עוד בלוג תל אביבי

לפני כשבוע הלך לעולמו אריה גוראל, מי שהיה ראש העיר חיפה בשנים 1978-1993, ואחד האחראים העיקריים למצבה כיום. לפיכך, אני רוצה לנצל פוסט זה לדיון קצר בעיר האם שלי ובחלק מהסיבות שהביאו אותי לעזוב אותה (פעמיים!).

גוראל היה ראש העיר שלי כשהייתי ילד עד גיל 16, עת הוחלף ע"י מצנע שהשלים את העבודה וגמר את העיר סופית. אז עוד לא הבנתי את התהליך שעובר על חיפה – פרבור מואץ ופיתוח שולי העיר על חשבון המרכז. גוראל הצליח להרים מספר פרוייקטים הזויים במיוחד ובראשם הרכבל הידוע גם כ"ביצים של גוראל". הרכבל הזה מקשר בין סטלה-מאריס לטיילת בת-גלים. בשביל מי שלא מכיר (וגם בשביל מי שכן), אפשר להגיד שהוא מחבר את שומקום לשומקום וחזרה. אני עדיין זוכר תורים ארוכים של אנשים מכל הארץ (אפילו מתל-אביב), שעמדו בתור לרכבל כשהוא נפתח בסוף שנות ה-80.

פרט לרכבל, לגוראל היה גם פטיש רציני למזרקות וכל כיכר קטנה בעיר קבלה תוספת של מזרקה בתקופת כהונתו. השמועה אמרה שיש לו קרוב משפחת שעוסק בתכנון מזרקות, אבל זה מעולם לא הוכח למיטב ידיעתי. גוראל היה גם מעורב בחידושה של הכרמלית, הרכבת התחתית הקטנה של חיפה (למעשה רכבל תת-קרקעי), שמובילה נוסעים ממרכז הכרמל לעיר התחתית ובחזרה (או בקיצור משומקום לשומקום ובחזרה). אחד הפרויקטים הרציניים של גוראל היה חידוש רחוב נורדאו בהדר והפיכתו למדרחוב. לפרויקט נרשמה הצלחה חלקית עם פתיחתו ב-1988, ואחר-כך הוא כשל והמדרחוב הפך למקום מוזנח עלוב.

לפני שאמשיך אני רוצה לתאר בקצרה את תהליך הפרבור שעברה חיפה. מרכזה של חיפה והשכונה שבה טמונה ההתאוששות העירונית היא שכונת הדר הכרמל שתוכננה ב-1922 ע"י ריכרד קאופמן. השכונה מזכירה מאוד את מרכז תל-אביב (גדס נעזר בקאופמן כשתיכנן את מרכז תל-אביב שלוש שנים אחר-כך) על מבנה הרחובות שלה ובנייני הבאוהאוס. ההבדל העיקרי הוא שבעוד מרכז תל-אביב עולה ופורח, מרכז חיפה מנוון ומוזנח. מתחת לשכונת הדר (תזכרו, מדובר בעיר על הר), נמצאת העיר התחתית, מרכז המסחר והעסקים של חיפה בעבר, והיום אוסף רחובות נטושים. עוד דוגמה להתפרקותה של העיר אפשר למצוא בשכונת ואדי סאליב, שהייתה רקע למהומות הפנתרים השחורים ב-1959. עד כאן מרכז חיפה המחוסל.

השכונות הטובות של חיפה נמצאות על הכרמל ורובן שכונות חדשות, אשר נבנו בשיטת ראשון-מערב/מודיעין, כלומר הפרדת שימושים קיצונית בין מגורים למסחר והתבססות בלעדית על רכב פרטי. בין השכונות אפשר למנות את דניה, גולדה, רמות בגין, רמות ספיר, רמת אלון ורמות אמו (סתם, רמות אמו היא שכונה בתכנון). חוצמזה, לחיפה יש את ציר מוריה אשר נמצא ברחוב מוריה ונמשך לאורך 200 מטר ממרכז חורב עד כיכר ספר, ומונה לא פחות משמונה פאבים! אמנם, אותו הציר לא מגיע לרבע מהאינטנסיביות של רחוב לילינבלום, אבל חיפאים כידוע מסתפקים במועט.

פרט למרכז הכרמל הסמי-פרברי, הושקעו מאמצי פיתוח רבים במבואות הדרומיים של חיפה, היכן שנמצאים כיום קניון חיפה, מרכז הקונגרסים ופארק ההייטק מת"מ. אין צורך לומר שכל הפיתוח במבואות הדרומיים אינו קשור בשום צורה שהיא לאזורי המגורים בעיר. חוצמזה, בתקופתו של מצנע נחנך בחיפה הקניון הגדול במזרח-התיכון, הגרנד קניון, שמעל לכל מסמל את מותה של העיר חיפה.

לפני סיום, עוד כמה פרטים קטנים. אוכלוסיית העיר חיפה מונה כ-270,000 איש ונמצאת במצב של קיבעון יותר מעשר שנים. מבחינה סוציו-אקונומית השכונות החזקות הן למעלה והשכונות החלשות הן למטה במורד ההר. האוכלוסייה החזקה שעוזבת לפרברים (ולחו"ל, ולתל-אביב) מפנה מקום לאוכלוסייה חלשה יותר וכך חיפה שוקעת לאיטה אל המצולות. עיריית חיפה בראשות יונה יהב חושבת שהיא תוכל להחיות את מרכז העיר וכיום מבצעת שיפוצים נרחבים בהדר הכרמל, אך ללא התייחסות כוללת למרקם אנושי-תרבותי. אני בספק אם שינויים קוסמטיים בלבד יוציאו את חיפה מהבוץ, אבל זו התחלה של שינוי, שאם יצליח יוכל ליצור שכונה אחת ראוייה למגורים עירוניים בחיפה (ואז אולי זה יוריד קצת ממחירי השכירות בתל-אביב).

לעיון נוסף:

חיפה-עיר גוססת

בחוף המערבי של ארה"ב העבירו אתמול בלילה את השעונים חזרה לשעון חורף. בחוף המערבי של ישראל העבירו את השעונים ב-16 בספטמבר. בסך-הכל גנבו לי בשיטה הזו 48 שעות אור יחסית ליושבי החוף המערבי של ארה"ב. 48 שעות של שמש שנזרקו לאבדון. לא ברור לי מי מרוויח מהקדמת שעון החורף – אפילו לדוסים לא יוצא מזה כלום. חבל רק שלא סיפרו לחורף שהשעון שלו כבר מזמן מתקתק והוא מתמהמה מלהגיע.

הייתי רוצה לראות שעון קיץ אחר בתל-אביב מאשר בירושלים. אנחנו נסתדר על החוף עם עוד שעות של אור. שבירושלים יכבו מוקדם את השמש וילכו לישון אם בא להם.

ביום רביעי האחרון נכחתי בדיון על עתידה של כיכר דיזנגוף. כיכר אשר הספיקה לעבור בינתיים שני גלגולים וצפוי לה כל הנראה גלגול נוסף בקרוב. הדיון התקיים בית האדריכל ובמהלכו נרשם קונצנזוס כמעט מוחלט בין המשתתפים על הצורך בשינוי הכיכר, והחזרתה לגובה הרחוב. לפני שאכנס לפרטים ברצוני לציין שחלק נכבד מהמשתתפים בדיון הינם אנשים שלהם יד ורגל בתכנון של העיר תל-אביב, וביניהם ניתן למנות את: ראש העיר לשעבר, צ'יץ', מהנדס העיר הנוכחי, חזי ברקוביץ', מהנדס העיר לשעבר, דני קייזר, ראש בית הספר לאדריכלות, הלל שוקן, ואדריכלית יעל מוריה, אשר משתתפת בהכנת התוכניות לכיכר העתידית, ובין השאר הייתה אחראית על תכנון גן מאיר המחודש.

הדיון נפתח בהופעת אורח של צ'יץ', אשר במהלך הקדנציה הראשונה שלו הגביהו את כיכר דיזנגוף. זו הייתה פעם ראשונה בה ראיתי את צ'יץ' נואם ולמרות גילו המתקדם, בהחלט ניתן היה להתרשם מהכריזמה של האיש. לא סתם הוא נבחר ארבע פעמים לתפקיד ראש העיר. צ'יץ' הודיע שהוא מתנגד בכל תוקף להנמכת הכיכר, למרות שבעבר אמר שהוא מתחרט על ההגבהה שבוצעה בתקופתו. לטענת צ'יץ' הנמכה של הכיכר חזרה למפלס הרחוב תיצור פקקים קטסטרופליים באזור. בתגובה לדברים האלה, הלל שוקן אמר לצ'יץ' שנראה שהוא משנה את דעתו לרוב, ואי אפשר לסמוך עליו. הלל שוקן עצמו התנגד להגבהת הכיכר עוד ב-1976. חבל של הקשיבו לו אז.

צ'יץ' הופך בדעתו

לאחר דברים אלו, עלה לדבר אדריכל יהונתן גולני, יו"ר הועדה המקצועית, שנתן סקירה הסטורית על הכיכר. הכיכר תוכננה ככזו במסגרת תוכנית המיתאר של גדס למרכז תל-אביב. ג'ניה אוורבוך היא האדרכלית שתכננה את מבנה הכיכר המקורית עם הדשא והמזרקה באמצע, אשר נחנכה בשנת 1938, ונקראת על שמה של אשת ראש-העיר הראשון, צינה דיזנגוף. שמה של הכיכר באנגלית הוא Zina Circus. סתם, חשבתי שכדאי שתדעו. הכיכר בצורתה הנוכחית קיימת משנת 1978 בתכנונו של אדריכל צבי לישר.

הגבהתה של הכיכר נועדה לפתור בעיות תחבורה קשות שנוצרו במקום בשנות ה-70. באותן שנים רווחה הדעה שהמכונית היא מלכת העיר. לישראל לא היו מחלפים, ואנשים שחזרו מאמריקה רצו כבישים רב מפלסיים מתקדמים וכך תל-אביב קיבלה מחלף תנועה באמצע העיר. פרויקט ההגבהה של הכיכר בוצע בניהולו של סגן ראש העיר דאז, דוד שיפמן ז"ל, אשר על שמו בין השאר נקראה תחנת הכח "מאור דוד" עד שהוסב שמה.

לאחר ההקדמות עלה לדוכן אדריכל צבי לישר על-מנת להגן על יציר כפיו. צבי לישר טען שהכיכר במתכונתה הישנה חדלה לתפקד והוזנחה, ובכלל אין מקום לכל הנוסטלגיה ורומנטיקה של פעם. טענתו הייתה שהכיכר הישנה הפכה לאי-תנועה בקוטר 66 מ'. לישר הביא תמונות מיום הפתיחה של הכיכר הנוכחית, וטען שבאמצעות הגבהת הכיכר היא הוחזרה להולכי הרגל, ושבתוכניתו המקורית היה תכנון לשתילת עצים לשם מתן צל, ושבסוף זה לא יצא אל הפועל. לישר הוסיף שבכיכר הקודמת השטח שהוקצה להולכי הרגל היה 5,800 מ"ר ושאילו עכשיו להולכי הרגל מוקצים 7,700 מ"ר. מה שהוא לא אמר זה שבשטח שהוא ספר הוא כלל גם את הרמפות, המדרגות ושאר השטחים הלא-מנוצלים של הכיכר. לפי מה שהוא אומר, ניתן להוסיף עוד מפלס לכיכר וכך להגדיל אף יותר את השטח להולכי הרגל. מעניין רק איזה הולך רגל יעלה לקומה השלישית.

לטענת לישר, ניתן לתקן את הכיכר הנוכחית בעלות נמוכה ע"י שיפוץ קטן ותמריץ לעסקים "נכונים" לשבת מסביבה כך שב"פיאצות" מסביב לכיכר (הוא מתכוון לרחבות הבטון החסומות במפלס הרחוב) יהיה נעים לשבת. בקהל עצמו נשמעו גיחוכים למשמע הצעותיו של לישר, ובמיוחד למשמע טענותיו שהכיכר במתכונתה הנוכחית היא מצויינת ואילו הכיכר הישנה הייתה כיכר גרועה בהרבה. בכל מקרה, אני לא יודע מה הוא עישן לפני שהוא עלה לדיון, אבל אני רוצה גם מאותו חומר.

אחרי צבי לישר עלו לדוכן אדריכלית נעמה מליס ואדריכלית יעל מוריה שהציגו את מצב הכיכר היום, וכן את תוצאות המחקר שבוצע עליה לפני שש שנים ב-2001. מתברר שבקרב הציבור הרחב יש רוב עצום (מעל 85%) התומך בהחזרת הכיכר למפלס רחוב. כיום, הכיכר מאכלסת אוכלוסיות שוליים, אשר מתרכזות במקומות בהן הציבור הרחב אינו מפריע להן. מיקומן של קבוצות השוליים בכיכר מעיד על חוסר מרכזיותה בחיי העיר, למרות מיקומה הסופר מרכזי. נעמה מליס סקרה גם את מצב המסחר ברחוב דיזנגוף ומתברר שבצפון דיזנגוף המצב טוב (שמלות-כלה, בגדי מעצבים ועוד ועוד) וככל שמתקרבים לכיכר המצב הולך מתדרדר. בכיכר עצמה מצב המסחר הוא הגרוע ביותר ברחוב דיזנגוף (מכבסות, פלאפלים). אחרי הכיכר לכיוון דרום המצב משתפר שוב ואזור הסנטר חזר לפעילות מלאה.

בנוסף הציגה מליס מספר חלופות לכיכר הקיימת שכוללות בין השאר אפשרות להסבת האזור למתחם בתי-קולנוע תת-קרקעיים וכן אופציה להחזיר את הכיכר למשהו דומה למה שהיא הייתה פעם – פשוטה ונקייה. העירייה הקציבה לתכנון הכיכר החדשה 2.8 מיליון שקל, ואני ביקשתי במהלך הדיון שישתמשו בכסף הזה גם כדי לברר את דעתו של הציבור (ובמיוחד הציבור שגר ליד הכיכר).

אחרון חביב בסדר היום המקורי של הדיון עלה לדבר מהנדס העיר הנוכחי, אדריכל חזי ברקוביץ'. על-פי ברקוביץ' נראה שהעירייה כבר החליטה להוריד את הכיכר (האח!), ועכשיו נותרה השאלה כיצד עושים זאת נכון. מתברר שרחוב דיזנגוף הוא הרחוב שבו עוברים הכי הרבה אוטובוסים בתל-אביב (2,800 אוטובוסים בשעות היום, לעומת 2,100 באבן-גבירול ו-1,300 בקינג ג'ורג'). התשובה לבעייה הזו טמונה בהסטת חלק מהאוטובוסים מזרחה לכיוון דרך נמיר ואבן-גבירול. באשר לרכב הפרטי, מתברר שהיום עוברת בדיזנגוף 25% פחות תנועה מאשר בשנות ה-70, ולכן בעיית התנועה שהייתה אז למעשה אינה קיימת כיום, וניתן לבצע את הורדת המפלס ללא פגיעה תחבורתית.

חזי ברקוביץ', מהנדס העיר

מהדיון הזה נראה שעוד במהרה בימינו תרד הכיכר חזרה אל העם, ותשוב לפרוח כקדם. מקרים של ביטול כבישים לטובת הולכי רגל כבר נפוצים בעולם ואפילו בפורטלנד, עירי לשעבר, הורידו כביש מהיר ליד הנהר בשנות ה-70, על-מנת לפתוח שם פארק. למרות איומיהם של מהנדסי התחבורה שם על קטסטרופות תחבורתיות התנועה המשיכה לזרום, והאנשים קיבלו פארק ליד המים שעזר לעיר להתחדש. ומשפט אחרון שקראתי לא מזמן:

When you plan for cars and traffic, you get cars and traffic. When you plan for people and places, you get people and places

לינקים לקריאה נוספת:

דעתו של ד"ר יודן רופא

דעתו של אדריכל יוסי מטלון

דעתו של אדריכל צבי לישר

הורדת כבישים כמתכון להתחדשות עירונית

פני כיכר דיזנגוף לאורך השנים (בתחתית העמוד)

רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב בשבילכם, הצליח להתעלות על עצמו. מהיום, אל תאמרו גן יעקב, כי אם חניית יעקב. מסתבר שגן יעקב נחסם להולכי רגל ומתחת לעמודי היכל התרבות התקינו חנייה לטובת ג'יפים ומכונית. לא היכל תרבות יש פה, אלא תרבות של ג'יפים. כן, זה ראש העיר שיעשה הכל כדי להכניס עוד ועוד רכב פרטי למרכז העיר ואם צריך לשים חנייה במקום גן, אדרבא ואדרבא.

למי שלא מכיר את הגן המפורסם, הנה מספר פרטים לגביו, ושימו לב להרס המתוכנן בגן, על-פי אסתר זנדברג.

חניית יעקב

מצאתי את עצמי היום בפתיחה החגיגית של הסקייטפארק בתל-אביב ליד היכל יד אליהו (גת התריעה על הארוע). הסקייטפארק נקרא "פארק גלית" על שם בריכת גלית ששכנה במקום בעבר והוא מיועד להוציא את ילדי הסקייטבורד ממקום מושבם בגינת דובנוב ולהעביר אותם למקום רחוק ומסודר. ראינו את חולדאי נואם וגוזר קופון ואף מתאר את השינוי החיובי שעברה יד אליהו בשנים האחרונות. אני חושב שכדאי שידבר עם גת כדי להבין שלא באמת השתנה משהו ביד אליהו. עם כל הכבוד לשיפוצים שנעשו בשכונה היא עדיין מנותקת מתל-אביב.

רון גוזר קופון

אחרי הנאום של חולדאי הייתה הופעה של מקצועניי רולר בליידס, אבל לא נשארנו מכיוון שהקהל הרב הפריע לצפות. התחלנו ללכת וראינו ילד על רולר בליידס כמעט שובר לעצמו את הפרצוף בנפילה ממעקה, והלכנו (נשארנו לראות שהוא מתאושש ושותה מים לפני כן).

משם לקחתי אוטובוס חזרה הביתה וירדתי ליד בתי המשפט. חציתי את הרחבה של האופרה הישראלית וראיתי שחברת פסגות-אופק קנתה את הרחבה לטובת כנס פיננסי גדול. כל הבנקאים הגדולים נדחקו לתוך אוהל מברזנט לבן שהשתלט על המרחב. שם באוהל הם יכלו לשבת בשקט, מסתירים פניהם מהעולם.

הנדתי בראשי על עוד מכירת קרקע תל-אביבית לבעלי הון עבור יחצון עצמי ופסעתי לעבר רחוב שאול המלך. ברמזור נתקלתי באברהם שיין, משורר הרחוב הידוע. קניתי ממנו כמה שירים ושוחחתי עימו על קריירת העבר הפיננסית שלו. אנשים כמו אברהם שיין נותנים תקווה לעיר הזו. אם זה היה אפשרי נראה לי שהייתי מצביע לו בבחירות הבאות. הוא כבר הבין שאין לאן לרוץ.

מרחב ציבורי להשכרה

אני מזכיר לכם שמחר ב-17:45 יתקיים כנס בו יידונו מכובדים רבים בעתידה של כיכר דיזנגוף, בבית האדריכל ברחוב המגדלור 15 ביפו. אתם מוזמנים לבדוק את התוכנית המלאה של הכנס ולהגיע. אמנם הכניסה לא בחינם (35 ש"ח, 20 ש"ח לסטודנטים), אבל הדיון צפוי להיות ממש מרתק. אני חושב שהעירייה הייתה צריכה לעזור פה קצת פיננסית ולפתוח את הדיון בחינם לכולם, אבל זה כנראה קצת גדול על העירייה שלנו.

והנה קליפ קצר שצולם בחלקו בכיכר דיזנגוף המוגבהת עוד לפני שתקעו עליה את הפסל המכוער של אגם.

עדכון: יודן רופא מתייחס ומוסיף דוגמאות לכיכרות עירוניות מוצלחות.

לאחרונה שמתי לב לעודף ביקורת בבלוג על תל-אביב ושלל שכונותיה ומתחמיה. אני מקווה שאתם מבינים שהביקורת שלי על תל-אביב והדרוש תיקון בה, באה מתוך אהבה גדולה לעיר המופלאה הזו שיכולה להיות אפילו הרבה יותר טובה ממה שהיא כיום.

לפיכך החלטתי לרשום בקיצור רב את הסיבות שבגללן אני כל-כך אוהב את תל-אביב:

1. עיר החופש בתוך מצור דתי, בטחוני ותרבותי.

2. המיקום במזרח, והפנים למערב. מהחוף רואים ביום בהיר את ניו-יורק, במציאות, אנחנו חצי שעה מקהיר.

3. עיר ההזדמנויות הישראלית. בארבע שנים בעיר נפגשתי עם שלל דמויות מהספרות, מהפוליטיקה, מהפיננסים, מהתרבות, מהתקשורת, מההיי-טק מהאמנות ועוד תחומים רבים, פה ליד הבית.

4. העיר היחידה בעולם שאני יכול לגור בה בלי ויזה מיוחדת בדרכון.

5. העיר העברית הראשונה.

6. עיר שהיא מיקרוקוסמוס של המלחמה הגלובאלית בין המערב והאיסלאם.

7. המקום היחידי בארץ שמותר להנות בו בלי בושה.

8. עיר מלאה באהבה וברגש.

9. עיר שהולידה מדינה (ואת זה לא עשו הרבה ערים בעולם).

10. העיר שלי.

עדכון: לטאת האמבט מתייחס ומוסיף.