מדי. בוידאו, שימו לב למכוניות מאחורי הנגנים – רק בתל-אביב.

המשכתי ללכת את כל שדרות רוטשילד, ולקבל כל מיני הצעות בדרך, כולל מגזין חינמי אחד, ולראות שלל מופעי רחוב מוצלחים פחות או יותר כולל את החבובות המפורסמות.

בסוף סיימתי עם עוד ג'ז בטצה ד'אורו בנוה-צדק (שלישיית שי זלמן). בקטע שישבנו בו בטצה ד'אורו, היה אסור לעשן וישראלים יצאו החוצה (!) כדי לעשות זאת. מסתבר שיש לנו עוד סיכוי להפוך לאומה מתוקנת.

יש ימים כאלה שמחזירים לך את האמון בעיר העברית הראשונה (והיחידה בינתיים לפי הספירה שלי).

ארבעה ספרים, שני דיסקים שהייתי צריך לשמוע וסופסוף שמעתי, 200 שעות שינה, 40 גלילי נייר טואלט (עם אלוורה!) משומשים ולפטופ אחד שקרס.

חזרתי

חברים,להלן סיכום של החוויות אותן עברתי במסגרת חופשת הסקי בססטרייר, איטליה.

בסוף פברואר נסעתי עם עוד כמה חברים לדיל של סקי בקלאב Valtur שבססטרייר (שעה וחצי מטורינו, שם באלפים האיטלקים). הקלאב הוא מעין ורסיה איטלקית של קלאב מד, כולל הופעות של צוות המועדון בערב ודיסקוטק בתוך הקלאב. הדיל אורגן ע"י שיתוף פעולה של פורום הסקי של חברת למטייל עם אופיר טורס, מה שהבטיח הרבה חולי סקי ישראלים על המדרונות באיטליה.

אנסה לסכם פה את הנקודות המרכזיות של החופשה שעברתי, שהייתה ללא ספק אחת החופשות  הטובות בחיי (לא רק אלו שעסקו בסקי), ופרט לכמה מכות קלות לא ספגתי נזקים.   אחרי ההגעה הזריזה לקלאב בצהרי יום ראשון, אכלנו ארוחת צהריים שכללה בין היתר פסטה (ואחר-כך עוד פסטה, ועוד פסטה, ועוד). לראשונה בחיי העלתי במשקל במהלך חופשת סקי. כנראה יש משהו בפסטה.

במהלך יום ראשון התארגנו על ציוד ושיעורים ואני נרשמתי לקבוצה הזהב (gold) הישראלית, מה שהתברר כאחת מהקבוצות הטובות ביותר שגלשתי איתן. היינו בערך כעשרה אנשים בקבוצה מאחורי המדריך האדיר פאולו שהראה לנו מאיפה משתין הדג וגם עזר לנו לחבר את האני הפנימי שלנו להר ולשלג.האתר עצמו מורכב מחמישה מרחבי גלישה, ססטרייר, סן סיקריו, מונטג'נברה (מעבר לגבול הצרפתי), קלבייר וסאוז ד'אוקס (שבו לא הספקנו לבקר). לצערנו, החורף לא האיר פנים לססטרייר ואיכות השלג באתר לא הייתה מדהימה ברוב הימים, וכמו כן שררו רוחות עזות בדרך- כלל שגרמו לסגירת מעליות והיה חם מדי ברב הימים (אפילו ירד קצת גשם במקום שלג ביום האחרון).  למזלנו, אולימפיאדת החורף האחרונה (2006) התקיימה בססטרייר ולכן האתר היה משופע בתותחי שלג וגם רוב הטי-בארים (מי שלא יודע מה זה טי-באר, יכול לישון בשקט), הוחלפו לכיסאות נורמליים, ככה שגלשנו בתנאים סבירים למרות הכל.

משום מה, באחד הימים שיצאנו לגלוש בהם הקבוצה, הקדימה אותי במספר דקות, ועל מנת לפצות את החברה' על ההמתנה האחת מהפסקות הקפה על ההר (הידועות גם בתור Italian-style skiing), הזמנתי את החברה' לקפוצ'ינו. עוד יתרון גדול לחופשה באיטליה הוא שבכל עצירה לקפה על ההר מקבלים קפוצ'ינו איטלקי שלוקח אפילו את הקפה בתל-אביב. למותר לציין גם, שזכיתי בכינוי מיסטר קפוצ'ינו בעקבות התקרית הזו.

היום הטוב היותר, שהיה שווה את כל החופשה, היה במונטג'נברה ביום הלפני אחרון. לאחר לילה שירדו בו כמה עשרות סנטימטרים טובים של החומר הלבן והטוב, עלינו על המדרונות בערפל, שלג ופאודר לפנים. השקט של השלג, חוסר הראות והידיעה שאתה משאיר עקבות ראשונים בשלג עשויים להעלות כל אדם שפוי למדרגה העליונה של ההתגשמות. אחר הצהריים יצאה השמש וחיזקה עוד יותר את הרגשת ההתעלות. דן, אחד מהחברים בקבוצה, סבל באותו יום מהתקפי צחוק פסיכוטיים, כתוצאה מאקסטזת שלג קיצונית ואף גרם לצ'ארלי, (מנהל הפורום) ליפול כתוצאה מכך מספר פעמים. למונטג'נברה יש חיסרון מרכזי אחד, והוא, שהוא נמצא בצרפת, ולכן יש בו הרבה ילדים ומבוגרים צרפתיים שדוחפים במעליות, מעשנים בכל מקום, לא יודעים להכין קפה, ואוהבים לרכב על טי-בארים.  בוידאו אפשר לראות את התגובה שלי לשלג.

בחזרה לססטרייר באוטובוס שאורגן לנו ע"י אופיר טורס, עליתי לשיר את "חתול וחתולה" של בום פם לכבוד היום הגדול.

אין ספק, באותו יום פאודרי התאחדתי עם ההר – I became one with the mountain.

היום האחרון לגלישה היה די מאפן והצלחתי לקבל מכה בכתף וגם להתרסק לתוך ערימת בוץ. הלקח, לא לגלוש בסוף היום האחרון. אחרי שחזרתי למועדון באותו היום הלכתי לרופא של הקלאב, שיגיד לי שהכל בסדר ושאני אחלים. הרופא, מרח לי משחה נגד כאבים ואז בא להוציא זריקה ולתקוע לי אותה בכתף. אמרתי לו שאני רגיש לזריקות ושאם הכל בסדר (חוץ מהכאב) אני אסתדר גם בלי זריקה.

בערבים, אחרי שהיינו ישנים ונחים, אכלנו ארוחות ערב שהצטיינו בעיקר באגף הפסטות (למרות שבערב האחרון פירקנו גם שרימפסים בידיים), הלכנו לבר ולדיסקוטק של המועדון וניסינו להתחיל עם איטלקיות (שלא יודעות אנגלית). האיטלקיות עצמן (ופה ושם גם האיטלקים) דופקות הופעה כל ערב כאילו מדובר לפחות בבר-מצווה של הילד של השכן. מחשופים ועקבים הם לבוש חובה  באיטליה לנשים, וזה ללא ספק אחד היתרונות הגדולים של העם האיטלקי. לפעמים היינו גם רואים את ההופעה (באיטלקית) של צוות המועדון בערב, ופעם אחת צ'ארלי וטל השתתפו בקטע שמזכיר את הFull Monty. הטראומה עדיין חזקה. ערב אחד דפקנו גם יציאה עצבנית לדיסקוטק המרכזי בססטרייר, טאבאטה, שתינו, רקדנו וחגגנו.

עוד דבר אחד גדול שהיה באיטליה הוא שאסור לעשן במקומות סגורים. כלומר, אנשים יוצאים מהפאבים והדיסקוטקים החוצה (בקור של -2 מעלות) לעשן, ומשאירים לך את הבגדים והשיער ללא הסירחון. אם האיטלקים יכולים, אני בטוח שאפילו אנחנו נצליח.

לסיכומו של עניין, הייתה חוויה אדירה, ועל המטוס בדרך חזרה הכרתי יותר מעשרים איש. מי שעוד לא יצא לחופשת סקי מימיו, הגיע הזמן. לי כבר שמור מקום בדיל של השנה הבאה.  נ.ב עד השנה הבאה נמשיך לגלוש במורדות אבן-גבירול.

עדכון:

ככה אני מגיב אחרי יום אדיר של פאודר:

נו, מתברר שאל גור, ההוא שהיה פעם סגן-נשיא לא ברור, צורך הרבה יותר מדי אנרגיה, בניגוד למסר שהוא מעביר בסרט שלו "An Inconvenient Truth". הסרט עצמו עשוי היטב ואפילו זכה באוסקר (אני ראיתי אותו בטיסה בארה"ב, ככה שתרמתי את שלי להתחממות ע"י דלק מטוסים).

היום גם ראיתי את הסרטון הבא, שמתייחס לסדר העדיפויות שצריך להיות לגבי הבעיות המהותיות בכדור-הארץ (רעב, מחלות וכיו"ב) אצל הקפיטליסט. נראה שכל הקטע של השלכות ההתחממות הגלובלית יצא קצת משליטה באדיבות סרטי האסונות ואל גור. לאנושות עדיף להתמקד במניעת איידס ובשיפור ההיגיינה בעולם השלישי בהרבה מול ההשפעה השולית שלנו (כמסתבר) על שינוייי האקלים.

בדיוק חשבתי איזה כיף באיטליה ובכל מקום אחר שאסור לעשן בו במקומות סגורים וראיתי את הפוסט הזה של הופמן.

אפילו באיטליה שבמערב אירופה, עם אנשים שלא נתפסים בעיניי כמתוחכמים במיוחד (תחשבו טלויזיה איטלקית, תחשבו ברלוסקוני), צריך לצאת החוצה מהבאר או מהמועדון בשביל לעשן ולהסריח. הייתי עכשיו חצי שעה באוורבוך ואני צריך חפיפה לשיער. האם אנשים פה כל-כך מדוכאים שהם צריכים להתגבר על כך ע"י הסרחה הדדית? אולי ככה הם מראים איזשהו כח, מין תפיסת טריטוריה סרחונית? אולי סתם משעמום ופוזה אלעק?

אני לא יכול לא לצאת החוצה ונמאס לי מהסירחון. כל-כך קשה לחזור לארץ מחופשה וקשה עוד יותר המחשבה על כל אותן ערים נפלאות שבהן העישון אסור ורק פה בתל-אביב, העיר העברית היחידה, עדיין מותר לעשן.

אחד הדברים האהובים עלי ביותר בעיר הקודש ,תל-אביב, הוא הקשר הנרקם בין אנשים תוך שניות בעיר הזו. יצאתי מביתי בצהרים, וכהרגלי לאחר שיבה מחו"ל הייתי בדרך לאכול חומוס אצל אבו-אדהם בקרליבך. בעודי צועד לי בשדרות תרס"ט ליד הבימה, בעל הקיוסק-קפה "מתחת לעץ", אמיר, מזמין אותי ליריד ספרים בתוספת ג'ז אצלו ביום ששי הקרוב. אני רושם לעצמי לבוא לשם וממשיך בדרכי. אני מאתר איש מחופש לצ'יף אינדיאני ומבקש רשות לצלם אותו בוידאו יורה בקשת.

מכאן העניינים מתחילים להידרדר, והאיש היקר מוצא את עצמו מכוון לעבר תפוח המונח על ראשו של אופנוען. התוצאה מובאת בוידאו המצורף. אין, פשוט אין על תל-אביב.

תמצית הארוע: ג'יפ נהוג ע"י נהגת בגיל העמידה נכנס בקשישה בצומת הרחובות דיזנגוף ושמריהו לוין בעיר תל-אביב.

ולחדשות בהרחבה: חזרתי היום מהחופש באיטליה עייף וחבול קצת. לא הלכתי לאף מסיבת פורים ואחרי שפרקתי את המזוודה והתקלחתי, יצאתי למכולת בקצה הרחוב לקנות קצת גבינה ולחם. בעודי קונה מצרכי יסוד, ג'יפ נכנס לו בקשישה בצומת ליד המכולת. הקשישה נפצעה ופונתה באמבולנס. אני סבור שהתאונה נגרמה עקב החפירות בצומת ומערכת תמרורים ורמזורים זמנית שערורייתית. הוידאו המצורף מסכם את העניין.

אני מתנצל על איכות הסאונד ועל המלמולים הלא ברורים שלי. הצומת היה רועש, ואני הייתי עייף מאוד.

רק התחלתי וכבר אני לוקח קצת חופש להירגע במורדות האיטלקיים. אני מקווה שהם יודעים לייצר שלג שם, כי החורף באירופה לא היה משהו.

כשאני אחזור אני אוסיף פה תוכן מרתק ואוניברסאלי הנוגע לכל אחד ואחת. בנוסף אולי אפילו אשנה את התצורה הבסיסית של הבלוג למשהו אחר, אבל זה נראה לי מאמץ לא קטן לחשוב על העיצוב.

פורים שמח,

    יואב.

שוב מסיבה, ושוב צילומים. אני עדיין לומד איך לצלם באמצעות המצלמה הדיגיטלית שקיבלתי והפעם צילמתי אנשים במסיבה קטנה אצל אחי בבית ברחוב בלוך.

בעודי מצלם בדיסקרטיות את החברה' על הספה, ככה שתצא תמונה "טבעית", הראל מחליט להתכופף קדימה (הממ, לא נשמע טוב), ונעלם לחלוטין מהתמונה פרט לרגליים שלו. שימו לב כמה ראשים וכמה זוגות רגליים יש בתמונה הבאה.

בשלב הזה של הערב לא הייתי בטוח אם הראל הוא ערפד או לא (זה נכון שערפדים לא מופיעים בתמונות או שזה רק מראות?) וצילמתי שוב. הפעם לשמחת כולם הראל נכנס לתמונה.