עוד בלוג תל אביבי

לפני שנתיים, בימים בהם עוד הייתי פעיל פוליטית, יצאתי לסיור בגוש-קטיף במסגרתה של מועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. הסיור התקיים בשמיני ליולי 2005, קצת יותר מחודש לפני ההתנתקות, כאשר שבוע אחר-כך גוש-קטיף נסגר לאזרחים בצו אלוף. בימים ההם הייתה אמונה שההתנתקות תעזור למדינת ישראל ולתושביה, ואני זוכר את המאבק מול המתנחלים על שלטון החוק, שנראה מאוד צודק בזמנו וחלוקת סרטים כחולים-לבנים כמענה לכתומים. בימים ההם כמות התקשורת בגוש-קטיף וברצועה הייתה עצומה וכל נוד קיבל סיקור בינלאומי. היום, הרבה אחרי ההתנתקות, הדברים נראים קצת אחרת (מישהו אמר קסאמים?) בכל מקרה, אני מתכבד להביא בפניכם את הרשמים שהעליתי על הכתב אחרי הסיור בגוש-קטיף לפני שנתיים בדיוק…

ביום ששי האחרון בשעת בוקר מוקדמת מאוד, (6:00, ליתר דיוק), ולאחר שעתיים של שינה בלבד, מצאתי את עצמי בדרך לסיור בגוש קטיף עם עוד מאה סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב. לקראת השעה תשע בבוקר הגענו לכפר דרום, בואך דיר-אל-בלח, ונכנסנו למוזיאון "האדמה והארץ" (או אולי זה היה, "התורה והארץ", לא בטוח), שם קיבלנו סרט תעמולה כתום באורך 5 דקות. 

לאחר מכן, המשכנו ליישוב נצר חזני, שם סיפרה לנו את סיפורה גיורת, חוזרת בתשובה, אשר מצאה את האור לאחר מלחמת האזרחים שחוותה בקרואטיה וכיום היא מתנחלת כתומה לכל דבר. מה שהבנתי ממנה, והמשיך להתחוור לי לאורך שאר היום, הוא שאנשי גוש קטיף לא יוותרו. יש שם אנשים שגרים בגוש 30 שנה, ונולדו להם ילדים ונכדים בגוש. הם לא מתכוונים להתפנות בשקט, כמו שעשו רובם המוחלט של תושבי ימית. תוסיפו לשהות שלנו בנצר חזני, מפגש לא ברור עם אפי איתם המשיחי-משהו והתבוננות מקרוב בשרידי נפילת פצמ"ר ומכאן העסק רק המשיך להידרדר. בהמשך היום ביקרנו במשתלה בעצמונה, עברנו בנוה-דקלים ובמתנ"ס שלו (כולל קיר-ימית), צפינו במלון "מעוז הים" הידוע לשימצה ואף עברנו בשכונת המואסי ובבית הלינץ'. 

אחד מהרגעים היותר חדים בביקור היה ברפיח-ים, יישוב בעל אופי חילוני בגוש קטיף שבו שוחחנו עם הרבש"ץ של היישוב בעודנו עומדים על אחת הדיונות ומשקיפים על האזור (אין, הים והחול בגוש-קטיף באמת לתפארת).לאחר זמן קצר שבו טיפטף הרבש"ץ את הסיסמאות שלא ניתן להוציא את היהודים מעזה בגלל הביטחון, וכן,שהם לא ייתנו לממשלה לפרק את הקהילה שלהם (בהחלט טיעון רב רושם ואמיתי), הלכתי לי לנוח בצל עם מאבטחי הסיור.  

בעודי נח בצל מבנה חצי גמור, הגיע צלם של איי.פי לברר מהי ההתקהלות, אך משהוסבר לו שמדובר בכמה שמאלנים (היו גם ימנים) תל-אביביים המשיך לדרכו. ללא ספק, הנוכחות של התקשורת בגוש מורגשת. אחד ממאבטחי הסיור (שמנמן במידה), אמר לי כמה הוא היה שמח לשבת על אחד משני השמאלנים הקיצוניים אצלו באוטובוס, ושיש לנו בעייה שאנחנו דמוקרטיים ולא יכולים פשוט להיכנס בערבים בלי לדפוק חשבון. חייכתי, הנהנתי, וחשבתי שבכל זאת ההתנתקות חייבת לקרות. 

בהמשך הסיור שמחנו לשמוע שהמתנחלים מכנים את הקראווילות בשם המעודד "חראווילות", ושהם דואגים לפועלים הפלסטינאים שלהם (כ-5,000) שיישארו מחוסרי עבודה לאחר פינוי המתנחלים. ללא ספק, אחד הטיעונים היותר רציניים ואמינים שנתקלתי בהם בהתנגדות להתנתקות. למדנו גם על דרכו של השב"כ להתמודדות עם קיצונים (משהו הקרוי בשם "מלכודת החרא" ) וביקרנו במטע של בצלי אמריליס, אשר הינם בצלים המיועדים לייצוא לארה"ב ושהפרח שלהם יוצא בדיוק בכריסטמס. בעל משתלה יהודי, 20 פועלים ערביים ושוק אמריקאי-נוצרי לגידול שמקורו בגוש-קטיף. תענוג.

מעבר לציניות המשתמעת, בהחלט מדובר באנשים רציניים, בעלי משפחות שלא רוצים לעזוב את ביתם. הם טוענים שממשלת המערך באמצע שנות ה-70 הקימה את גוש-קטיף כדי להקטין את הטרור מרצועת עזה.

לסיום היום, עם הגיעי חזרה לאוניברסיטת ת"א בערך בשעה 5 בערב, שמתי לב להתקהלות במגרש החנייה של מרכז הספורט של האוניברסיטה. מסתבר שהמפגש השבועי של "מועדון החמש", הלוא הוא מועדון המכוניות הקלאסיות, מתקיים שם מדי שבוע. התחלתי לשוטט בין המכוניות ואז נערך טקס קצר, ובו קיבל ח"כ אברהם פורז (כן, פורז), מגן מהאיגוד על תרומתו לחקיקה בנוגע למיסוי מכוניות עתיקות (מיסוי מופחת לעומת מכוניות רגילות) ועוד עזרה שהוא הגיש למועדון. אברהם היה עם בנו מיכאל, והסתובבתי איתם במשך כ-20 דקות בין המכוניות מקשיב להסבריו של ח"כ פורז על המכוניות העתיקות השונות (לינקולנים, יגוארים ועוד סוכריות). זו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשתי למעשה עם ח"כ פורז והתרשמתי שמדובר באדם ידידותי בהרבה ממה שמתואר בתקשורת (וגם מבין במכוניות קלאסיות).

לאחר שעזבתי את המקום והתחלתי ללכת לכיוון מכוניתי (פורד פוקוס 2003, ליסינג), הרהרתי כיצד במהלך פחות מ-12 שעות עברתי ממעוז של משיחיות דתית-ימנית בסגנונו של ח"כ אפי איתם בנצר חזני, לבורגנות חילונית מבית מדרשו של ח"כ אברהם פורז ברמת-אביב. קצוות הספקטרום הישראלי מעולם לא נראו רחוקים יותר, או שמא ליבו של כל איש בר-דעת ימס למראה יגואר משנת 1968 ששופצה ונצבעה אדום?

נתחיל בהצגה ונלך למציאות. הייתי הערב בהצגה "חברון" מבית היוצר של הבימה בשיתוף עם הקאמרי. לצערי הרב, שני התיאטראות הגדולים בתל-אביב וקאסט גדול מרשים ביותר (כולל מכרם חורי) הצליחו לייצר הצגה שמרגישה יותר כמו סרט קולנוע לא אמין מאשר כמו תיאטרון. אובר-דרמטיזציה, פאתוס בלתי-נגמר ואלמנטים פנטסטיים שהזכירו את חנוך לוין על קוקטייל רע של סמים נתנו לי חוויה בינונית מינוס.

בקצרה, כמו שאתם מבינים מהשם, ההצגה מתרחשת בעיר חברון ומתמקדת במתח בין היהודים לערבים בעיר. התפאורה מושקעת ומרשימה, אבל יש יותר מדי סצינות "אקשן" בהצגה והרוגים, ובסך-הכל זה לא יושב טוב. אני לא נהניתי, וזה לא בגלל שהנושא לא טוב, פשוט ההצגה לא טובה, ומה שלקחתי ממנה בעיקר הוא שחברון היא עיר משוגעת של אנשים משוגעים. הקטעים היחידים שנהניתי מהם הם כשסוחר האבנים מנסה לעבור במחסום של החייל שכבר לא זוכר כמה זמן הוא תקוע בשמירה על המחסום.

ועכשיו, מפוליטיקה בתיאטרון נחתוך למציאות. העשבים השוטים של אוסישקין השתמשו בנשק יום הדין וחיללו את קברי הוריו של רון חולדאי. למרות הסימפטיה שלי ולמרות שאני מסכים עם מה שזלוטיקמן אמר, על חשיבותם של היכלי ספורט, אני חושב שאין ברירה ופעולה כזו מחייבת את הרס אולם אוסישקין עכשיו. אם יש דבר אחד שמקומות כמו חברון על מערת המכפלה שלה יכולים ללמד אותנו הוא שאין אבנים קדושות ואסור לקדש אבנים בכלל. קידוש אבנים עולה בחיי אדם בסופו של דבר. הקסם של תל-אביב הוא שאין בה שום דבר קדוש חוץ מהאנשים שחיים בה (ואולי גם כיכר רבין, אולי).

ודבר אחרון על פוליטיקה. במרכז שדרות רוטשילד יש תערוכה של קסאמים משדרות (המקום ההוא שמדברים עליו בחדשות ותקוע ליד עזה). אני חושב שזה פרויקט יפה ולשם שינוי לא מסחרי כמו שהתרגלנו כבר. וואינט כמובן מנסים לחמם את הטוקבקיסטים ושוב מעלים את הטענה שהתל-אביבים חיים בבועה. אני חושב שכולם חיים בסוג של בועה. ישנה הבועה של החיפאים, ישנה הבועה של הירושלמים וישנה הבועה של ירוחם. הבועה של תל-אביב היא פשוט הרבה יותר טובה, אז נטפלים אליה.

(קסאמים ברוטשילד)

מספר אקטיביסטים בטורונטו החליטו שהעירייה שם לא מתקדמת מספיק מהר עם הרחבת הכמות של שבילי האופניים ויצאו לסמן בעצמם שבילים חדשים בכבישי העיר. מתוך הכתבה המלאה:

The two-hour effort it took to put down the lane is meant to protest how long it has taken the city to expand its bike lane program

ובתל-אביב, אחד מידידי הבלוג, במחאה על כך ששבילי האופניים צרים מדי בחלק מהמקומות, הגדיל לעשות וסימן מסלולי נחיתה למטוסים:

ואני עדיין חושב לקנות זוג אופניים.

דרך ברוס באוור ראיתי את המפה הזו של מדינות העולם ממוקמות במקום מדינות ארה"ב שדומות להן בגודל הכלכלה (תמ"ג).

אני חושב שזה קוסמי שמדינת ישראל ממוקמת במקום מדינת אורגון – שתי המדינות היחידות בהן גרתי עד כה במהלך חיי. שימו לב גם לכך שצרפת ממוקמת במקום קליפורניה, ברזיל בניו-יורק וקנדה היא טקסס. אקוודור היא לא פחות מדקוטה הצפונית.

המקור המוגדל הוא מהבלוג המצוין הזה.

ובכן, יוחאי העלה לא מזמן את השאלה האם עדיף להגר לקנדה או אוסטרליה (בעקבות דיון שהתעורר אצל הכוסית ובו אני טענתי שאם בבחירות הבאות האפשרויות יהיו ביבי או ברק, אזי האפשרויות האמיתיות יהיו קנדה או אוסטרליה).

על-פי הסקר אצל יוחאי, רב המשיבים מעדיפים את אוסטרליה. אני חושב שאחד הגורמים הוא הפחד מהחורף הקנדי, ואכן במזרח קנדה החורף הוא מזעזע (ירד עלי פעם שלג בטורונטו בסוף אפריל), לעומת החוף המערבי של קנדה שבו כמעט לא יורד שלג. אני בכלל חושב שהשאלה לא צריכה להיות קנדה או אוסטרליה אלא סידני או ונקובר, שהרי התרבות הלאומית פחות קריטית מאשר העיר עצמה. לצורך העניין אני לא שואל את עצמי האם לגור בישראל או בארה"ב, אלא האם לגור בתל-אביב או בסן-פרנסיסקו, שהרי בישראל עצמה לא הייתי גר בשום מקום חוץ מתל-אביב, וגם בארה"ב לא הייתי מעז להתגורר ברוב רובה.

ולענייננו, אני מעוניין להראות לכם, שונקובר היא היא המגדלור של התכנון האורבני בעולמנו. היא המקום בו אנשים נהנים לגור יותר מאשר בכל מקום אחר, והמקום בו העתיד העירוני נמצא בידיים טובות.

אז קודם כל נתחיל במאמר מאת מהנדס העיר של ונקובר, ברנט טודריאן, בעקבות כנס אורבני גדול שהיה בניו-יורק בחודש שעבר. במאמר הזה הוא מעלה מספר נקודות שהוא דן בהן בפאנל ביחד עם מהנדסי הערים של לונדון, סינגפור, טורונטו ועוד. האורבניסטים החשובים דנו בין השאר על בטיחות בעיר וחוקי תכנון טובים ובנקודה האם מרכז העיר צריך להיות אזור לרווקים בלבד או גם למשפחות. מהנדס העיר של לונדון, פיטר ריס, טוען שהאנרגייה של העיר נובעת מצעירים שבאים בעיקר לחפש סקס ואסור להפריע לאנרגייה הזאת עם משפחות וילדים קטנים. הוא גם מתעקש שבלונדון יש את הסקס הכי טוב שאפשר להשיג בחינם (סנוב, בתל-אביב כבר היית?) לעומתו, ידידנו מונקובר, טוען לטובת שילוב של משפחות העיר ולראייה הוא מציג את העובדה שנפתחים בתי-ספר יסודיים במרכז העיר ונקובר (בתל-אביב הם נסגרים). אני מעדיף את הגישה של מהנדס העיר של ונקובר, משום שאני מתכנן לגור במרכז העיר כל חיי, ולא רק במהלך שלב אחד בחיים.

עוד ראייה לכך שונקובר היא המובילה האורבנית בעולמנו נמצאת במאמר הזה שמביא נתונים לגבי קלות השימוש בתחבורה ציבורית בונקובר ומראה כיצד עיר ללא כבישים מהירים היא כל-כך כיפית. מעבר לכך, יש כאן השוואה ביו העיר פורטלנד (אשר כתוצאה ממגורים בה הבנתי מה זו עירוניות טובה) לעיר ונקובר, וניתן לראות שגם לפורטלנד אהובתי יש עוד הרבה מה ללמוד.

ולפני סיום, אני רוצה להפנות את תשומת ליבו של הקורא רון חולדאי לתהליכי שיתוף ציבור בתכנון העיר ונקובר. אתר האינטרנט של מחלקת התכנון של ונקובר משתף את הציבור באופן שקוף לגמרי, בניגוד למחלקת התכנון בעיר העברית אשר מנסה להסתיר מעיני הציבור שלה כל פרט.

לא סתם ונקובר הופיעה אצל עבדכם הנאמן במקום הראשון ברשימת הערים לגור בהן.

אם הגעתם לכאן מטיימאאוט אתם מוזמנים לעיין בסיפור המלא של ניקוי אבן העיר הלבנה בפוסט הזה, ולהתרשם מהגלריה המלאה של תהליך הניקוי ברוטשילד.

מעבר לכך, זו הזדמנות טובה להודות לגיתית שדחפה לביצוע הניקוי, למישי שהצטרפה באופן ספונטני וליוחאי שבא לעזור (וגם כתב).

אשמח לקבל פה תגובות והצעות לעוד לדברים שיכולים לעזור לעיר העברית שלנו להיות יותר טובה ומפוארת. הפעולה הזו היא רק ההתחלה. אם זו פעם ראשונה שלכם פה, אני ממליץ לכם לקרוא את הפוסט הזה שבו הרחבתי על הקשר ביני ובין תל-אביב, והפוסט הזה אולי ישעשע אתכם. בכל מקרה, אתם מוזמנים להישאר בסביבה.

אני שמח שהכתב, יותם גונן, הכניס בכתבה את הציטוט שלי שמבטא יותר מכל את מה שאני חושב על העיר:

"המרחב הציבורי של תל-אביב חשוב לי כמעט כמו הדירה שאני גר בה, כי תל-אביב זו עיר שחיה ברחובות שלה, במרחב הציבורי"

(להקליק להגדלה)

באופן קוסמי ובלתי-צפוי לחלוטין טיימאאוט מחלקים את המגזין שלהם בחינם היום בכניסה לבניין בו אני עובד בשומקום פתח-תקווה.

(ותודה ליהונתן שנתן לי את הקונטקט הראשוני בטיימאאוט)

לפעמים, כשאני חוזר הביתה מהעבודה, אני נתקע עם הרכב ליסינג שלי בפקק. אני שואל את עצמי, איך מישהו תיכנן שאני אצטרך לבזבז שעה כל יום ברכב הממוזג, לבד עם הרדיו, עם עוד אלפי אנשים בודדים על הכביש ומרוגזים. למה כל אזורי ההיי-טק שנבנו בשנים האחרונות נבנו נגד בני-האדם? רמת החייל, הרצליה פיתוח, קריית-אריה, מת"מ,פולג ועוד ועוד, כולם אזורים עצובים, דוחים, עלובים ואנטי-אורבניים ועדיף היה להשמיד אותם עד המ"ר הבנוי האחרון. האם צורת העבודה הכל-כך מנוכרת של ההיי-טק הכריחה יצירת סביבות עירוניות מנוכרות בשביל לעטוף אותה?

היום במקרה הייתי נוכח בהרצאה של השופט בדימוס שלמה שהם, נציב הדורות הבאים לשעבר. הוא עשה לנו תרגיל בדמיון מודרך, ואני ראיתי שבעתידי אין מכונית. זה הזכיר לי איך בחיפה בגיל 17 כל-כך חכיתי כבר להוציא רישיון ולהיות עצמאי (בחיפה לא ניתן לחיות בלי רכב), ואילו היום הרכב נראה לי כמו כלוב ממונע מהבית לשומקום ובחזרה.

וכדי לעזור לכם להתמודד עם התהייה כיצד נוצרים פקקים אני מתכבד להפנות אתכם לפוסט מצויין שמסביר למה הכביש נעמד פתאום ולמאמר קצר שמסביר את העניין בצורה מצחיקה משהו.

משהו בחיי הולך להשתנות.

(דרך נמיר באפס קמ"ש)