עוד בלוג תל אביבי

אתמול בערב, בדרך לסיבוב ליד האין-שטיח פרחים בכיכר רבין (אבל מחר בבוקר אם לא יהיו עוד עיכובים השטיח כבר יעמוד בכיכר) חלפתי ליד פסז' הוד האפרורי שהחליט להתקומם נגד היטל צריכת המים המיוחד ועשה לעצמו מקלחת הגונה:

ווינט כבר הספיקו להעלות ידיעה בנושא הקושרת את מקור הדליפה לפיצוץ באחד הצינורות של תיאטרון בית לסין תוך כדי הצגה. עבדכם הנאמן מתגורר בסמיכות לפסז' הוד ולא אחת מתחוללת שם דליפה קטנה כזו או אחרת. הגיעה הזמן שהמגה-סטרוקטורה המכוערת הזאת, שידעה ימי זוהר אי-שם בשנות ה-60 המוקדמות, תשופץ מהיסוד או שתיהרס. לחילופין, אפשר לחכות עוד כמה שנים עד שהמבנה כולו יתיישן לחלוטין ויתרוקן באופן טבעי.

(ותודה לערן ורד על העזרה).

בתוך מבול ספרי שנת ה-100 לתל-אביב נראה שיש ספר אחד שמומלץ לכל אדריכל, מתכנן, אקטיביסט ותושב בעיר שרוצה להבין איך הגענו עד הלום. נתי מרום, אשר נמצא בשלבי סיום הדוקטורט שלו בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (בהנחייתם של ד"ר אדריאנה קמפ ופרופ' דני רבינוביץ), כתב ספר שמצליח לסקור את ההיסטוריה התכנונית של תל-אביב מאז ימי פטריק גדס ודיזנגוף דרך העשורים של רוקח, לבנון ונמיר ועד ימינו. שמו המלא של הספר הוא "עיר עם קונספציה – מתכננים את תל אביב".

לפני שניכנס לעומק התכנים, צריך לציין שהספר כתוב טוב ומצליח ממש להחיות את רוח התקופות השונות בתכנון בתל-אביב. מחבר הספר שם לעצמו למטרה להראות שתל-אביב היא עיר מתוכננת מאוד על שלל חלקיה והספר מראה שזה אכן כך. עוד תובנות שעולות מהספר בבירור הן יצירת ההפרדה בין תוכנית גדס למרכז הסמוך לידה (כיכר המדינה) ובין מרכז תל-אביב בכלל לצפון תל-אביב לדרום תל-אביב וליפו. אחרי הקריאה בספר קל הרבה יותר להבין מדוע התחנה המרכזית מוקמה בשכונת המגורים נוה-שאנן ואילו בשכונת המגורים רמת-אביב מוקמה האוניברסיטה. התובנה המרכזית שעלתה אצלי מקריאת הספר היא שבתל-אביב הייתה הצלחה תכנונית יחסית בהתחלה בביצועם של גדס ודיזנגוף שנמשכה עד 1936 (שנת מותו של דיזנגוף) ומאז העיר הולכת ומתפרברת תחת אסכולות תכנוניות שנשארו דומות מ-1936 ועד ימינו, כאשר הכשלים המרכזיים נשארו בתחום החיבור בין מרכז העיר לחלקי העיר האחרים והקריסה התחבורתית של תל-אביב שרק הולכת ומחריפה עם השנים. שורשי הבעיות האלו צמחו בתקופתם של ישראל רוקח ומהנדס העיר שלו, יעקב שיפמן, אשר הגדילו מאוד את שטחיה המוניציפאליים של העיר בעקבות מלחמת העצמאות והם ויורשיהם לא השכילו לשחזר ולו במעט את ההצלחה של גדס ודיזנגוף בתכנון תל-אביב.

והנה מעין סיכום לא ממצה של חלקיו השונים של הספר אשר ערוכים בצורה כרונולוגית ומסודרת ביותר:

1. ההצלחה היחידה – גדס ודיזנגוף. הפרק הראשון עוסק בתוכנית גדס ובדיזנגוף. תוכנית גדס הרשמית משתרעת על השטח שתחום בין הירקון מצפון, הים ממערב, אבן גבירול במזרח ובוגרשוב-בן ציון בדרום. למעשה גם החלק שנמצא דרומית מבוגרשוב ועד אלנבי מחובר היטב לתוכנית גדס. תוכנית גדס לכשעצמה היא הצלחה פנומנלית ואחת העדויות הבודדות שישנן לתכנון עירוני מוצלח במהלך המאה ה-20 בארץ וגם בעולם. הספר מפרט על נסיבות יצירתה של תוכנית זו ועל הבלוק הגדסי שמאפשר חיים ברחובות שקטים עם גינות קטנות בלב העיר הסואנת. תוכנית גדס לא הצליחה לתת מענה לשאלת חיבורה של תל-אביב לשכונות הותיקות מחוץ לעיר כמו נוה-צדק (עד היום אין חיבור טוב בין תל-אביב לנוה-צדק) ובין תל-אביב ליפו שאז עדיין הייתה עיר נפרדת.

2.זרעי פורענות – נמיר ושיפמן. הפרק השני בספר, לטעמי, הוא הפרק החשוב ביותר שבו מוצגים זרעי הפורענות התכנונית שהגישה המודרניסטית השרישה בתל-אביב וגרמה לכך שכל החלקים שנבנו אחרי תוכנית גדס נעים בין פרבריות מוחלטת לעירוניות לקוייה, ולמעשה כל השכונות שנבנו מאז בתל-אביב נשענות לחלוטין על מרכז העיר. מרום, אשר בילה שעות רבות בנבכי הארכיון העירוני, דולה פנינים של ממש מההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה שבקבותיה קיבלנו הפרדת שימושים ושכונות פרבריות בצורה קיצונית בצפון העיר.

מרום מתחקה אחר פעולותיהם של ראש העירייה ישראל רוקח ומהנדס העיר יעקב שיפמן, אשר שלטו ללא מיצרים בתכנון העיר בין 1936 ל-1950, תקופה אשר במהלכה השטח העירוני של תל-אביב גדל מ-7,000 דונם לכ-50,000 דונם, כאשר שלב אחר שלב סופחו לעיר חלקים החל מאזור כיכר המדינה (סופח בסוף שנות ה-30), עבור במזרח איילון (אמצע שנות ה-40) דרך סיפוח שכונות הדרום (מלחמת העצמאות), עבר הירקון (בערך באותו זמן) ויפו (אחרי המלחמה). אותה גדילה מואצת בשטח סיחררה את ראשם של רוקח ושיפמן, ויחד עם ההשפעה של קורבוזיה להיות "מודרניסטי", הצליחו רוקח ושיפמן ליצור כמות יפה של תוכניות בניין עיר שעד ימינו הן מקור בלתי-נדלה לבעיות אורבניות. שיפמן ורוקח תכננו מספר שכונות (כמו יד אליהו ורמת אביב, ועוד יותר מכך השכונות האחרות מצפון לירקון) בעלות צפיפות מגורים נמוכה, הפרדת שימושים גבוהה והסתמכות הולכת וגוברת על ניידות אל מקומות אחרים כדי לספק את צרכי היומיום. למזלנו, התוכניות של שיפמן להרוס את כרם התימנים ואת נוה-צדק (וכך "לפתור" את הבעיות של שכונות אלה) לא יצאו אל הפועל. מעניין שגם ראש עיריות מאוחרים יותר (כולל צ'יץ' ) תכננו לא פעם הרס מוחלט של חלקים אורבניים מהעיר וברוב המקרים (פרט ליפו ולשכונת מנשיה) הם לא הצליחו לחבל בעיר הקיימת יותר מדי.

3. גישות אמריקאיות בתל-אביב. הפרק השלישי עוסק בניסיון האחרון ליצור תוכנית אב לתל-אביב, לאחר האיחוד עם יפו בתחילת שנות ה-50. העירייה רצתה להביא איזה סוג של גדס חדש לתל-אביב שיבוא מחו"ל ויתכנן את המרחב המוגדל החדש שכלל את יפו ואת שכונות הדרום. בסופו של דבר הביאו יהודי אמריקאי בשם אהרן הורוביץ שהביא את בשורת הכבישים המהירים וה-Slum Clearence לתל-אביב. הורוביץ תכנן בין השאר להרוס את שכונת התקווה וגם תרם לא מעט להזנחתן של שכונות הדרום מתוך תפיסה שהכל בדרום זמני ומיועד להריסה ולכן חבל להשקיע. שיפמן (ששינה את שמו לבן סירה) חזר מניו-יורק והביא עימו את הדוקטרינה של רוברט מוזס, אשר אמרה שכבישים מהירים עדיפים על שכונות ותיקות וצפופות, תפיסה שגרסה מרוככת מעט שלה רווחת עד ימינו בעיריית תל-אביב.

בסופו של יום התוכנית של הורוביץ לחיסול תל-אביב לא התקבלה, אבל זה כמובן לא אומר שהמצב השתפר אחרי כן. להיפך.

4. נמיר הוזה ועושה טעויות. מרדכי נמיר הגיע לראשות העיר ב-1959 ובתקופתו נעשו כמה מהשגיאות התחבורתיות הגדולות ביותר שתוצאותיהן מורגשות עד היום ובראשן ההתבססות המוחלטת של תל-אביב על תנועה ברכבים פרטיים. בתקופת נמיר למעשה נוצר מטרופולין תל-אביב והתחיל תהליך נהירה מתל-אביב המתקלפת לפרברים החדשים והנוצצים כמו חולון ורמת-גן. בעוד שנמיר שאף להגיע לעיר עם 600,000 תושבים תל-אביב איבדה בעשור שלו עשרות אלפי תושבים בקצב שהלך וגבר ככל שנמיר הגדיל את ההשקעות בתשתיות נוחות לרכב הפרטי שאפשרו לאנשים לגור ברמת-גן ולהגיע עם הרכב לתל-אביב. בתקופת נמיר נוצר ציר הדמים של הרברט סמואל וגם הונחו התוכניות לנתיבי איילון. מלבד הנזק התחבורתי, נמיר כשל כמו קודמיו בנושא החיבור של דרום תל-אביב וגם בתקופתו המשיכה לשלוט התפיסה שהאנשים המתגוררים בדרום גרים שם באופן זמני בלבד. הוא נתן את האישור לבניית התחנה המרכזית בלב נוה-שאנן במהלך אנטי-אורבני קיצוני. מלבד הטעויות האלה, נמיר גם קידם את פיתוח מרכז עסקים מגאלומני במנשייה, רעיון שכבר אז נראה לרבים הזוי, ולראייה היום מגדלי המשרדים שבכל זאת נבנו שם הופכים אט אט למגורים.

קשה להעריך מי מבין ראשי העירייה של תל-אביב אחרי דיזנגוף עשה את מירב הנזקים לעיר, אבל ללא ספק לנמיר יש מקום של כבוד ברשימה הזו.

5. ממשיכים לדרוך במקום. בסוף הספר מחבר אותנו מרום לתקופתו של צ'יץ' ולאחריה. למרות שצ'יץ' דיבר כמו כל ראשי העירייה לפניו ואחריו על מחוייבותו לדרום תל-אביב, ההשקעה שלו הייתה בשיקום המרכז המתפורר (השקעה שהצליחה, אגב). מעבר לכך, התכנון התל-אביבי נשאר ממוקד ברובו בתוכניות קטנות ומושתת על הפרדת שימושים והמשך הגדלת השימוש ברכב פרטי. מרום מציב בסוף הספר מעין קריאה להתוות מחדש תכנון לתל-אביב, תכנון שיאפשר לתל-אביב להיות עירונית יותר וטובה יותר לתושביה ולמבקרים בה בסופו של דבר.

סיכום: הפוסט הזה קצר מדי וממש לא עושה חסד עם הספר המדובר. אני חושב שהספר מעמיק מספיק בלי להיות טרחני ולא צריך להיות מתכנן או אדריכל כדי לצלוח אותו בקלות. אם אתם קוראים קבועים בבלוג הזה כנראה שתכנון בתל-אביב מעניין אתכם ואתם חייבים לקרוא את הספר הזה. בין אם אתם גרים בדיזנגוף-פרישמן, כפר-שלם או נאות אפקה הספר הזה יעזור לכם להבין מדוע אתם רואים את מה שאתם רואים מהחלון של הבית שלכם.

גילוי נאות: הספר נשלח אליי ישירות מההוצאה, ללא התחייבות לביקורת כזאת או אחרת כאן בבלוג.

לקריאה נוספת:

ראיון של אסתר זנדברג עם נתי מרום

אתר הספר בהוצאת "בבל"

בכוחות מחודשים, ביו קיץ לחגים, נחזור לרגע קט להתבונן במעשי נבחרינו המקומיים ובעלילות פארק מגדל קריית ספר המתוכנן. אני מקווה שהפוסט שלפניכם יפזר קצת את ערפל הקרב ואת זריית החול שמתחוללת מסביב לתהליכי קידום המגדל במתחם קריית ספר.

ראשית, נחזור להיסטוריה הקרובה, כאשר בתאריך 22.04.09, ועדת המשנה המקומית לנושאי תכנון ובנייה מקבלת מספר החלטות הנוגעות למתחם קריית ספר (ומפורטות כאן בעמ' 17). ועדת המשנה מחליטה ארבע החלטות הנוגעות לנושא קריית ספר – לדחות את תוכנית התושבים למתחם, להכין מתווה למגדל של 23 קומות במקום, להמליץ לנייד את המגדל בתיאום עם מנהל מקרקעי ישראל (החלטה תקדימית שאין סיכוי להוציא לפועל) ולהקים גינה זמנית במקום.

מבין ארבע ההחלטות רק בנושא אחד יש סמכות ביצוע לראשות ללא בירורים, תכתובות והצבעות בועדה המחוזית ובמינהל מקרקעי ישראל. הנושא הזה הוא הקמת הגינה הזמנית, אשר בה לרשות המקומית יש סמכות לפעול מכח חוק הרשויות המקומיות – שימוש ארעי במגרשים ריקים. על-פי סעיף 2 בחוק (כאן בעמ' 3) מותר לרשות לגנן באופן זמני על חשבונה מגרש ריק ע"י הפעלת צו גינון. רשויות מקומיות כולל עיריית תל-אביב מפעילות צווין מסוגים כאלה בהרבה מאוד מגרשים ריקים בתחומיהן. לבעל המגרש מותר במקרה של הפעלת צו גינון לפנות לבית המשפט אם הוא רואה עצמו נפגע ולהסביר מדוע.

סיכום קצרצר עד כאן – לפני ארבעה וחצי חודשים העירייה קיבלה החלטה לתת זכויות למגדל בקריית ספר תוך ניסיון להיכנס למו"מ עם המינהל ולניד את הזכויות האלו. פרט לכך קיבלה העירייה החלטה להקים גינה זמנית מיידית במקום בשטח שלא יפחת מ-6 וחצי דונם. ניתן לתהות מה המשמעות של המילה מיידי אם כעבור ארבעה וחצי חודשים טרם נראו ניצנים של גינה בשטח. מדובר במקרה הידוע כסכיזופריניה מוניציפאלית שבו העירייה מסרבת לבצע החלטות שהיא בעצמה קיבלה.

ב-10 באוגוסט התקיימה ישיבת מועצת העיר האחרונה. למרות שחלף מאז כמעט חודש, טרם עלה הפרוטוקול לאתר העירייה (בעיקרון, הפרוטוקול אמור לעלות תוך 10 ימי עבודה, אבל כבר ראינו שלעירייה יש בעיית פרוטוקולים לאחרונה). אני קיבלתי לא מזמן עותק של הפרוטוקול שטרם פורסם ועליו אני מסתמך. רחל גלעד-וולנר מעיר לכולנו ניסתה לעורר את העירייה לפעולה ע"י העלאת הצעה לסדר בדבר הפעלת אותו צו גינון זמני על השטח (אותו שטח שעליו הייתה אמורה לקום הגינה המיידית). מדובר ללא ספק במעשה ראוי, שאמור היה לגרום לעירייה לבצע את ההחלטה שקיבלו נבחריה בועדת המשנה המקומית.

חולדאי וחבר סמרטוטיו הצביעו בסופו של דבר נגד ביצוע ההחלטה של ועדת המשנה בטענה שעדיף לא להסתבך עם המנהל ולהמתין מספר שנים נוספות לפני הביצוע באופן מיידי. התירוץ היה שהקמת גינה מיידית תפגע במו"מ שמתנהל מול המנהל בימים אלה. מיותר לציין שההחלטה להקים גינה מיידית וההחלטה להיכנס למו"מ עם המנהל התקבלו באותה ישיבה מה-22.4 ולא היו תלויים זה בזה. בראייה לאחור, ניתן לקבוע כי ההחלטה להקים גינה מיידית בקריית ספר לא הייתה יותר מזריית חול בעיניי התושבים והעיתונאים שלא היססו לצהול ולשבח את ההחלטה. התושבים אפילו הרימו כוסית ובירכו על ההחלטה הזו שלא נתנה להם כלום (חוץ ממגדל עתידי מול הפרצוף).

ראוי לציין בין המתנגדים להקמת הגינה המיידית את האנשים הבאים שהם למעשה הסמרטוטים הראשיים במופע הסחבות המכונה קואליציית חולדאי:

1. דורון ספיר, סגן ראש העירייה ויו"ר ועדת המשנה, עמד בראש הועדה שקיבלה את ההחלטה להקים גינה מיידית פה אחד בקריית ספר הצביעה נגד הקמת הגינה ללא מתן נימוק אפילו ותוך שהוא יושב שקט שקט במשך כל הישיבה.

2. פאר ויסנר, סגן ראש העירייה, אשר לא הפסיק להפריע לדיון, קישקש על כך שהוא בעד הגינה, ובסופו של דבר הצביע נגד.

3. מיטל להבי, סגנית ראש העירייה, אשר הביעה את מחוייבותה לנושא מעל כל מקומון וגם בדיון עצמו (בעמ' 122 לכשיפורסם) והצביעה נגד הקמת הגינה המיידית ביחד עם שאר סיעת מרצ.

אז מה היה לנו עד עכשיו? החלטות ראשונות ב-22.4. ביטול הקמת הגינה המיידת ב-10.8 ע"י אותם אנשים שדיברו גבוהה גבוהה על חשיבות הפארק ותמיכתם בו לפני כן.

ועכשיו למערכה השלישית שבה אקדח הצעצוע יורה. מחר ב-9 בספטמבר תתכנס שוב ועדת המשנה לתכנון ובנייה לדיון נוסף בנושא קריית ספר. על הפרק הפעם דיון בהמלצת מהנדס העיר, חזי ברקוביץ', לנייד את הזכויות ממגדל קריית ספר לאזור בית הדר (חניון הרכבת הדו-קומתי) ששם מתוכננים מספר מגדלים עתידייים וכך "לפצות" את המנהל. לדיון מחר בועדת המשנה אין שום משמעות וכל יעודו הוא להמשיך ולזרות חול בעיניי התושבים ומערכות התקשורת. מנהל מקרקעי ישראל לא מקבל את העיסקה המוצעת, משום שמה שמוצע לו שווה הרבה פחות ממה שכבר ניתן לו במגדל קריית ספר בהחלטה מה-22.4. הדיון בנושא אמור לשמש כמעין שמיכה לכיסוי העובדה שהעירייה לא התקדמה מול המנהל מאז אפריל ושלמרות שחלפו ארבעה וחצי חודשים מאז ההחלטה על הקמת הגינה הזמנית באופן מיידי בשטח לא זזה אבן אחת אפילו. כמו כן, סביר להניח שלאחר שועדת המשנה תאשר את הצעת מהנדס העיר זה יוצג כהישג לתושבים ואנו נשמע אנשים כמו מיטל להבי מספרים על מחוייבותם לפארק ועל כמה הוא חשוב לתושבים ושאר מילים ריקות.

באופן אישי, אני חייב להגיד לכם שאני מאוד מאוכזב מההתנהלות של נבחרי הציבור במקרה הזה. ספיר, ויסנר ולהבי מציגים בפנינו תיאטרון בובות שמבזה אותם ומבזה את העירייה. מעבר לכך, אני מקווה שהתושבים יתעשתו ויבינו שעושים עליהם עוד תרגיל ומשיכת זמן במטרה לעייף אותם ולגרום להם לחדול ממאבקם באמצעות דיון חסר תכלית וללא משמעות אופרטיבית.

אחרי כמה ימים צפופים של הכנות התבצעה היום ספירת הולכי הרגל בצפון-מרכז תל-אביב. תודה גדולה שלוחה לכל מי שסייע בידי. עכשיו נשאר רק להריץ מיליוני ניתוחים סטטיסטיים כדי לראות מדוע ולמה הולכים במקום אחד ובמקום אחר הולכים פחות. מתישהו, אני מקווה גם להביא את התוצאות לכאן.

בתמונה, צעדה לזכרו של אחד מהולכי הרגל הגדולים בתולדות העיר תל-אביב, עלי מוהר.

עבדכם הנאמן השתתף ביום ששי האחרון מוקדם בבוקר בסיור בלוגרים/טוויטריסטים במתחם ההופעה של מדונה אשר היה עדיין בשלבי בנייה. הסיור אורגן ע"י בלינק, מיקרוסופט ישראל ו-013 נטויז'ן ומעבר לחוויה עצמה של הסיור והמפגש עם כמה אנשים טובים, מדובר בעוד צעד קטנטן במסגרת שינויי המדיה העוברים על כולנו, ואשר משנים גם את דפוסי הפעולה התאגידיים ובכלל. על-פי אנשי מיקרוסופט ו-013 נטויז'ן סיור כזה ניתן אך ורק לבלוגרים וטוויטריסטים ולא לעיתונאים. הסיור עצמו הודרך ע"י שני בחורים חביבים מצוות ההפקה של שוקי וייס. עד כאן תאגידים ועכשיו לנתונים עצמם.

בסיור

מתחם ההופעה של מדונה מתפרש על שטח של 100 דונם, שזה יוצא ארבע פעמים גן מאיר, או 30-35 מגדלי מגורים של 30-40 קומות. כמות הקהל המקסימלית היא 70,000 איש. מכיוון שההופעה הראשונה (זאת של הראשון בספטמבר) נמכרה בזריזות, פתחו עוד הופעה ביום שאחרי, בעיקר בגלל שמדובר בתחנה האחרונה של מדונה בטור ואין לוגיסטיקה נוספת לאחר מכן שמחייבת פירוק במה מהיר. מכיוון ש-70,000 איש ו-100 דונם הם מספרים שקשה לתפוס, עדיף להתמקד במה שאפשר להעריך – במתחם ההופעה ימוקמו 600 (!) תאי שירותים כימיים, על-מנת להבטיח שאף אחד לא יצטרך לחכות בתור בזמן ההופעה אם במקרה ילחץ לו.

עוד מספרים חזקים בנושא – עלות ההקמה היא כ-5-9 מיליון דולר (אני לא סגור בדיוק על המספר), ישנם 4 מנופים בשטח ועוד כ-1,300 עובדים שמעורבים בשלבים השונים של הקמת המתחם הענק. על הקמת הבמה עצמה עובדים 160 עובדים בשתי משמרות מסביב לשעון. בהקשר הזה, ניתן לציין את הטרגדיה ההנדסית שגרמה למותם של שני פועלי במה לפני קצת יותר מחודש במרסיי, כאשר הגג הוצב באופן רעוע וקרס. מסתבר שבעקבות הקריסה שינו בהפקת המופע את אופן הרכבת הגג, וכמו כן, הציוד שנהרס בזמנו במרסיי גרם גם לביטול המופע שהיה מתוכנן בלובליאנה לאחר מכן.

הבמה של מדונה בהרכבה

מאחורי הקלעים עצמם מדובר גם בהשקעה ניכרת, כאשר אוהלי ההפקה מצויידים בריהוט בסגנון הביטאט עם נברשות וספות עור, ומזגנים בעוצמה שמזכירה את החורף האוסטרי. פרט טכני אחרון שכדאי לציין הוא שכמות הציוד המעורבת במופע משונעת ע"י 3 מטוסי מטען ו-20 מכולות בים. מכיוון שכל שבוע מדונה מופיעה בשניים-שלושה מקומות בסיבוב הזה הציוד משוכפל שלוש פעמים על-מנת לאפשר את הדילוגים ממקום למקום. מעניין איך נראית המערכת הלוגיסטית שמנתבת את הציוד והפועלים ממקום למקום ודואגת שבכל מקום הכל יעמוד בזמן. אם בתעשיית הבנייה היו עובדים בקצב של הפועלים של מדונה היו מרימים פה בניינים תוך חודש במקום בארבע שנים.

על רקע פקקי הענק המתוכננים צוות הפקת המופע יזם שיתוף פעולה עם רכבת ישראל וחברת דן כדי לתגבר את הרכבות מכל הארץ לתחנת ארלוזורוב לספק שאטלים מתחנת הרכבת למתחם המופע וחזרה. בהחלט מדובר בפרוספקט מבטיח, ושווה גם לעיריית תל-אביב לבדוק בעתיד שיתופי פעולה מהסוג הזה. בהקשר התחבורתי אפשר לציין גם קוריוז מוניציפאלי אחד, כאשר ראובן לדיאנסקי, חבר המועצה מטעם סיעת תנו לחיות התלונן שההופעה של מדונה (וגם ההופעות הקטנות יותר בגני התערוכה באותו זמן) תיצור פקקים אשר יטרידו את מנוחתם של תושבי צפון תל-אביב. לדיאנסקי, כך נראה, גילה במפתיע שתל-אביב היא עיר שמכורה לרכב פרטי. מעניין מה לדיאנסקי חושב על תרומתם של הפקקים באיילון/דרך נמיר/דרך השלום בבוקר ואחר הצהריים כל יום לתושבי העיר. כחבר מועצה, לדיאנסקי (שכזכור מתלונן על פקקים של מכוניות) תמך בהמשך התבססות תחבורתית על הרכב הפרטי כאשר תמך בהצעת התקציב האחרונה, ותרשו לי לצטט את עצמי:

"מסתבר שהתקציב שמונח על שולחן המועצה הוא תקציב שכל כולו שירת הלל לרכב הפרטי, לזיהום האוויר ולתאונות הדרכים. בעמודים 37-39 בתקציב הבלתי-רגיל מפורטות תוכניות העירייה למימון חניוני הענק והאוטוסטרדות שאומורות לשרת אותן (15 מיליון ש”ח בחניונים ו-30 מיליון ש”ח באוטוסטרדות). כך למשל, מבואר בספר התקציב ש-11.4 מיליון ש”ח אמורים לעבור כדי להפוך את ציר שלבים לאוטוסטרדה עירונית ו-8.4 מיליון ש”ח ישמשו כדי להכשיר את הרחובות סביב חניון הבימה כדי להכיל את נפח הרכב העצום שאמור לעבור דרכם."

עם או בלי פקקים, נראה שההופעה הזו הולכת להיות ספקטקל אקסטרווגנטי מרשים.

יציע ה-VIP והשירותים הצמודים שלו