התכנון הישראלי הוא הומוגני, נטול הקשר ומסוכן לארץ ישראל

רבים טועים לחשוב שתוצרי מערכת התכנון הישראלית, כלומר השכונות החדשות בשולי הערים (רובה המוחלט של הבנייה בישראל שבה מאוד קשה לבנות במרקמים קיימים) קשורים בדרך זו או אחרת לטעמו של הציבור והעדפותיו. בין שכונות אלו ניתן למנות למשל את מרבית הפיתוח של ראשון-מערב, את אם המושבות בפתח-תקווה, את כל מודיעין ועוד שכונות חדשות למכביר. כפי שכבר ראינו בעבר (וגם כאן וגם כאן) אין קשר בין העדפות הציבור, שהן מגוונות ודינמיות, לתוצרי התכנון האחידים וההומוגניים שאנו מקבלים (והזולים משמעותית מהנדלן המבוקש באמת שנמצא במרכזי ערים משוקמות כדוגמת תל אביב וירושלים).

פוסט זה מתבסס על מאמר אקדמי של דניאל הורנשטיין וסטיבן המבורג שפורסם כאן. מחקר זה מאיר באור שלילי את מערכת התכנון הישראלית שנתפסת כהומוגנית מאוד, טכנוקרטית, קרה ויותר מכל מנותקת. שם המאמר המלא הוא: Population and pavement: population growth and land development in Israel והוא פורסם בכתב העת Population and Environment.

המאמר בוחן את הקשר בין צמיחת האוכלוסייה בישראל לדפוסי ההתיישבות בה וההתפתחות האורבנית בשנים 1961-1995 (על בסיס ארבעה מפקדי אוכלוסייה – 1961, 1972, 1983 ו-1995), באמצעות בחינה ברמה הלאומית, המחוזית (ששת המחוזות של משרד הפנים שתוארו בתחילת הפוסט הזה) וכן באמצעות בחינה מקומית של 40 רשויות מקומיות. המאמר מתמקד בבחינת תהליך ההמרה של שטחים פתוחים לאורך זמן לשטחים מבונים על-מנת לבחון את מידת ההשפעה הסביבתית שיש לצמיחת האוכלוסייה וכן את האופן שבו רגולציה משפיעה על המרה זו. מחקר זה בוצע כמובן על רקע הצורך של מדינת ישראל לא לגרוס את כל השטחים הפתוחים ולאור ההצהרות של בכירי מערכות התכנון שלנו שהם שומרים על הקרקע. החוקרים מעלים שלוש שאלות מחקר:

1. מהו הקשר בין צמיחת האוכלוסייה בישראל ושיעור המרת שטחים פתוחים לשטחים מבונים?

2. האם יש הבדלים בבחינה מקומית של קשר זה לעומת ארצית ומחוזית?

3. אלו אמצעים רגולטוריים משפיעים על קצב המרת שטחים זה ובאיזה אופן?

לצורך ביצוע המחקר נבחרו מספר אזורים ספציפיים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל מהדרום עד הצפון, הכוללים יישובים עירוניים, פרבריים וכפריים וכן שוני אתני (כלומר גם ישובים ערביים ולא רק יהודים), כאשר מתוך 250 רשויות מקומיות בישראל נבדקו שטחים ב-40 רשויות (מורחב בעמודים 9 ו-10 במאמר). לאחר בחירת האזורים המאמר מרחיב על המתודה בה נותחו תצלומי אוויר משנים שונות על-מנת להעריך את כמות השטח שהפוך מפתוח לבנוי. מי שעוסק בנושאים אלה ודאי יוכל ללמוד רבות על האתגרים שפעולות מיפוי וניתוח מעמידות בפני החוקרים. לטובת העניין שלנו אני אתמקד כאן בממצאים המרכזיים (והמעניינים במיוחד) שעולים ממאמר זה.

ממצא חשוב ראשון ברמה הלאומית מראה שקצב אכילת השטחים הפתוחים והפיכתם למבונים גבוה מקצב גדילת האוכלוסייה ועוד גבוה במיוחד אם משמיטים את הנגב הרחב והדליל מהחישוב. דהיינו השטח אותו אנו בונים עבור תוספת האוכלוסייה הולך ועולה ואנו מאבדים שטח פתוח בקצב שהולך ומתגבר לאורך הזמן. אנחנו מבזבזים שטח יותר מהר מבעבר פר תושב. ממצא נוסף ואינטואיטיבי משהו הוא שקצב הפרבור (אכילת קרקע עבור כל תושב חדש) גבוה יותר עבור היישובים הכפריים ועבור היישובים הצפוניים.

לעומת, זאת כאשר בוחנים את קצב הפרבור ברמה של רשות מקומית מתקבלת תמונה שמצביעה על תכנון שהולך ונעשה אחיד, כלומר, האזורים הכפריים נמצאים בקצב פרבור יורד בהשוואה לעבר, בעוד היישובים העירוניים עולים ומתקרבים אליהם. היישובים הערביים נמצאים גם הם במגמת ירידה בקצב הפרבור בהשוואה לעבר ואילו היישובים היהודיים עולים ומתקרבים אליהם. כלומר, בעוד שברמה הלאומית והמחוזית אנחנו אוכלים שטחים בקצב הולך וגובר (לא פעם באמצעות יישובים חדשים), ברמת התכנון המקומית, התכנון הופך ליותר ויותר אחיד. ובמילותיהם של החוקרים:

Sprawl (more space consumed per additional unit of population) is increasing over time at both the national and district scale, yet the locality data do not corroborate these results. The locality data suggest a growing homogenization of development across the Israeli landscape.

אחד מהנושאים העיקריים שנבדקו במחקר זה הוא השפעת דוקטרינת "ייהוד המרחב" על קצב הפיכת שטחים פתוחים למבונים. הם מצאו שדוקטרינת הייהוד מביאה לחיסול של שטחים פתוחים בקצב גבוה בהרבה אפילו מזו שמערכת התכנון הכושלת מבצעת מדי יום (נכתב על זה כאן בעבר). בנושא זה כדאי להביא את הטקסט המלא על רקע ההחלטה ההזוייה שהתקבלה השבוע במועצה הארצית:

The amount of land developed in the peripheral areas was significantly higher than in the core area, once variation due to population growth and other related factors are removed. Likewise, development in Arab localities was less than in Jewish localities (controlling for other factors), although this difference was statistically significant only for the full 1961–1995 study period. These results reflect a consistent Israeli policy to encourage internal migration of Jewish citizens to the peripheral areas, while concurrently restraining the growth of Arab localities (Falah 1991; Khamaisi 1993; Yiftachel and Rumley 1991), despite the preference of most Jews to live in high-density urban communities in the geographic core area of the country (Kellerman 1993). Various national policies have attempted to attract Jews to the peripheral areas (Kellerman 1993; Newman 1984, 1989). Among them was the development of small, exurban communities with larger homes. By attracting people to these communities, policy magnifies the impact of local population growth on open space in Jewish, rural localities where the amount of land developed per capita is an order of magnitude higher than in any other type of development.

אכן, בנגב מחרבן עם ישראל.

הממצא הכי מדהים הוא חוסר ההצלחה לעצור את אכילת השטחים הפתוחים גם במחוזות בהם כבר רואים את סופם. כלומר, גם במקומות בהם לא נשארו הרבה שטחים פתוחים קצב הפרבור אינו מאט כלל וכלל (הדגשה שלי):

One somewhat surprising result of the population–development relationship is that for districts in which open land is becoming increasingly scarce, an expected slowing of land development relative to population growth with a concomitant increased importance of open space was not evident. We would have expected to see the rate of land development slow as open space became increasingly rare. Rather, we see the rate of loss of open-space increase (and the rate of land development increase) as open land reserves become smaller. This is true even in the case of the Tel Aviv district, where only a small amount of land (*20%) remained open space by 1990.

לסיכומו של עניין – ברמה המקומית התכנון שלנו הופך להיות אחיד יותר ויותר ומעיד על מערכות טכנוקרטיות מרכזיות שפועלות באופן נטול הקשר, ומייצרות סביבה בנוייה לא מגוונת. ברמה המחוזית אנחנו לא מצליחים לשמור על שטחים פתוחים כלל וכלל. וברמה הלאומית, קצב האובדן של שטחים פתוחים גבוה יותר מקצב גידול האוכלוסייה. טובתה של הארץ הקטנה והיקרה הזו מחייבת שידוד רציני של מערכות התכנון וגריסת חלק בלתי-מבוטל מהתקנים ומהאידיאולוגיה שעומדת מאחוריהם, ומוטב מוקדם.

לקריאה של המאמר כולו (למי שאין גישה למאמר ומעוניין בו, אפשר ליצור איתי קשר בתגובות או כאן).

פוסט זה פורסם בקטגוריה אורבניזם, ביקורת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על התכנון הישראלי הוא הומוגני, נטול הקשר ומסוכן לארץ ישראל

  1. תמיר הגיב:

    יואב, הייתי רוצה לקרוא אצלך הצעה קוהרנטית לאיך מערכת התכנון צריכה להיראות ומה היעדים שיש להציב בפניה.

    • Lerman הגיב:

      מקבל את האתגר. זה נושא שעסקתי בו לא מעט בשנים האחרונות, ובפרט במסגרת הדוקטורט שלי. פחות בצורה של מערכת התכנון ויותר בנושאים שבהם מתכננים צריכים לעסוק. אני לפני נסיעה גדולה לאירופה ולא אספיק לפרוש זאת כאן.

      עם זאת, בעוד כשבועיים (נחזיק אצבעות) אמור לעלות מאמר ראשון אקדמי פרי עטי בכתב עת שעוסק בחלק קטן של הנושא הזה. בקיצור, עוד ייכתב. תודה על ההצעה.

      • מה נסגר בסוף עם האתגר שהצבתי לך? אשמח לשמוע על חלופה למערכת התכנון הקיימת.

      • Lerman הגיב:

        אני לא יודע אם ראית את הפוסטים על אוטרכט ושטוטגרט. בקנה עוד פוסט על פרייבורג. כולן מדגימות שינוי כיוון שאפשר ללמוד ממנו. מעשה שצריך לעשות הוא שינוי יסודי כפי שעשו הבריטים ב-1999 עם צוות הפעולה – Urban Task Force. זו הדרך ליצור חלופה למדיניות הקיימת באופן שגם יתאר איזה שינויים נדרשים לעשות במערך התכנון העירוני הכולל. בינתיים, ממשלת ישראל טרם תקצבה שינוי כיוון כזה, אבל חלק מהחלופה מגיע בימים אלה מכיוון הפרוייקט ישראל עירונית 2050 שמובילה עמותת מרחב ביחד עם עוד הרבה שותפים.

  2. עמליה הגיב:

    יואב, יש מצב שתוכל להסביר בכמה מילים למה החוקרים מתכוונים בצורה שהם מציבים את המונחים פרבור ואחיד אחד מול השני? אני חושבת שאני מבינה כל אחד בנפרד אבל לא הבנתי את ההנגדה בין שניהם כפי שהיא מתבטאת במשפט הזה:
    "בעוד שברמה הלאומית והמחוזית אנחנו אוכלים שטחים בקצב הולך וגובר (לא פעם באמצעות יישובים חדשים), ברמת התכנון המקומית, התכנון הופך ליותר ויותר אחיד."
    תודה ונסיעה/חופשה נעימה!

    • ליאור הגיב:

      היי עמליה, אני חושב שהמשך המשפט הזה, בסופו של המאמר, מסביר טוב את המושג תכנון אחיד:
      Rural development is intensifying (e.g., less sprawl), while urban development has
      stayed relatively consistent with regard to density.

      אני לא חושב שיש כאן הנגדה במשפט, אלא תיאור של תהליך מתמשך שבו התכנון בכלל האיזורים הופך ליותר הומוגני.

    • לרמן הגיב:

      החוקרים בחנו את קצב פיתוח בקרקע בשלוש רמות שונות – ארצית, מחוזית ומקומית (מוניציפאלית). הרמה המקומית מתייחסת לרשויות מקומיות, המחוזית היא מחוזות משרד הפנים (שכל אחד כולל מספר רב של רשויות מקומיות) והארצית היא כל הארץ. ברמה המקומית קצב הפרבור הולך ונעשה אחיד, וזאת משום שיש רשויות שבהן קצב הפרבור יורד ויש כאלה שבהן הוא עולה. ברמות שמאגדות רשויות מקומיות – המחוזית והארצית – קצב הפרבור הכולל עולה.

      • עמליה הגיב:

        תודה יואב. אז האם הבנתי נכון שרמת הפרבור עולה בכל מקרה, רק שברמה המקומית זה במצטבר בקצב אחיד, וברמה המחוזית/ארצית זה קורה בקצב עולה?

  3. אדר' נחום כהן הגיב:

    המאמר מוכיח דבר חשוב נוסף: אין צורך במחקרים כאלה. יואב לרמן יודע כמה שנים אני כותב זאת, על דבר שכולם יודעים. זו ארץ הפרוורים במכוון. מה שחסר זה לא מחקרים אלא הסכמה בין אנשי המקצוע (למשל בתוך עמותת 'מרחב') בין באקדמיה ובין במשרדים . אבל חוזרים הלוך וחזור אל אופניים, ירוק, בר קיימא, ג'אקובס עד לעייפה. מסרבים בתוקף להתעורר. מי למשל נלחם בתופעה הכללית הזו? מי למשל מתעורר נגד תכנון נקודתי? עמותת האדריכלים? העיתונאים? אגודות התכנון? מישהו? עכשיו יש מחקר, אז אני מנבא: השקט רק יגבר.

  4. פינגבאק: מבקר המדינה מוסיף כשלים משלו למשבר הדיור | עוד בלוג תל אביבי

  5. פינגבאק: כשל הדיור המחומש | עוד בלוג תל אביבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s