עוד בלוג תל אביבי

אתם לא תאמינו*, וגם לי קשה להסביר את זה, אבל בפסח יצאתי מתל-אביב ליומיים רצופים ונסעתי לדרום (אשכרה לנגב, לא לשכונת שפירא). להלן המסקנות שלי מיומיים במכתש רמון כולל לינה בשטח במאהל בדווי:

1. גם כשאתה נוהג ברכב ליסינג (שכידוע עביר יותר מכל רכב-שטח, אלא אם כן רכב-השטח הוא גם בליסינג), כשהוא מתפנצ'ר אתה צריך להחליף את הגלגל בעצמך.

2. מעבר חטוף בבאר-שבע עשה עליי רושם שהיא עיר עצובה, כאילו מישהו התחיל לבנות והתייאש די מהר.

3. גם בדווים אפשר למסחר (המאהל של ג'אלאל במכתש רמון).

4. על-מנת לכבות מנורה במאהל בדווי נדרשים שלושה גברים (שניים מרימים את השלישי שמסובב את הנורה בתוך הבית שלה).

5. כשישנים בשטח זה מזכיר שילוב של טיול שנתי ומילואים, גם כשיש בחורות בטיול.

6. שיותר קשה להירדם במדבר עם עוד 15 איש במאהל במדבר ורעש של ילדים מעבר למחיצת הבד מאשר בתל-אביב עם רעש מזגנים.

7. שבארץ שמלאה בערים עתיקות מלפני אלפי שנים, המקום הכי יקר לא היה קיים לפני 100 שנה.

8. שיש הרבה מאוד ג'יפים בארץ, וגם כשאתה יורד לנוח בעומק מכתש רמון הם כבר יגיעו אליך.

*למי שממש לא מאמין ורוצה הוכחות שיצאתי מתל-אביב, אפשר ללחוץ על הלינק הזה.

מי שלא קרא אף ספר של וונגוט, מתבקש לגשת לחנות הספרים הקרובה בריצה, לחטוף את "עריסת חתול" ולקרוא. למזלי, קיבלתי במתנה (תודה, רון) את "עריסת חתול" לפני שלוש שנים ליומולדת ומאז קראתי את שאר הרומנים של וונגוט שתופס אצלי הכי הרבה מקום בספריה.

וונגוט, יקיר העיר אינדיאנפוליס, ואחד הסופרים האמריקאים החשובים ביותר במאה ה-20 היה הומניסט גדול, ואני מקווה שעכשיו למעלה הוא מקבל את מבוקשו, קצת שלווה ואהבת אדם. וונגוט התפרנס בתחילת הקריירה שלו מעבודה במחלקת יחסי הציבור של GE .בהמשך הוא השלים הכנסה מכתיבה למגזינים של סיפורים קצרים, שהיו רווחים מאוד בתחילת שנות ה-50 כאמצעי לבידור קל לאחר יום עבודה, עד שבאה הטלוויזיה והרסה אותם. למזלנו, מגזינים אלו נתנו לוונגוט זמן להשתפשף ולהביא לנו את "בית מטבחיים חמש", "גלפגוס" ועוד פנינים יקרות.

וונגוט, שהשפיע על הרבה סופרים אמריקאיים בדור הנוכחי יושב אצלי בספריה בין בוקובסקי לברט איסטון אליס,  ולצד בניו הרוחניים דאגלס קופלנד ("דור ה-X"), והסופר החביב עליי (שכתב בין היתר את מועדון קרב) צ'אק פאולניק.

לכתבה הטובה ביותר שראיתי על וונגוט, שמרחיבה על ההשפעה שהייתה לו על הסטודנטים בשנות ה-60 וה-70, ועל השפעתו על ההתנגדות למלחמת ויאטנאם, אפשר ללחוץ כאן.

עוד על וונגוט בבלוגוספירה הישראלית:

מהגנה למאבק

דברים קטנים

אנחנו כבר ביומה השלישי של שביתת הסטודנטים הגדולה שבאה לאחר שביתות קטנות שהיו מתחילת השנה ברוב המוסדות האקדמיים בארץ. מעל 200,000 סטודנטים צריכים לחפש את עצמם בזמן שחבורת העסקנים שמייצגים אותם (ממש מייצגים עם לא פחות מ-13 אחוזי הצבעה באוניברסיטת תל-אביב) תופסת כותרות בטלוויזיה ובעיתונים.

איך הגענו לכאן? הממשלה קיצצה בתקציבים של ההשכלה הגבוהה מתחילת העשור ומספר הסטודנטים גדל, וכן עלו העלויות הנדרשות למחקר באוניברסיטאות, במיוחד בצד הטכנולוגי-מדעי. לזכותה של הממשלה ניתן לטעון שהיא קיצצה בכל המגזרים הציבוריים (אפילו בביטחון), כך שהסטודנטים והמרצים לא צריכים להרגיש מופלים לרעה מול שאר המגזר הציבורי. המצב שאין כסף לתקני מחקר גורם לטובים שבחבורה לנטוש לחו"ל לטובת הדוקטורט או אחריו, מכיוון שאין להם אפשרות לקבל משכורת באקדמיה גם אם הם מוכנים להתפשר על הכסף ולא ללכת למגזר הפרטי. מעבר לבעיית "בריחת המוחות" (וגם בריחת חברים במקרה שלי), המחקר באוניברסיטאות מניע חלקים גדולים בכלכלה מבוססת ההיי-טק של ישראל וגם משמש לשימור ופיתוח הנכסים התרבותיים שלנו.

אז מה עושים? משרד החינוך העז לחשוב על רפורמה שתמנע את הקריסה הסופית של המוסדות להשכלה גבוהה בלי שמשרד האוצר יצטרך להוציא גרוש מהכיס. מי שחושב שקל להוציא כסף ממשרד האוצר, שידבר עם בעלי העסקים שנסגרו בצפון בגלל המלחמה, ואז שיחשוב אם זה אפשרי בכלל. בתמימותו חשב משרד החינוך שמנהיגי הסטודנטים מעוניינים באקדמיה מצוינת ומובילה מבחינה עולמית. טעות, מנהיגי הסטודנטים (שכאמור לא ממש מייצגים את הסטודנטים), מעדיפים כתבות בטלוויזיה ובעיתונים על-פני טובת האקדמיה ולנצח הם ינפנפו באותו סדין ורדרד הידוע בשמו "גובה שכר הלימוד". המהדרין ביניהם אף יוסיפו מטבעות לשון כדוגמת "השכלה נגישה לכולם" ו"צמצום פערים". המצב כיום הוא שבאוניברסיטאות כל הסטודנטים משלמים אותו שכר לימוד מסובסד בכל החוגים. כלומר, עבדכם הנאמן ורבים שכמותו, שאינם זקוקים לעזרה פיננסית משום גורם, מקבלים סבסוד. את מעט העזרה הפיננסית שמדינת ישראל עוד מסוגלת לתת מוטב שתיתן למי שבאמת לא יכול לשלם 9,000 ₪ לשנה עבור שכר הלימוד, ומן הסתם נזקק גם לעזרה עבור הוצאות המחיה שלו. ניתן לבצע זאת ע"י מענקים והלוואות טווח-ארוך בריבית נמוכה (מישהו אמר משכנתא?). כאשר המדינה מסבסדת את כולם באותה מידה, היא מסבסדת רבים שאינם צריכים סבסוד על חשבון מעטים שצריכים אותו, ולמעשה מונעת מאותם מעטים את הנגישות השווה להשכלה הגבוהה.

משרד החינוך, ברוב חוצפתו, אף הזמין את הסטודנטים להשתתף בועדה שמנסחת את הרפורמה ולהיות מעורב בתהליכים שנועדו להציל את ההשכלה של הדור החדש. אך לא, אמרו העסקנים, עדיפים לנו צמיגים בוערים ומראה מסוגף וצדקני על-פני התמודדות עם בעיות העולם האמיתי. בינתיים, חבריי המבריקים עסוקים בהגשת אפליקציות לאוניברסיטאות בלונדון ובקליפורניה. ודבר אחרון, רבים יאמרו, למה שלא יהיה פה כמו באירופה המערבית, שהרי הכל בחינם שם. ובכן, אירופה המערבית נהנית מתקציב ביטחון נמוך בהרבה משלנו ומעושר שנצבר בתקופת הקולוניאליזם האירופי, ובנוסף המחקרים המדעיים המובילים מתרחשים בארה"ב כיום (ושם אין שום דבר בחינם), ולא ביבשת הזקנה והשוקעת. 

גילוי נאות: הכותב הוא סטודנט למנהל עסקים ופעיל לשעבר באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב.

עדכון: דיווח מהחזית בבלוג של שרון.

פוסט זה בא בתגובה לכתבת השער המבטיחה אך מאכזבת של גיליון טיים-אאוט האחרון לגבי מיהו תל-אביבי אמיתי, והתשובה המעניינת (אך לדעתי לא נכונה) של יעל ישראל בנושא זה.

ובכן, טיים-אאוט עשו פרויקט מיוחד לחג החירות ובו הם דורשים מקוראיהם להוכיח שהם תל-אביבים (אמיתיים) באמצעות מענה על לא פחות מ-128 שאלות אמריקאיות על פני 30 עמודים. רוב השאלות של טיים-אאוט מתייחסות לחומרים שקוראי טיים-אאוט יוכלו לענות עליהם ואולי גם להתעניין בהם, כמו מי משחק באיזו סדרת טלויזיה ומי זיין את מי, כמה ולמה (למשל, "מי מהבאים לא מסתובב בעיר עם כלב?" או "מחיר כדור ויאגרה בשוק השחור של תל-אביב הוא?"). כמובן שניסיתי את כוחי בשאלון והצלחתי לענות על  הרבה פחות מחמשים שאלות בהצלחה (המספר האמיתי הושמד). לפי טיים-אאוט, אני לא קשור לעיר הזאת.

ואז, ראיתי את התשובה של יעל ישראל לשאלון ההוא (ותודה רבה לגרייפס), שהתבטאה בעיקר בנוסטלגיה שלה (וכנראה של עוד אנשים) שגדלו בעיר בשנות ה-60 וה-70 לאיך שזה היה פעם, והכל היה בשחור-לבן, והרחובות היו ככה, והקולנוע היה שם וכו' וכו'. לפי גברת ישראל ,שגרה בצד הלא נכון של הירקון כיום, רק מי שיש לו נוסטלגיה לעיר תל-אביב כי היא מהווה את נוף הולדתו ראוי להיקרא תל-אביבי (וזה בכלל לא משנה אם הוא עבר אח"כ לפרדס חנה או לראשון). יש היגיון מסויים בטיעון זה, אבל הנוסטלגיה שלי היא בכלל לשכונת נוה-שאנן בחיפה. שוב אכלתי אותה ואני לא תל-אביבי.

בעודי חושב לנטוש את העיר חפוי ראש לטובת מצפה בגליל או דירה מרווחת במודיעין, ובכלל לצאת סופית לפנסיה, ניצת לו זיק של תקווה בעיניי. הן רק לא מזמן קראתי את ספרו של מעוז עזריהו – "תל-אביב העיר האמיתית" ושם הובאו ציטוטים של דוד אבידן הנוגעים למהותה של התל-אביביות הנעלמת. איש לא יוכל להכחיש את תרומתו של דוד אבידן ז"ל לעיר ולשפה שלה (גם אם לצערנו הוא גמר כמו תל-אביבים גדולים אחרים, בעליבות נוראה).

ובכן, להלן הקטע המלא כפי שמופיע ב"תל-אביב בעיר האמיתית", בעמוד 154:

…מאוחר יותר [בשנת 1992] טבע אבידן את המונח 'נובו תל-אביבי'¹. בעיניו, 'הדבר שמאפיין את הנובו תל-אביבי הוא, בראש ובראשונה, העובדה שהוא אינו בהכרח יליד תל-אביב, אלא משתמש בה לצרכיו האישיים. המונח "תל-אביבי" הומר במאפיין "גר בת"א"'. לדברי אבידן,

      הנובו תל-אביבי מודע לעובדה שהעיר היא מרכז הלימודים, הספרות והאמנות, התיאטרון והקולנוע בישראל. [הוא] בא לת"א לעבוד וללמוד. הוא לא בא לבלות בה, אלא אם כן הבילוי מזדמן לא כתוצר לוואי של פעילותו היום-יומית… אלה שבאים לת"א רק לבלות, אינם תל-אביבים, אלא תושבי חוץ. התל-אביבי עצמו רואה באפשרויות הבילוי בעיר חלק בלתי נפרד ממכלול תכונותיה, שעיקרן מרכזיותה בכל תחומי העשייה בארץ.

עכשיו הכל מסתדר, אני לא תל-אביבי (חיפאי בדם), אבל אני מוכן לשאת בגאווה את התואר נובו תל-אביבי. 

ודבר אחרון, לא נולדתי בעיר תל-אביב, ואין לי קרובי משפחה (ככל שידוע לי) שעל שמם יש רחובות בעיר הזו. למרות זאת, אני שמח ליטול חלק בעיר הזאת, ואני רואה בעיר עצמה חלק מהמהות שלי. אני שמח כשהעיר מצליחה (למשל התחדשות אזור לבונטין) ועצוב כשהיא נכשלת (כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים…).

¹ ד' אבידן, 'הנובו תל-אביבים', עיתון תל-אביב, 25 בספטמבר 1992, עמ' 15.

ישנו בחור אחד בשם צ'ארלס ג'ונסון, ויש לו בלוג קטן בשם Little Green Footballs. הבלוג הזה הוא אחד הבלוגים הפוליטיים המובילים בארה"ב, ומהווה למעשה את חוד החנית של ההסברה הישראלית ברשת (הרבה יותר מרב היוזמות המסחריות, הממשלתיות והאחרות שאתם חושבים עליהן). למי שזוכר את שערוריית התמונה המזויפת של עדנאן ח'ג מהקיץ האחרון עם העשן שעובד בפוטושופ מעל ביירות, צ'ראלס היה זה שעלה עליה וממנו התפתח הרויטרסגייט. עוד דוגמה קטנה להשפעה של בלוגרים על הציבור.

(התמונה המזוייפת של רויטרס)

לפני התקפת הטרור ב11 בספטמבר צ'ארלס עסק בנושאים אישיים (תכנות, מחשבים…), ומאז הפיגועים בניו-יורק הוא עבר לפוליטיקה ונתפס כשמרן מבחינת הדעות. הוא מסקר באופן מוצלח ביותר נושאים של המלחמה בטרור, האיסלאמיזם במערב וגם במדינות המוסלמיות וכמובן נוגע באנטישמיות ובסכסוך המזרח-תיכוני. אם חסר לכם בלוג פוליטי אחד לאוסף אני ממליץ על LGF.

אה, ומשהו עדכני לסיום שראיתי אצלו וחירפן אותי קצת:

(הפרוטוקולים של זקני ציון)

תמונות אנטישמיות כאלו מוציאות אותי מדעתי ומחלישות עוד יותר את הברגים הרופפים שלי. אני לא בטוח מה אפשר לעשות, אבל לפחות נראה של-LGF יש חלק מהתשובה.

התמונה מהפוסט הזה. עוד על LGF ב-wikipedia.

לינק ל-LGF

לקראת סוף השבוע הארוך הממשמש הבא, ועל-מנת להעשיר את קוראי הבלוג הזה בעוד חומרים טובים על תל-אביב, ליקטתי מספר בלוגים מומלצים. הבלוגים שארחיב בהם פה אינם בהכרח מוקדשים לתל-אביב בלבד או בעיקר, ויכול להיות שבעיני כותביהם הם אפילו לא בלוגים תל-אביביים. על אף זאת, הם מכילים ריכוז יפה של חומר על העיר וניכר שהכותבים שלהם אוהבים את העיר העברית הראשונה. הרשימה  הזו לא מתיימרת לכלול את כל הבלוגים התל-אביביים, ואפילו לא את מקצתם, אלא רק את אלה שאני מוצא בהם עניין.

1. הבלוג של יוחאי עילם. יוחאי, לדבריו, כותב על שטויות בשתי שפות, ובד"כ מתבל את שלל הפוסטים בדיווחים על אנקדוטות תל-אביביות, שלא היו יכולות לקרות בשום מקום אחר.

2. הבלוג של ניימן. בלוג תרבות אלטרנטיבי, שתמיד מעדכן לגבי ארועים צפויים לשבוע הקרוב, ולפעמים נוגע בהרחבה בארועים שווים במיוחד. אמנם לפעמים מדווח גם על ארועים שקורים מחוץ לעיר, אבל זה יוצא דופן (לא באמת קורה משהו מחוץ לתל-אביב), ולכן הבלוג הזה הגיע לרשימה שלי.

3.הבלוג של עילם. לא להתבלבל עם יוחאי מלמעלה. בלוג זה נוגע בין היתר בנושאים איזוטריים כמו מוזיקה וטכנולוגיה, אבל פה ושם מופיע לו איזה פוסט יפה על תל-אביב.

4. הבלוג של יודן רופא. כבר המלצתי עליו בעבר באופן נפרד, אבל הבלוג הזה חשף אותי למגוון חומרים אורבניים על תל-אביב וערים בכלל, כך שהוא פשוט מומלץ לכל מי שאוהב מרחבים עירוניים. בסרגל הימני של הבלוג תמצאו כותרת שנקראת "מהיום" ומתחתיה אוסף מאמרים שמתעדכן מעת לעת. יודן הוא אדריכל ומתכנן ערים, וחבר הועד המנהל של "מרחב", העמותה לעירוניות מתחדשת בישראל.

5. הבלוג של יוסי מטלון.יוסי מטלון הוא אדריכל שכותב על הרבה תחומים ארכיטקטוניים וגם לא מעט על העיר שבה הוא חי, תל-אביב. מעבר לבלוג, יוסי הקים לא מזמן אתר בשם ArchiTimes שמקיף את כל תחומי האדריכלות בעברית, ובמיוחד חביב עליי עמוד המאמרים שם. אני מקווה שהפרויקט הזה יצליח.

מילות סיכום, בקשה, ביקורת והמלצה קטנה:

חיפשתי עוד בלוגים תל-אביביים ולא מצאתי דברים שעניינו אותי במיוחד. אם אתם מכירים בלוג שאולי ימצא חן בעיניי תשלחו לי או תוסיפו בתגובה. בחיפושיי הגעתי אפילו לטבעת של בלוגים בישראבלוג, אבל רובם היו בלוגים מתים, ואלו שלא, נטו קצת יותר מדי לכיוון של "קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים", רק שבתל-אביב זה מקבל טוויסט של "קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, זיינתי פעמיים, עישנתי ג'וינט ועשיתי שורות בהלנה/רוזה/פרדריקה/המקום החם הבא…" צ'ארלס בוקובסקי כתב את זה כבר לפני 30 שנה ויותר מעניין. חוצמזה, ספר טוב מאוד על הכלום המודרני הוא "Less Than Zero" של ברט איסטון אליס. אה, ואם אתם בכל זאת רוצים בלוג שעוסק בזיונים בתל-אביב ברמה סבירה אז לכו לבלוג של דנטל.

אוקיי, אם הגעתם עד לפה הגיע הזמן שתלחצו על כמה מהבלוגים למעלה ותצאו לטייל.

אני מתכוון לכיכר ולא לאיש. את רבין ז"ל כבר הפקיעו לטובתם כל המחנות והמפלגות. עכשיו תור הכיכר לעשות סיבוב אצל כל התאגידים. אחד הבנקים בישראל סגר את כל הכיכר לטובתו, ואף הציב שומרים שימנעו כניסה (גם בלילה כשהכיכר ריקה). הסיבה לסגירה היא אירועי פרסומי שמסתווה כפסטיבל למשפחות פה בעיר העברית. יחסית לארועים קודמים אשר הפקיעו את המרחב שלנו בעיר (למשל הקפה בכיכר או אורנג' ברוטשילד), הפעם לכאורה נראה שהארוע סביר. עדיין מפריע לי שכל מי שרוצה סוגר לו את כיכר רבין שהיא הכיכר העממית שלנו להפגנות ושטויות. אני מסכים שאפשר לערב שימושים מסחריים בכיכר, אבל להזכירכם, את שבוע הספר, שהוא אולי האירוע הממוסחר שהכי מתאים לכיכר העבירו לגני יהושע בנימוקי אבטחה. מעניין איך הארוע של דיסקונט קיבל אישור.

יכול להיות שהשכרת כיכר רבין לכל דכפין עוזרת לתקציב העירייה, אבל במקרה כזה עדיף כבר להרוס אותה ולבנות מגדלים במקומה. אפשר אפילו יהיה למכור אותם תחת הסלוגן "לגור מעל רבין, להסתכל לחולדאי בעיניים" (חולדאי יושב בקומה העליונה של העירייה מצד ימין עם נוף לכיכר). עד כאן להפעם, אני צריך לבדוק כיצד מנוהלות כיכרות ציבוריות בערים אחרות.

אני קצת יותר מחודש כאן, בבלוג שלי בבלוגלי, ועוד לא התייאשתי וגם האינטרנט עוד לא נגמר. בזמנו, חשבתי לפתוח בלוג במשך חודשים ארוכים ולא היה לי את הכח לארגן את עצמי ולעשות את זה. כשנחשפתי למערכת של בלוגלי היה לי ברור שכשאני אפתח את הבלוג זה יהיה פה, ובסוף היה ארוע מכונן, שהניע אותי.

היום,בפוסט בגלוב, כבוד היו"ר עושה כבוד לבלוגלי ומגדיר אותה כקהילת "המסקרנים".

אם בישרא יש ריכוז פאקצות, לרשימות הגיעו ”האינטלקטואלים“, לגלובס ”המשעממים“ ולבלוגלי ”המסקרנים“ (לשושנה תובנה מעניינת בעניין), לקפה הגיעו ”פאקצות – הדור הבא“ שמשתמשים בבלוג כמנוף להכרה ברנז‘אית, ליצירת נוכחות מקוונת (הם שמעו שזה חשוב) ושעם קצת מזל תשדרג את המשכורת ואם לא, אולי תוביל לפגישת עבודה ב“ברסרי“.

אז זהו, חנית, תום ואלעד, אולי אני לא ממש מכיר אתכם, אבל אני מעריך את מה שאתם עושים פה, ואני גם נהנה מאוד להיות כאן.

אני כמעט לא מאמין למה שאני הולך לכתוב, אבל כפי הנראה אסור לעשן בתוך השיין (פרט לאזור הבר). למי שלא מתמצה, השיין הוא בית קפה חביב ביותר (ראוי אפילו לציון לשבח), בשלמה המלך פינת פרישמן.

מהיום (בעצם אתמול) אסור לעשן בבפנוכו של בית הקפה לטובת האוויר הנקי. בשורות טובות לכולנו (טוב, לפחות לרוב הפסיבי). פחות צריבה בעיניים, פחות סירחון באף, פחות ריח מגעיל בשיער. לפי דעתי, הטרנד יימשך ועוד בתי קפה שעד עכשיו היו מעוזי עישון מחניקים ייפתחו את דלתם גם לנו, אוהבי החמצן. אה, ואם אתם כבר בשיין, אני ממליץ על סלט הפלפלים עם עוף. תמונה לסקפטיים:

ערב חג החירות, אני חושב על העולם. כמה טוב יותר הוא יכול להיות (אני קורא יותר מדי ספרים על המזרח-התיכון בזמן האחרון). האו"ם הוקם אחרי מלחמת העולם השנייה, בשביל עולם טוב יותר, טוב הרבה יותר. הוקמה אפילו מין ועדת זכויות אדם שכזו בג'נבה, ומה היא עשתה מאז? כלום, שום דבר. בעצם, היא הצליחה להעביר הרבה החלטות נגד ישראל, המדינה היחידה ששמה משהו על זכויות אדם בחלק הזה של הכדור. אוקיי, ולמה זה מעצבן אותי? כי גם בשנה הקרובה, אחרי הקניידלך של הסדר, ימשיכו אלפים להירצח בדרפור, הומוסקסואלים ייתלו בכיכרות באירן, ונשים סעודיות יקבלו בראש ובעוד מקומות לפי רצון הבעל (ובטח ובטח לא יצביעו בבחירות). אפילו עוד לא דיברתי על צפון-קוריאה. ומה תעשה הועדה לזכויות אדם של האו"ם? כלום, שום דבר, אולי עוד החלטה לבדוק משהו נגד מדינת ישראל.

טוב, ועכשיו לוידאו שחימם אותי – דיון בועדת זכויות האדם של האו"ם:

הילל נויר, מאירגון UN Watch, אומר את האמת לראש הועדה ותראו את התגובה של האומניק.

והעיקר שכולנו (ובעיקר האמריקאים) ממשיכים לשלם את העלות של האו"ם, ארגון שרב החברות בו הן מדינות טוטליטריות, תוקפניות. מתי יוקם ארגון המדינות הדמוקרטיות?

(דרך LGF)

הבהרה: אייל גרוס מעדכן שמדובר בגוף שנקרא Human rights council. לא להתבלבל עם Human Rights Committee.