עוד בלוג תל אביבי

חזרתי מעוד מפגש של פעילי רנט קונטרול, נושא שנהנה מפסטיבל תקשורתי בימים האחרונים. המפגש עצמו היה טיפה'לה מפוזר ולא ברור האם ההתארגנות הקטנה שיש תביא את השינוי המיוחל.

ראשית, הרשו לי לעדכן שנפתח אתר להתארגנות ואתם מומלצים לגשת אליו לשם חתימה על עצומה.

ביום שלישי הקרוב (מחר) יעלו פעילי רנט קונטרול לדיון בכנסת במסגרת פעילות של שדולת הצעירים, שהיו"ר שלה, ח"כ יואל חסון, אפילו הגיע לדיון בפלורנטין הערב. בכנסת עצמה צפוייה חגיגה תקשורתית סביב נושא השכירות, אבל לא ברור האם צעדים קונקרטיים כלשהם אכן יינקטו. אם לשפוט לפי הלכי הרוח לרוב האנשים אין בעייה עם גישת "כוחות השוק", וישנה גם הסברה שאותם תל-אביבים שלא רוצים לעזוב את העיר, אמורים להתפנות לפתח-תקוה, היכן שמחירי השכירות זולים יותר. בקרוב אכתוב פוסט שייתאר את יתרונות החיים במרקם אורבני תוסס מבחינתי ואת ההזדמנויות שנוצרות בעיר, שלא מסוגלות להיווצר בפרבר אנמי.

לכנסת עצמה תיסע קבוצת הפעילים ברשות יהונתן משעל שמרכז את ההתארגנות, הגר בן-נחום שכתבה את המייל המקורי וליאור קופלוביץ' שמרכז את ענייני האינטרנט של החבורה. כמו כן, יואב גולדרינג, איש יקר ודובר הקבוצה ייתן לח"כים בראש. במהלך השבועות הקרובים ירד נושא הרנט קונטרול מסדר היום של התקשורת, ואני מקווה שכל ההבטחות שנשמע מחר בכנסת לא יתנדפו באוויר.

לקריאה נוספת:

אתר מאבק רנט קונטרול

"ידיעות תל-אביב" מסקר

"הארץ" נותן במה

עדכון: אפי פוקס לא מבין על מה המהומה. ככה זה כשגרים מחוץ לעיר.

אחת מקוראות הבלוג שלחה לי סיפור קצר שקרה לה בעיר. בהסכמתה אני חולק את הסיפור עמכם.

הי לרמן,

סיפור תל-אביבי קצר שלא היה לי למי לספר, וחשבתי שאולי ישפר את דעתך על התחבורה הציבורית בעיר:

נסעתי אתמול הביתה מהעבודה באוטובוס כרגיל, ויצא לי לשבת ליד בנאדם מבוגר שהיה כמו גרסה זקנה יותר למישהו מוכר. אחרי כמה דקות של ניסיונות להסתכל עליו בלי להסתכל, החלטתי שזה כנראה יוסי שריד, או מישהו זקן שדומה לו. (תסלח לי על הזמן הרב שלקח לי להגיע למסקנה הזו, אני לא חובבת חדשות ועיתונים). חשבתי לעצמי שיוסי שריד בטח לא נוסע באוטובוסים, ושאם הוא היה הוא ואני הייתי אתה בטח היה לי המון מה לשאול אותו, אבל הייתי רק אני ולכן שתקתי כרגיל.

אנשים אחרים באוטובוס לא חולקים כנראה את הביישנות שלי, וילד עם מכנסיים שגדולים עליו בשלוש מידות לפחות ותחתונים לבנים (זה לא אשמתי, ניסיתי לא להסתכל, אבל אני יכולה אפילו להגיד באיזה גזרה הם היו – איכס), שאל אותו אם הוא חבר כנסת. הגרסה המבוגרת של יוסי שריד אמר לו שהוא היה פעם חבר כנסת, אבל עכשיו כבר לא, והמשיך לדבר איתו ולשאול מה הוא עושה בחיים (הוא בתיכון – הפתעה) וכאלה, והיה ממש נחמד אליו. אפילו אנשים שלא היו פעם חברי כנסת לא נחמדים ככה לאנשים זרים באוטובוס. מאוד מוזר.

בכל מקרה, מי שהתגלה כיוסי שריד ירד בעירייה אחרי עוד כמה שיחות עם הנוסעים האחרים, ואני הייתי מאוד מרוצה מהדברים המעניינים שקורים לפעמים באוטובוסים. אם הוא היה רן דנקר הייתי יכולה להתקשר לפנאי פלוס ולדווח, ואם הוא היה איזה דוגמנית הייתי יכולה לספר לחברות שלי שבמציאות היא ממש מכוערת, אבל כיוון שהוא היה רק חבר-כנסת לשעבר לא היה לי למי לספר, אז סיפרתי לך.

פוסט זה מתאר את עלילות חבריי ואני במהלך יום סיור בירושלים לפני כשבועיים (ביום ששי), שהתבצע בעקבות הזמנה של עמית ודודו מ"ירושלים האחרת". לפני שנרד לפרטים אני חייב לציין את הערכתי הרבה לסיור שאורגן בקפידה ע"י עמית ודודו שבאו מצוידים בתוכניות ובידע רב. למי שלא מכיר את הגיאוגרפיה הירושלמית אציין מראש שכל המקומות המתוארים בהמשך נמצאים במרכז העיר ולא נדרשה תחבורה ממונעת על-מנת לעבור ביניהם, למרות שבהחלט הורגשה עייפות מסויימת ברגליים בסוף הסיור.

התחלנו את היום בקימה מוקדמת בהוסטל שלנו בכיכר ציון (אחרי לילה ארוך בעיר) ומשם הלכנו לפגישה עם עמית ודודו. נפגשנו איתם ב-9 בבוקר בכיכר הדוידק'ה על רחוב יפו מול בניין כלל, שמתאפיין בארכיטקטורה מכוערת במיוחד. נכנסנו לבניין כלל ועלינו לקומה העליונה, לחלק שהוסב לבית-תפילה נוצרי-אוונגליסטי. עמית סידר לנו את הכניסה ואף קיבלנו הסבר על מקום התפילה הזה ומשם צפינו על העיר. רק בירושלים יכולים לקחת חלק בבניין משרדים מוזנח ומכוער ולשפץ אותו ברוב הוד והדר לטובת האמונה. אחרי שנפרדנו מנוכחותו של ישו במקום המשכנו לירושלים של מטה.

הלכנו לשוק מחנה יהודה, שלוקח בהליכה את שוק הכרמל ומשם המשכנו לסיור קצר בשכונה הציורית, נחלאות. בנחלאות נכנסנו לביקור בגלריה ברבור, שנמצאת בבית שניתן ע"י העירייה לטובת אמנות וכוללת גלריה וגינה קהילתית. נחלאות היא שכונה נמוכה וקטנה ומאוד-מאוד ציורית (יותר מנוה-צדק אפילו), והיא מדגימה את אחת הבעיות של מרכז ירושלים – מחסור עצבני במגורים. יש מעט אזורי מגורים וגם בהם יש מעט מדי דירות, ועם התחדשותו של האזור בשנים האחרונות עלו מחירי השכירות במרכז ירושלים בעשרות אחוזים. נדרש פיתוח הגיוני של בנייה למגורים במרכז העיר ירושלים.

אחרי נחלאות המשכנו לרחוב אגריפס ומשם לרחוב בצלאל, היכן שהאקדמיה של בצלאל ישבה בעבר. היום חזר בית-הספר לארכיטקטורה של בצלאל לשכון במבנה המקורי, כחלק משיקום העיר. התרשמנו מכמות השיפוצים שעיריית ירושלים מבצעת במרכז העיר, ומכך שהרבה רחובות קטנים הופכים למדרחובות סגורים לתנועת מכוניות. יישר כוח על התעוזה.

מרחוב בצלאל פנינו לרחוב ש"ץ, ושם נכנסנו למה שהוא אולי חנות הספרים הגדולה בארץ – "הגלריה לספרות". חנות ענקית של ספרים מכל הסוגים והמינים. ממש כאילו לקחו את כל חנויות הספרים המשומשים בתל-אביב ואיחדו אותן לחנות אחת, ואז הוסיפו עוד ספרים ומדפים. בחנות עצמה נתקלתי בתרגום של הברית החדשה ליידיש – "דער ברית חדשה". אם אתם צריכים את הספר הזה, עכשיו אתם יודעים איפה להשיג אותו.

בגלריה לספרות

אחרי שהתאוששנו מהגודל ומהמבחר של החנות, חזרנו לכיכר ציון ומשם המשכנו למגרש הרוסים. בדרך, על רחוב יפו, ראינו חבלני משטרה מפרקים רכב חשוד. בתל-אביב גוררים, בירושלים מפרקים. אחרי סיור קצר במגרש הרוסים, המשכנו לכיכר ספרא הסמוכה לבניין העירייה ושם דודו נתן הסבר קצר על הכיכר ועל חלון משרדו של לופוליאנסקי אשר פונה לעיר העתיקה. התרשמנו מכך שהכיכר נמצאת במצב של תת-ניצול (מזכירה קצת את כיכר רבין בהקשר הזה).

מכיכר ספרא המשכנו לעיר העתיקה של ירושלים לטובת חומוס. בדיוק נפלנו על עיד אל-פיטר ולמרות שזה חג מוסלמי, הכל היה סגור ברובע הנוצרי ונשארנו עם בטן ריקה. כנראה שחומוס נצטרך לאכול בתל-אביב.

אסכם ואומר שהביקור בירושלים היה מוצלח מאוד מבחינתי ונרשמה פריצת דרך במאמץ לגשר על הפער בין העמים. עמית ודודו, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לכם, וכן להזמין אתכם לביקור גומלין בתל-אביב (חומוס עליי, באחריות).

הערת אגב כללית לפוסט: החלק הלילי של ביקורנו בירושלים תואר בפוסט קודם לפני יותר משבוע. אחת הסיבות שבגינן התעכבתי בפרסום הפוסט הנוכחי נובעת מכך שהפוסט הקודם, למרות שלא היה פרובוקטיבי כלל, יצר רעש בעקבות ויכוח שהתעורר על העיר מודיעין. העדפתי לתת לאבק לשקוע מעט בטרם אכתוב שוב על ירושלים.

אתם מוזמנים לצפות באוסף קצר של תמונות מהסיור

חזרנו עם חיוך

פוסט אורח מאת גת.

רק בשנתיים האחרונות אני מתחילה להבין עד כמה התקשורת בארץ מוטה ומרוכזת בתל-אביב. עד שלא חייתי בתל-אביב פשוט לא הייתי ערה לעניין ולא הבנתי את הסוגיה הזו. בשנתי הראשונה בעיר עבדתי ברמת החייל, ובמקרה יצא שהמשרד שלי היה ממוקם באותו הבניין של משרדי ואולפני "קשת". בימים ההם פתאום התחוור לי עד כמה התקשורת היא תל-אביבית ומנותקת משאר הארץ. המשרדים של "קשת" ו"רשת" ממוקמים באזור תל אביב, המשרדים של ערוץ 10 ממוקמים בגבעתיים ובתל-אביב. כל מי שרוצה להצליח, לשחק אותה ולהפוך לאייקון עובר לתל-אביב… אין יום שלא נתקלים בידוען כזה או אחר. הגיוני הדבר שרוב המפורסמים יגורו בתל-אביב כאשר האולפנים בעצם ממוקמים פה, והגיוני שהם יגורו בתל-אביב כדי לראות ולהיראות ולחולל את הסצנה הזו – אחרי הכול אם הם לא יסתובבו פה איך יכתבו עליהם במדורי הרכילות… ואם לא יכתבו עליהם במדורי הרכילות איך יהיו מפורסמים?

בכל מקרה, ההקדמה המפרכת הזו באה משום שאתמול באופן חד וברור הייתה תוכנית בפריים טיים של ערוץ 2 שהראתה את התל-אביביות של התקשורת בצורה הצורמנית ביותר. עבור מי מכם שאין לו טלוויזיה (אני מצדיעה) אני מדברת על התוכנית של עדי אשכנזי "מה זה השטויות האלו" שהתמקדה בירושלים. אני מחבבת מאוד את עדי אשכנזי וחושבת שהיא מאוד מוכשרת ומצחיקה וכשראיתי את הפרומואים על ירושלים הסתקרנתי לדעת מה התוכנית תכלול. אני לא יודעת למה אבל הייתה לי ציפייה שהתוכנית של עדי לא תהיה קלישאתית כמו רוב התוכניות הקומיות על ירושלים. לצערי הרב, התוכנית הכילה קלישאות לרוב, הציגה את ירושלים כעיר של משוגעים ובעיקר הדגישה את הפחד. אותו הפחד שמישהו מתל-אביב שלא בקיא בפרטים עשוי להרגיש כשהוא מגיע לירושלים פעם בחיים או פעם בעשור… אני מניחה שתגובת ההפקה תהיה שזו תוכנית קומית, אבל זו תוכנית קומית לכלל מדינת ישראל ולא רק לתל-אביבים.

הטלוויזיה והתקשורת בכלל מעצבות דעת קהל, מעצבות העדפות ומוכרות דימויים. ככל שעובר הזמן ואני גרה בתל-אביב אני מבינה כמה הדימויים שמוכרים הם תל-אביבים, דימויים בורגניים של חיים בורגניים מנותקים ולפעמים אף ריקים. מה שמטריד אותי הוא האם "מסעודה" מבינה שמה שהיא רואה הוא בסך הכול להג תל-אביבי… ואם כן, כיצד היא מרגישה נוכח ההתעלמות ממנה ומשכמותה בתקשורת? למה תמיד מה שתל-אביבי הוא נוצץ ויפה ומה שמחוץ לתל-אביב הוא מסכן, קשה יום, עייף, מדמם? ויותר מעניין מכך, האם ערוץ 2 הוא באמת ערוץ ממלכתי או שמא הוא ערוץ מקומי תל-אביבי שבמקרה אפשר לקלוט גם בירוחם?

עדכון: דודו מוסיף זווית ירושלמית לעניין בבלוג של עמית פוני.

אני שמח לבשר לכם שביום רביעי הקרוב (31 באוקטובר) ב-17:45 יתקיים כנס אשר בו יידונו בעתידה של כיכר דיזנגוף בבית האדריכל ביפו (רחוב המגדלור 15). בכנס ישתתפו אדריכל צבי לישר שתיכנן את הכיכר הקיימת כיום וכן חזי ברקוביץ', מהנדס העיר הנוכחי.

הכניסה לכנס אינה בחינם לצערי. 35 ש"ח לאנשים רגילים, 20 ש"ח לסטודנטים. להלן תוכנית הכנס:

17:45 התכנסות

18.00 פתיחה : אדריכל יהונתן גולני – יו"ר הועדה המקצועית

18.10 מדיניות מנהל הנדסה : מהנדס העיר אדר' חזי ברקוביץ'.

18.20 שינוי 1978 : אדר' צבי לישר – הפרדת תנועת רכב והחזרת הככר להולכי רגל, אז, הצעות לשידרוג, היום.

18.40 בדיקה תכנונית 2001 ותוצאותיה : אדר' נוף – יעל מוריה – מצגת רקע היסטורית, נוף וחללים אורבניים.

אדר' נעמה מליס – מצב קיים ומצב מוצע, כולל היבטי תנועה ושיתוף הציבור.

אדר' נוף יעל מוריה – תכנון הכיכר החדשה ישנה.

19.25 דיון – עמדות הקהל ושאלות למציגים.

רציתי להגיד תודה לכל מי שמשתתף פה בדיון בבלוג. התגובות פה שוות הרבה פעמים לפחות כמו הפוסטים ולפעמים הרבה יותר.

בהזדמנות זו אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לתגובה המפורטת של ל.ש. בנושא הדירות המחולקות של תל-אביב, כולל פירוט של האינטרסים של העירייה ושיטות לתיקון המצב.

כמו כן, יוני הגיב עם כמה חדשות עירוניות חשובות הנוגעות לניצחון תושבי נוה-צדק על הכביש המהיר שהיה אמור לדרוס אותם, והוסיף שהתקבלה סופסוף תוכנית מתאר חדשה לתל-אביב (הראשונה מאז תוכנית גדס ב-1925, עמחייה). בתוכנית החדשה אמורים לחזור לשיטת עירוב השימושים (כלומר שילוב של משרדים ומגורים באותו אזור כמו שמתקיים במרכז תל-אביב) וזו יכולה מהפכה של ממש בהמשך פיתוח המטרופולין.

כאן אפשר גם לראות את תוכנית המתאר עצמה (לא עולה בפיירפוקס כמו רבים מאתרי הממשלה).

כיכר רבין. כיכר העיר והאומה. הכיכר הגדולה בארץ והמקום היחיד בתל-אביב שאולי יש בו שמץ של קדושה. הכיכר הלאומית של העצרות, של ההפגנות, של המחאות ושל ההחתמות.

ב-1966 הוקמה כיכר מלכי ישראל. ב-1975 תקעו בה את המגן דוד ההפוך של תומרקין כאנדרטה לשואה. ב-1977 קפצו האנשים למזרקה כשעלינו על המפה. במערכת הבחירות של 1981 המערך והליכוד קיימו בכיכר את עצרות הבחירות הגדולות שלהן שמנו כל אחת מעל ל-100,000 איש. ב-1982 התקיימה בכיכר הפגנת ה-400 אלף (שככל הנראה לא היו 400 אלף). בכיכר עדיין מתקיים מדי שנה שוק ארבעת המינים לפני סוכות ובעבר אף התקיים בה שבוע הספר העברי שהורחק ממנה לפני כמה שנים.

ב-1995 רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בכיכר בסיומה של עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו ושבוע לאחר מכן הוסב שמה של הכיכר ע"י ראש העיר דאז, רוני מילוא. מאז מתקיים מדי שנה פסטירבין בכיכר. הכיכר נהפכה לסמל של השמאל הישראלי, וב-1999 עלה אהוד ברק בסוף יום הבחירות לנאום בה את נאום הניצחון (הוא רצה להיות ראש ממשלה של כ-ו-ל-ם, והיה בסוף ראש ממשלה של אף אחד). גם הימין שב להפגין בכיכר כאשר מעל 200,000 איש הפגינו בה נגד ההתנתקות בקיץ 2005.

בשנים האחרונות הפכה הכיכר גם לחלל להשכרה לארועים כאשר נבנה בה "בית הקפה הגדול בעולם" והיא הושכרה לארועים מסחריים נוספים לגופים תאגידיים גדולים. מנגד משמשת הכיכר גם לשימושים לא מסחריים, למשל ע"י קבוצת זורקי הפריזבי בימי שלישי וקרב הכריות השנתי. ברוב ימות השנה עומדת הכיכר ריקה ושוממה, מוכת שמש וגשם, ממתינה בשקט להפגנה הבאה שתתרגש עליה.

באיזשהו שלב בשנות ה-80 החליטו לקשט את כיכר מלכי ישראל עם טנקים ושברו שם את כל המרצפות. לדעתי, טנקים וכיכרות לא הולכים ביחד, לא בתל-אביב ולא בכיכר טיאננמן. חוץ מהמרצפות השבורות (שיש כאלה שאוהבים לנגן עליהן) יש בכיכר גם מזרקה אחת מוזנחת בדרומה על אבן-גבירול, יבשה ומכוסה בגרפיטי.

היו בעבר דיבורים על בניית חניון מיותר מתחת לכיכר, אבל נראה שהעניין ירד מהפרק. כיכר רבין צפוייה לעבור שינוי בשנים הקרובות. אני מקווה שזה יהיה רק שינוי קוסמטי קל – תיקון המרצפות וחשיבה מה לעשות עם המזרקה המוזנחת. בכל מקרה כשאני חולף בכיכר ועובר ליד היונים אני מרגיש כמה נורמלית ושפויה היא תל-אביב.

האנדרטה לראש הממשלה שנרצח ניצבת על רקע ההמולה היומיומית של אבן-גבירול ותמיד כשאני עובר לידה אני מרגיש שהיא מהווה סמל לעתיד ישראלי רגוע. אין לי ממש הסבר למה אני מרגיש כך, אבל משום מה אני חושב שהדרמה שהייתה בכיכר והזיכרון שלנו בשילוב עם מרכזיותו של המיקום בעיר העברית הראשונה, הם סוג של קו שכבר לא ייחצה שוב בעתיד.

שתי שכונות דרומיות, שני עולמות שונים. אני מעוניין להתייחס בפוסט זה לשתי השכונות האלה, אשר מהוות כיום אופציית מעבר לשוכרי דירות שעוזבים את מרכז העיר, ולשתיהן צפוי עתיד עירוני משמעותי בתל-אביב.

נתחיל בקלה מבין השתיים – פלורנטין. פלורנטין היא סדרת טלויזיה ויש לה גם שיר, ומעל הכל היא שכונה ותיקה מאוד שנבנתה במרקם מיוחד שכמותו לא תמצאו בשום מקום. פלורנטין הוקמה ע"י יזם בשם סלומון פלורנטין שעלה מיוון ובנה שכונת פועלים ליוצאי יוון, פולין, צפון אפריקה ובולגריה. פלורנטין הוקמה על-פי תוכנית בנייה יפו B שהכתיבה בנייה בקו אפס, כלומר המרחק מהמדרכה עד לכניסה לבניין הוא אפס מטרים, ולכן אין בפלורנטין מרחק (שבדרך-כלל משמש לגינה או חנייה) בין הבניינים לרחוב כמו שיש במרכז העיר. מעבר לכך, כל השטח של פלורנטין היה פרטי (בבעלות פלורנטין כאמור), ולכן לא הוקצבו שם שטחים ציבוריים פתוחים (פרט לשדרות וושינגון הקצרות). מעבר לכך, בתקופה שפלורנטין נבנתה (בעיקר בשנות ה-30) לא רווח מושג הפנאי לפועלים ולכן כל כולה של פלורנטין בנוייה עבור בתי-עסק קטנים ללא גינות וכיכרות אשר גוזלים שטח יקר.

היתרונות שהמרקם הפלורנטיני יצר מצויים בכך שניתן לקיים מסחר בכל הרחובות (מצד שני, אף אחד לא באמת רוצה מוסך אופנועים מתחת לבית), ויש תחושה של אורבניות מקסימלית בשכונה הזו. אני רוצה להדגיש שאני מתייחס לשטח המגורים המוצהר של פלורנטין שגבולותיו הם העלייה במזרח, סלמה בדרום, אברבאנל במערב ויפו-אילת בצפון.

כיום עתידה של פלורנטין לא ברור, בעיקר על רקע תוכניות הבנייה לצפון השכונה (מתחם החרש והאומן) שנמצאות בדיון בימים אלה. מצד שני, התארגנות התושבים שנוצרה בשכונה בעקבות ההזנחה המתמשכת והתעלמות העירייה מצרכי התושבים מאפשרת להיות אופטימיים. לדעתי צפוי עתיד טוב לשכונה הזו, שהפוטנציאל היצירתי שלה הוא אדיר.

פרט ממרפסת בפלורנטין

במעבר חד לשכונת יד אליהו שנמצאת באותו קו דרומי כמו פלורנטין אבל בצד השני של האיילון. אני מתייחס לשכונת יד אליהו כפי שהיא בין הקווים של יצחק שדה מצפון, יגאל אלון ממערב, משה דיין ממזרח ודרך ההגנה מדרום. כבר בשמות הרחובות ניכר הבדל בין שתי השכונות. אם בפלורנטין שמות הרחובות הלכו עם שמות היזמים (פלורנטין ואברבאנל), אז ביד אליהו שמות הרחובות הם לוחמניים בהרבה, כיאות לשכונה שנבנתה ב-1945 עבור היהודים שלחמו בשורות הצבא הבריטי. השכונה עצמה נבנתה ביוזמת עיריית תל-אביב בהשראתו של ראש העיר דאז, ישראל רוקח.

יד אליהו נבנתה שיכונים-שיכונים עם הרבה גינות מרווחות ביניהן ואפילו שתי שדרות נעימות (שדרות החי"ל ושדרות יד לבנים). בעיניי המרקם של יד אליהו דומה מאוד לזה של רמת-אביב הותיקה והיא נעדרת רחובות מסחר וצפיפות, כך שמתקבל מרקם (לא) עירוני שקט ושכונתי ביותר.

משיטוטים שערכתי ביד אליהו בשעות היום, אין בה את האינטנסיביות התל-אביבית ובעיקר אין בה כמעט אנשים שאינם מתגוררים בה, כך שהתחושה היא של מעין כניסה לשטח פרטי. כמו כן, בשעות הלילה השכונה כמעט דוממת לחלוטין. היום, כשרון חולדאי שולח את צעירי העיר, מחפשי האקשן, למצוא את מזלם ביד אליהו, מן הראוי שייתן תשומת לב לתכנון ולתיקון עירוני שיאפשר את פיתוח המסחר בשכונה. ביום שבתוך יד אליהו (ולא ברחוב יגאל אלון או בהיכל הספורט יד אליהו) ייפתח בית-קפה שכונתי, יד אליהו תהווה אופציה טובה בהרבה לצעירים ממה שהיא כיום.

יד אליהו מלמעלה

יוחאי הצליח לתפוס את משמעותם של הגלובוסים ברוטשילד בצורה טובה ביותר במצלמתו. הומלס על רקע גלובוס זוהר מסמל לא רע את מצבנו היום (ובמקרה של ההומלס עצמו זה לא רק סמל).

חוצמזה, קיבלתי מפה מיוחדת (תודה, אוהד) שמסבירה כמה זיהום ושחיתות עומדים מאחורי כל גלובוס בשדרה.