לפני קצת יותר משבועיים העברתי סיור שעסק בהולכי הרגל בעיר במסגרת ארועי בתים מבפנים 2010 בתל-אביב. הפוסט הזה יעסוק בסיור שאותו העברתי ואני אנסה לתאר אותו כמיטב יכולתי, למרות שההבדל בין להסתובב בעיר (ולדבר לתוך מיקרופון קטן) ולכתוב כאן פוסט בחשכת הליל הוא די גדול. אני אשתדל לכתוב כאן פחות או יותר את מה שאמרתי בסיור, למרות שבסיור עצמו גם התעוררו דיונים לא פעם ומן הסתם עוד אמרתי כל מיני דברים שאני לא זוכר. אחד הדברים הטובים בסיורים האלה מבחינתי (זו הייתה פעם שלישית שהעברתי סיור בתחום הזה) הוא שלא משנה שאני עובר במקומות שכבר הלכתי אותם 500 פעם, אני תמיד לומד במהלך הסיור עוד כמה דברים על העיר.
1. הרברט סמואל. התחלנו ברחוב אהרונסון 1 פינת הרברט סמואל, במקום שבו טרגדיה תכנונית תחבורתית התחברה לטרגדיה תכנונית אדריכלית וביחד נוצרה טרגדיה עירונית מושלמת. מול הנכס הטבעי מס' 1 של העיר תל-אביב (הים התיכון), בקצה הנכס האנושי הגדול ביותר של תל-אביב (מרכז העיר שלה) ישנו ואקום מזעזע. דווקא היכן שהעיר והטבע נפגשים, והיכן שקיים הפוטנציאל הגדול ביותר להנות משני העולמות גם יחד. מצד אחד נמצאת האוטוסטרדה של הרברט סמואל, אשר הוקמה בסוף שנות ה-60, כאשר איילון היה עדיין בתוכניות בלבד ונמיר הייתה דרך איטית בהרבה (ונקראה אז עדיין דרך חיפה). מהנדסי התנועה של אותם הימים מצאו את הפתרון הקל והרימו כביש מהיר לאורך הים בדרך למרכז העסקים העתידי במנשייה שהוקם רק בחלקו (בית הטקסטיל וחבריו) על סמך חזון עירוני הזוי של אותם הימים. אותם מהנדסי תנועה גם גרמו לכך שכיכר אתרים תהיה מוגבהת מעל הציר המהיר שלהם ותהפוך בעתיד לאבן שואבת לגברים שצריכים להשתין. כתוצאה מאוטוסטרדת הרברט סמואל החצייה מתל-אביב לים קשה ולא נעימה ומלווה בסיכון בטיחותי וכן ברעש בלתי-נסבל כתוצאה מהמהירות הגבוהה של המכוניות. הבניינים שיושבים על הרברט סמואל מנסים לברוח ככל שניתן מהאטוסטרדה ומשום כך אין עליו כמעט בתי-קפה ומסעדות שפתוחים לכיוון הים (בניגוד לקו החוף של בת-ים) ומטבע הדברים תנועת הולכי הרגל בצד שאינו צמוד לים דלילה עד בלתי-קיימת. כדי להוסיף חטא על פשע, בקטע שבו הרחובות גאולה ואהרונסון מגיעים לים מישהו בנה אוסף של ארקדות מוגבהות, אשר מייצרות מסלול מכשולים עירוני, שמרחיק גם את האמיצים שבין הולכי הרגל. בנקודה המופרכת הזו התחלנו את הסיור.
כשתכנון עירוני משתגע. אהרונסון פינת הרברט סמואל
2. רחוב גאולה. את הדרך למרכז תל-אביב עשינו דרך רחוב גאולה. התרשמנו מהמדרכות הצרות, משביל האופניים המאתגר (הרחבתי לגביו כאן) שהוסף לאחרונה לרחוב וכן מהעובדה שהמסחר דולף אט-אט מכיוון אלנבי ונכנס לתוך גאולה בשורה של חנויות אקלקטיות כיאה לרחוב עם מחירי שכירות מסחרית סבירים.
3. כיכר מגן דוד. אחת מהפנינים האמיתיות של תל-אביב ומההצלחות האורבניות של העירייה. בכיכר מגן דוד עצרנו כדי לדבר על רחוב אחד חשוב שבמידה מסויימת בו התחילה ההתעוררות של מרכז תל-אביב והחייאתו – רחוב שינקין. רחוב שינקין מוצלח כל-כך בגלל שהוא רחוב מרכזי וצר עם כמות תנועה נמוכה של רכבים (ובלי אוטובוסים בכלל) ועם חזיתות מסחריות מגוונות מאוד (עירוב שימושים בעגה המקצועית) משני צדדיו. שינקין הוא כנראה רחוב הולכי הרגל הטוב בעיר. המרחק הקצר בין הצדדים של שינקין מאפשר להולכי הרגל שבו לחצות אותו בקלות בכל רגע לעבר החנות המעניינת שהם איתרו בצד השני של הכביש ומאפשר למסחר בו לשגשג. בנוסף, צפיפות המגורים באזור של שינקין מעודדות נוכחות מוגברת של הולכי רגל ומאפשרת גם לעסקים בעלי אופי מקומי לשרוד ברחוב זה. הצלחתו הפנומלית של שינקין כרחוב שמתאים לקניות הביאה לעלייה קיצונית במחירי השכירות ברחוב זה ולכן כיום ניתן למצוא בו רק רשתות וחנויות אשר פונות למכנה רחב מאוד של ישראלים וזרים. במידה מסויימת ההצלחה של שינקין הובילה לירידת קרנו כרחוב תל-אביבי אשר מכתיב טרנדים. בוגרשוב, טשרניחובסקי וגם גאולה עוקפים את שינקין כיום בסיבוב מבחינת יצירתיות, בעיקר בגלל שבהם יותר קל לפתוח חנויות ועסקים אחרים שיש בהן מידה מסויימת של סיכון. עוד דיברנו על האופן בו כיום בעלי עסקים סוגרים את חנויותיהם באמצעות שימוש בתריס גלילה אפור ומכוער לא פעם (זה בולט במיוחד בקינג ג'ורג' ובאלנבי). תריסים אלה פוגעים באסתטיקה של הרחוב, אשר מהווה גורם קריטי בהנאה של הולכי הרגל, ובשעות הלילה אף פוגעים בתחושת הביטחון של הולכי הרגל. ככל הידוע לי, עיריית תל-אביב מתכוונת בעתיד לחייב את הסוחרים בסגירה אסתטית ומוארת בשעות הלילה ברחובות המסחריים המרכזיים בעיר לטובת הולכי הרגל והמרחב הציבורי. כיכר מגן דוד עצמה עברה שיפוץ בשנים האחרונות ובמסגרת שיפוץ זה הורחב המקום של הולכי הרגל בכיכר, נאטמו המעברים התת-קרקעיים הנוראיים שהיו בה, וניתן להולכי הרגל גל ירוק מתוזמן מסביבה של הכיכר. מהלך דומה בוצע גם בכיכר המושבות הפחות מרכזית כיום. בהקשר זה ניתן לציין שהולכי רגל מעדיפים מישורים ולא עליות ומורדות על-מנת להגיע ליעדם. נחזור לנושא זה בכיכר דיזנגוף.
בשעת הסיור בכיכר מגן דוד
4. גן מאיר. הנקודה הרביעית במסענו היא גן מאיר המפורסם בכל העיר. המיוחד בגן מאיר הוא שהוא נבנה הרבה לפני שנקבעו תקנים עצומים של שטחים "ירוקים" בערים ובהתאם לכך הוא מהווה גן ייחודי במרכז העיר, מוקף באוכלוסייה גדולה שנוכחת בו ובדרך-כלל הוא לא שומם וריק כמקובל ברוב בגנים העירוניים בארץ. בנוסף יש מעבר פנימי בגן מאיר בין טשרניחובסקי לקינג ג'ורג', שמאפשר לאנשים להנות מגן זה גם במהלך היומיומי שלהם. עוד גורם שמשפר את איכותו של הגן המצויין הזה הוא בית הקפה במרכז הקהילתי הגאה המצוי בתוך הגן אשר מאיר בלילה את אחת הפינות החשוכות בגן, משפר את תחושת הביטחון ומערב עוד שימוש ראוי בגן זה.
5. כיכר מיכאלס (צומת קינג ג'ורג' – בוגרשוב). בצומת הרחובות הזה שבו בוגרשוב פוגש את המלך ג'ורג' והופך לשדרות בן ציון עוברים אלפי הולכי רגל ביום, ולמרות זאת מדובר באחד הצמתים הגרועים בעיר שמראה מה קורה כשמהנדסי תנועה מקבלים סמכויות. במפות ישנות ניתן לראות שפעם הייתה פה כיכר והיום נשאר ממנה בעיקר כביש. הולך הרגל שיורד בבן-ציון (או רוכב האופניים) ורוצה להמשיך לים נדרש לחצות מספר רמזורים מסביב לצומת זה שבו ניתנת עדיפות מקסימלית לכלי רכב מזהמים. האבסורד מגיע לשיאו בפינה שליד השווארמה שבה רוחב המדרכה הוא כמה סנטימטרים עלובים, עליהם הולכי הרגל נדחקים, משום שהכביש הורחב כל-כך והגיע עד השווארמה (הבניין היה שם לפני הכביש). ניתן להצר על הסיום האנמי של שדרות בן ציון בצומת זה, אשר מזכיר גם את הסיום העגום של שדרות בן-גוריון בפינת שלמה המלך (במקום שהן יגיעו עד העירייה). בעתיד יהיה שביל אופניים בבוגרשוב עד לים, וגם להולכי הרגל ירווח.
6. דיזנגוף סנטר. אם יש בניין אחד מוצלח שניתן ללמוד ממנו הרבה זה דיזנגוף סנטר (על הסיור בפנוכו כתבתי בזמנו כאן). עירוב שימושים מקסימלי הכולל מסחר, אוכל, מגורים, משרדים ואפילו בריכת שחייה. הסנטר הוא קניון שמחובר היטב לרחובות המרכזיים קינג' ג'ורג' ודיזנגוף ואינו מפנה להם את גבו. בניגוד למשל לקניון עזריאלי שבינו ובין המרחב הציבורי שמסביבו יש רק יציאות חניונים, פתחי מזגנים וקירות אטומים. מעבר לכך, מגדל המגורים שרוכב על הסנטר מראה שניתן לבנות מגדלים גם באופן הגיוני בלי שהם הורסים את הרחוב ואת מרקם החיים של העיר מסביבם. פשוט צריך לעשות את זה נכון.
7. כיכר דיזנגוף. מה לא נאמר על השגיאה של צ'יץ' והרס הכיכר של מרכז תל-אביב. כיכר דיזנגוף מדגימה את העובדה שלתכנון אורבני יש השלכות כבדות על אופי השימוש במרחב. הכיכר עצמה נטושה רוב הזמן, כאשר מתוך 228 מקומת הישיבה בספסלים הכחולים (ספרתי בעצמי!) ביום טוב ובמזג אוויר אופטמלי לכל היותר 30 נמצאים בשימוש. מעבר לכך, השכירות המסחרית בכיכר דיזנגוף היא הזולה ביותר לאורך רחוב דיזנגוף ותמהיל העסקים שם הוא הזול ביותר האפשרי. אמנם, יש חשיבות לכך שיהיו מכבסות בעיר, אבל הן לא אמורות לשבת בנקודות הכי חשובות ומרכזיות בה. בעתיד כיכר דיזנגוף תחזור למפלס הולכי הרגל. הערת אגב לגבי הפסל של אגם – בעוד שהגבהת הכיכר יצרה מצב שבו הולכי הרגל שחולפים בכיכר לא רואים אחד את השני בגלל הפרדת המפלסים (נוצרו למעשה 8 כיכרות לא מחוברות במקום כיכר אחת), הרי שהצבת הפסל של אגם גרמה לכך שאפילו הולכי הרגל שהעפילו למפלס העליון (שבמקור יועד לשמש רק רוכבי אופנועים בדרכם בין הרמפות) מתקשים לראות אחד את השני בעודם חולפים ליעדם.
8. גינת רות. את הסיור חתמנו בגינת רות, אשר נמצאת ברחוב רות, במרכזו של בלוק גדסיאני קלאסי. שוב, גם כאן מדובר בגינה שתוכננה הרבה לפני שתקנים כאלה ואחרים קבעו כמה "ירוק" צריך בחיים. הגינה הזו מדגימה במידה מסויימת את הגאונות התכנונית של פטריק גדס וההיררכייה של הרחובות שמאפשר תכנון עירוני טוב. לצד רחובות עירוניים תוססים כמו דיזנגוף, מתקיימים להם רחובות שקטים כמו רות ויעל ובמרכזם גינה קטנה ליד הבית. שיטת הבלוק גם מונעת מרכבים לחצות אותו, מכיוון שהוא לא מקצר את הדרך לשום מקום והכבישים הצרים מבטיחים תנועה איטית של הרכבים הנכנסים (מיתון תנועה עוד לפני שקראו לזה כך). בית הקפה הקטנטן המצוי בשולי הגינה מוסיף נדבך חשוב ושימושי כאשר הורי הפעוטות מפנקים את עצמם בקפה בעוד ילדיהם משתובבים ואפילו אנשים בלי פעוטות יכולים להנות מקפה קטן בגינה קטנה ושקטה בלב הסואן של העיר.
בגינת רות
מקווה שנהנתם. נתראה בסיור הבא (וכאן יש עוד תמונות מהסיור, ותודה למורין על הצילומים). תודה רבה לאדר' אלון בן-נון ולאביבה לוינסון על ההזמנה להשתתף בארועי בתים מבפנים בתל-אביב.
. ניל פייטון הוא שותף בכיר במשרד 
עוד בלוג תל אביבי 