עוד בלוג תל אביבי

מחר, 19:00, שבת, רחבת הסינמטק, עוצרים את המאגר הביומטרי. בכלל, עצרות מחאה בסינמטק הם ארועים מהנים הרבה יותר מאשר הפגנות ענק בכיכר רבין.

בהקשר של המאגר הביומטרי (ואם תרצו, אז בהקשר של חלמאות מדינת ישראל בכל הנוגע למידע דיגיטלי) ככה נראה האתר של ועדת וינוגרד היום (זו הועדה שחקרה בזמנו את הסיבות למכלול הכישלונות הישראליים במלחמת לבנון השנייה). מסתבר שתוקף הבעלות על הדומיין של ועדת וינוגרד פג ובמחיר זעום של 80 ש"ח קבוצת חברים קנו את הדומיין ואת כל המידע הדיגיטלי שאוחסן בו. מחר מישהו אחר יקנה מהמדינה את הנתונים הביומטריים שלנו עקב רשלנות.

ולסיום, הנה כמה לינקים מהבלוגר היתוך ק. למפגרים הקשורים מוביל ההצעה למאגר, מאיר שטרית.

רק לפני חודש עיריית תל-אביב-יפו פתחה את מרכז השירות החדש והמשופץ בבניין העירייה ואפילו דאגה להפעיל את כל אורותיו הזורחים למרחוק ואת מדרגותיו הנעות (והנאות) 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כיאה וכנאה. קליפת האורות והזכוכיות לא הצליחה להסתיר את העובדה שמערכת הנתונים החדשה של מרכז השירות מתפקדת כמו צינור ביוב עם סדקים – כל רגע העסק יכול לקרוס והחרא יעוף על כולם. אז היום, העסק התפוצץ ברעש גדול כאשר עובדי מרכז השירות נטשו את משמרתם והפסיקו את מתן הישרותים לתושבים עד להודעה חדשה. הסיבה לסכסוך העבודה היא מפני ש:

"העובדים מוחים על התקלות והעומס הרב שנוצר במהלך העבודה כתוצאה מתוכנה חדשה הנקראת מחו"ג, שהוכנסה לשימוש במרכז השירות."

ובעברית מדוברת – העירייה ניסתה להכניס מערכת מידע חדשה הנקראת מחו"ג (מערכת חיוב וגבייה) לשם התגברות על בעיות בגבייה וניהול חובות ארנונה. פרויקט המחו"ג עצמו מנוהל באופן חובבני ע"י אנשים שלא הייתי נותן להם לנהל את חשבון המכולת שלי וסובל מדחיות רבות וחריגות תקציב. מזה כמה חודשים שבועדת הכספים נדרשים אישורים לטובת העברות כספים נוספות בעבור חריגות הפרויקט כאשר בועדה הכספים האחרונה הגדילו את האשראי של הפרויקט בעוד 15 מיליון ש"ח (אלעק תקציב מאוזן) ובזאת שלפניה לקחו מיליון ש"ח מאיגוד ערים דן לתברואה (כלומר, חירייה) לטובת החריגות בהתקנת המערכת. כמו כן, מעיון בתקציב הפיתוח של העירייה  (כאן בעמוד 14) עולה כי השנה הועברו 10 מיליון ש"ח נוספים למערכת מתקציב זה המתווספים ל-95 מיליוני ש"ח שעברו לפרויקט מאז 2006. למרות הסכומים העצומים שהושקעו במערכת המידע האימתנית הזו ספק אם יכולות ניהול המידע שלה משתוות לאלה של פנקס קטן ועט. קשה גם להבין מהו הסכום המדוייק שהושקע במערכת הזו עד כה (אם כי אפילו מהספרים שציינתי פה, כבר עברנו את ה-100 מיליון ש"ח ועוד היד נטוייה).

בנוסף לכישלון הניהולי תושבי העיר נפגעים בעצמם ע"י חיובים לא ברורים של המערכת שקמה על יוצריה ומאיימת להטביע את העירייה וכך נאמר בזמן תל-אביב:

"לדברי גורם בעירייה, "מהיום שהותקנה המערכת בתחילת השנה היא אינה מפסיקה לעורר בעיות – גביית ריבית לא נכונה, שליחת חיובים כפולים ועוד מגוון של תקלות". "

לאורו של הפיאסקו הניהולי המדובר, חבר מועצת העיר לשעבר, יעקב רנר, שלח היום מכתב לראש העירייה, רון חולדאי ובו הוא דורש מחולדאי להשיב על השאלות הבאות:

1. האם הוכנסה מערכת חדשה לעירייה?

2. האם המערכת שהוכנסה נבדקה טרם הכנסתה לשירות בעירייה?

3. האם התגלו בזמן הניסוי, באם נעשה כזה, תקלות כאלה ואחרות?

4. מהי העלות הראשונית שנדרשה העירייה לשלם עבור המערכת?

5. האם מזמן חתימת חוזה האספקה ועד היום שונה מחירה של המערכת, ובכמה?

6. האם דברי הגורם בעירייה [שמצוטט בכתבה] הם נכונים?

7. אם נכונים דבריו של אותו גורם, מה בדעתך כראש עיר לעשות על מנת להשיב כספים לתושבים ולמנוע חיובים כפולים?

לסיכום, אל תתפלאו אם תראו פרויקטים כאלה ואחרים מקוצצים בעיר (למשל פרוייקטים של מחזור) – מישהו הרי צריך לממן את חגיגת הבזבוז של המחו"ג. אני רק מקווה שבעירייה ישפרו בהרבה את רמת ניהול הפרויקטים ויזכרו ששיפוצים וקוסמטיקה הם לא חזות הכל.

נניח שאתה ראש עירייה. במרכז העיר שלך יש כיכר (שהיא לא באמת כיכר) אשר פקוקה תמיד וכבר 80 שנה חושבים איך "לפתור" את בעיית התחבורה שלה. אם קוראים לך מייקל בלומברג והעיר שלך היא ניו-יורק מה שתעשה יהיה לסגור את הכיכר לתנועת כלי רכב. מסתבר שזה יכול להיות פתרון לא רע.

אני מניח שרובכם כבר שמעתם שלפני יותר מחודש סגרו חלק משמעותי מטיימס סקוור בפני כלי רכב על-מנת להחזיר את טיימס סקוור לאנשים. עיריית ניו-יורק שמה בולדרים זמניים ושאר אמצעים זולים ביותר כדי לבחון את גבולות הסגירה הסופית שאמורה להתבצע בשנה הבאה לפי התנהגות הולכי הרגל וכלי הרכב במקום. כך, לפני שיוצאים לפרוייקט תשתית יקר, ניתן לבדוק האם הוא יצליח או לא. ללא ספק, מדובר במהלך אמיץ מאוד של בלומברג וכל מחלקת התחבורה שלו שהדפו לא מעט טענות על כך שזה יפגע ב"נגישות" של העיר. זהו מהלך פורץ דרך ממש, במיוחד בגלל שהוא בוצע בכיכר המפורסמת ביותר בעולם, וייתן השראה לראש עיריות רבים נוספים הן בארה"ב וגם מחוצה לה. שחרור הכיכר אינו רק פועל למען הולכי הרגל, אלא גם לטובתם של רוכבי האופניים שלאט לאט חוזרים להיות אמצעי תחבורה אמיתי בניו-יורק (עם שבילים אמיתיים). סגירת טיימס סקוור ושאר השינויים שעוברת ניו-יורק הם בהחלט סיבה טובה לקפיצה לביקור נוסף בעיר הזאת כדי להנות ממנה אפילו יותר מאשר בעבר. נראה שגם הניו-יורקרים נהנים מהשבת המרחב ועוד תמונות ודיווח על האנשים נהנים שם יש כאן.

המאמר המעניין ביותר שקראתי בעקבות סגירת טיימס סקוור לכלי רכב הוא זה של תום ונדרבילט (Vanderbilt) שגם עוסק בהיסטוריה התכנונית של העיקר ופקקי התנועה הנצחיים (למרות שלניו-יורק יש רכבת תחתית) והניסיונות לפתור אותם שוב ושוב:

"Times Square has been congested (and contested) for as long as it has existed, and no amount of tinkering with the traffic lights seems sufficient to solve the problem."

וההרחבה שלו היא על כך שבעיית התנועה בטיימס סקוור היא של הולכי רגל ולא של מכוניות תוך חלוקת מרחב מעוותת לחלוטין בין שני משתמשים אלה בדרך, כאשר עוברים פי שבעה הולכי רגל מאשר מכוניות בטיימס סקוור מדי יום, אך ניתן להולכי הרגל רק 11 אחוז מהשטח.

"Whether it succeeds may, in part, depend on reconfiguring the notion of success. For the real Times Square "traffic problem" nowadays is one of pedestrians. More than 356,000 pedestrians travel through Times Square on an average day, according to the New York City Department of Transportation, while the number of cars is closer to 50,000. Despite this mismatch in "mode share"—the fact that people are not drawn to the place for its automobile-oriented delights—only 11 percent of Times Square is devoted to pedestrian use (and these small scraps are fought over between fast-jaywalking locals and meandering, signal-obeying four-abreast groups of tourists). For many New Yorkers, Times Square has become an anti-place, a media abstraction best not actually visited, but for those who must, those who work there, surveys have shown a vast majority dislike it, with "pedestrian overcrowding" being the primary reason."

מסתבר גם כי ביטול ציר התנועה לכלי רכב לא סתם את כל עורקי העיר וניתן לייחס זאת גם לפרדוקס של בראס (Braess Paradox) שמראה שלפעמים תוספת של נתיבי תחבורה לרכב פרטי מגדילה את כמות זמן הנסיעה של כולם עקב האופטימיזציה שעושה כל נהג למסלול הנהיגה זו. עוד על הפרדוקס המרתק הזה ניתן לקרוא כאן.

לסיכום, בניו-יורק, העיר שעברה הריסה אורבנית גדולה מאוד במהלך המאה ה-20 ע"י רוברט מוזס, שרק רצה עוד ועוד מחלפים וכלי רכב (והשפיע לצערנו בצורה ישירה גם על התכנון בתל-אביב) נראים ניצני התאוששות לקראת חזרה למקום אנושי יותר. בתל-אביב, אנחנו יכולים עדיין לחלום על החזרת הכיכר המרכזית שלנו, כיכר דיזנגוף, להולכי הרגל.

כשמאיר שטרית ורון חולדאי משתפים פעולה, אנחנו כבר יודעים ששום דבר טוב לא יצא מזה. במסמך שנחשף בהארץ מתברר שהכח המניע מאחורי נוהל גדרה-חדרה הוא עיריית תל-אביב "הליברלית" בכבודה ובעצמה. כנראה, שרון חולדאי ראה שכל העסק עם הפליטים כאן קצת יוצא משליטה והולך להכביד על התקציב העירוני. ברור שבמצב כזה עדיף להעביר את הנטל לעירייה שתהיה מסוגלת לשאת בו – ערד למשל, שעברה פשיטת רגל ויש בה ראש עירייה ממונה. כמובן, שהלחץ שחולדאי וחבריו הפעילו על משרד הפנים לא מונע מהם להמשיך לנסות להצטייר כהומנים, ליברלים או כל קשקוש אחר, שנועד להסוות את העובדה שקבוצה הולכת וגדלה של אנשים שאין להם תרומה חיובית למאזן התקציבי של העיר אינם רצויים פה, ואם אפשר למקם אותם בערד או בכל מקום שאנחנו לא מגיעים אליו אף פעם, מה טוב.

עוד לקח שניתן להסיק מסיפור חשיפת המסמך המזעזע הזה (ומומלץ גם לעיין במוסף השבת של מעריב בנושא זה) הוא שבפעם הבאה שחולדאי או מישהו מכפיליו טוענים שאין סמכויות כדאי לקחת את דבריהם בערבון מוגבל מאוד. אמנם אין להם סמכויות ישירות לפעמים, אבל כמו שנאמר במכתב של יעקב גנות, ראש מנהל האוכלוסין, לראש עיריית ערד (הדגשה שלי):

"ההחלטה בדבר אישור שהיית אוכלוסיית המסתננים מחוץ לחדרה לגדרה התקבלה במסגרת דיונים שהתקיימו עם הגורמים השונים הנוגעים בדבר, לאחר שהתקבלו תלונות רבות בהתייחס לתופעה ובמיוחד לאור הלחצים הכבדים שהופעלו על ידי עיריית ת"א".

מסתבר שכשעיריית תל-אביב באמת רוצה משהו שנדרשת לו פעולה במישור הלאומי ועירוב של משרדי ממשלה, אז היא יכולה לעשות זאת. לצערנו, העירייה מפנה את משאביה על-מנת לפגוע בקהילות של פליטים ממדינות עולם שלישי דיקטטוריות, בצורה שלא הייתה מביישת משטרים אחרים שהגבילו זכויות תנועה בעבר, ולא על-מנת לשפר את התחבורה הציבורית, למשל.

אם יש משהו רומנטי שמעלה נשכחות שמזכיר משטרי אימים בשילוב של משרד הפנים ועיריית תל-אביב במקרה זה הוא ההומאז' שהם ביצעו כאן לתחום המושב שהותר ליהודים ברוסיה הצארית, ואני מצטט מתוך ויקיפדיה:

"הצארית יקתרינה הגדולה יצרה בשנת 1791 את תחום המושב באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ובו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר, וכמעט את כל שטחי אוקראינה וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים. יצירת תחום המושב גררה עקירה וגירוש של יהודי מוסקבה וסנט פטרבורג אל תוך גבולותיו (ולמעשה, זו הייתה אחת המטרות העיקריות לשמן נוצר). בהמשך, נאסר גם על יהודי קייב לגור בתחומי העיר (אף שקייב נכללה גאוגרפית ב"תחום המושב")."

לא נותר לי אלא להתבייש (ולחתום על עצומה בנושא) בכך שהעיר שלי והמדינה שלי פועלות יחד נגד בני-אדם המשתייכים לקבוצות הנמצאות בתחתית החבית של האנושות, כפי שפעלה יקתרינה הגדולה נגד אבות-אבותיי ברוסיה ובפולין. כבר אי-אפשר להשלות את עצמנו יותר שתל-אביב היא אי של ליברליות וסובלנות בתוך מדינה שאינה כזו. אצלנו פשוט הגזענות מסתתרת מאחורי נהלים בירוקרטיים ומליצות שאינן שוות את הנייר שעליו הן כתובות (והנה נייר אחד כזה – בעמודים 23-27 בדיון מועצת העיר האחרון).

דבר אחרון, יש לא מעט קולות בחברה הישראלית כמו זה של משה פייגלין שטוענים שמכיוון שרוב הסודאנים והאריתראים כאן (שבאים ממדינות שספק כמה מאיתנו מסוגלים למקם בתוך אפריקה) הם מסתתני עבודה ולא "פליטי רצח העם בדארפור" אין שום בעייה להעלות אותם על מטוס ולגרש אותם לארצותיהם הנעימות והבטוחות. כמובן, בדיקה קלה של המציאות (בדיקה בגוגל, איפה שהמציאות תמיד מסתתרת) מעלה למשל שסודאן ואריתריאה נמצאות בין 21 המדינות בהן יש הכי פחות חרות. כך למשל נאמר על סודאן:

"Africa's largest country has been embroiled in nearly continuous civil wars since it gained independence from Britain and Egypt in 1956. President Omar Hassan al-Bashir, who first came to power in a 1989 military coup, was the target of an arrest warrant issued by the International Criminal Court in March on charges of war crimes, crimes against humanity, and genocide for his role in Sudan's ongoing violence in Darfur. It is widely believed that his government has directed and assisted the systematic killing of tens or even hundreds of thousands of people in the war-torn region since 2003 through its support of militia group"

וגם על אריתריאה יש כמה דברים יפים להגיד:

"The Eritrean government maintains an iron grip on the country's political and social structures. National elections have been postponed indefinitely, independent political parties do not exist, and the government controls all broadcast media and restricts independent print publications. Journalists arrested in a 2001 crackdown remain in prison. The country's long-standing suppression of democratic and human rights at home is accompanied by an aggressive foreign policy, which has included conflict with Ethiopia, support for antigovernment rebels in Somalia, tension with Yemen, and meddling in Sudanese civil conflicts."

נכון, ישראל ותל-אביב לא אחראיות למצב של סודאן ואריתריאה ולאזרחים מוכי הגורל שלהן ויש לנו מספיק בעיות משלנו כאן. השאלה היא האם אנחנו צריכים להתאכזר למי שנמלט ממדינות אלה (ודי ברור למה הם נמלטים משם) או לפחות להסתכל לעבר ההיסטוריה שלנו ותחומי המושב שבעברנו ולפעול במסגרת רחבה יותר עם העולם המערבי כדי להתמודד עם מגיפת הפליטים (שרק תלך ותגבר) בצורה ראוייה. כמובן, שאם אנחנו עיריית תל-אביב אנחנו נעדיף לזרוק את הפליטים על מישהו אחר (וחלש מספיק כך שלא יוכל להחזיר אותם אלינו), לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמנו כמה ליברלים, סבלניים והומניים אנחנו, ואיך זה שרק אצלנו הומואים יכולים להתנשק ברחוב (כלומר, אם הם לא הומואים מסודאן או מאריתריאה, שילכו להתנשק בערד כבר עם החברים שלהם).

בפעם הקודמת שבה מאיר שטרית ופועלו התארחו בבלוג, זה היה כשהוא היה שר הפנים ובאופן מפתיע רבע שנייה לפני הבחירות המקומיות, משרד הפנים סירבל את נוהל העברת הכתובת לתל-אביב (ורק לתל-אביב, לא לירושלים, לא לגבעתיים, רק לתל-אביב) והדובר שלו שיקר אז בכתבה של יגאל חי בהארץ בלי למצמץ כדי לכסות את המעשים. ועכשיו אותו מאיר שטרית יקר ומיותר רוצה לקטלג אותנו באמצעות מאגר ביומטרי. הסרט הזה לוקח את המאגר שלב אחד קדימה:

[

אגב, אותו שטרית מיודענו מעדיף לא להיות מצולם בשעה שהוא מקטלג אותנו. ככה זה נראה בכנסת (ומומלץ לקרוא את הפוסט של יהונתן קלינגר בנושא):

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר המאבק נגד חוק המאגר הביומטרי (כמו למשל את המאמר הזה של אביב אילון).

בסך הכל ניסינו לחזור למלון בשלום. בתחתית תפסה אותנו מסיבה של סטודנטים שנמצאים בברלין במסגרת תוכנית החילופים של Erasmus. ככה זה נראה:

צילום ועריכה: מורין