עוד בלוג תל אביבי

ברוכים הבאים לבית החדש של הבלוג. כמו שאתם רואים הוא די דומה לבית הישן, ועדיין יש לא מעט דברים שצריך לסדר.

בינתיים אתם מוזמנים לעדכן את קורא הרסס שלכם עם הפיד החדש של הבלוג.

ביום ששי הקרוב בשעות 11:00 עד 14:00 יתקיים ג'אם ברוח השבת כיכר דיזנגוף על הגשר לא רחוק ממזרקת אגם. כל הפרטים בהזמנה:

1. ביום ששי הקרוב משעשה 11:00 עד 14:00 יתקיים ג'אם לשלום ולמען החזרתה של כיכר דיזנגוף למפלס הקרקע (מה שיבוא קודם) על הגשר שנמצא איפה שהייתה פעם כיכר דיזנגוף. אם כבר כיכר דיזנגוף – מורין, מור ועבדכם פתחו בלוג קטן שאמור לרכז את כל החומרים (במידת האפשר) על הכיכר הזאת.

2. ועוד אחד על כיכר דיזנגוף. מכתב למערכת מסוף 1977 (!) שבו הלל שוקן מבכה את הטעות שעומדת לקרות כאשר כיכר דיזנגוף תורם ממפלס הרחוב ואף כותב באופן נבואי משהו:

"הערך ההיסטורי של מונומנטים עירוניים הוא ערך שישראלים רבים לומדים להעריך בנסיעותיהם הרבות לחו”ל. הם מבקרים בערי העולם הגדולות כדי לראות במו עיניהם את אשר ראו פעמים רבות באמצעות כלי התקשורת. כמעט כולם מכירים את כיכר טרפלגר בלונדון, את שער הנצחון בפריז ואת בניין האמפייר סטייט בניו יורק עוד לפני שדרכה כף רגלם במקומות אלה. יש הנאה בידיעה שמקומות אלה שומרים על רצף היסטורי שהמבקר ער לו וממנו שואב את הנאתו. ליד ערים אלה, תל אביב היא עיר זמנית. בית הבימה על גלויה משנות הארבעים אינו דומה לבית הבימה על גלויה משנות החמישים ושוב, אינו דומה לבית הבימה על גלויה משנות השבעים, זאת משום שבית הבימה שהיה אחד מבנייני הציבור ההיסטוריים של העיר, ובכך, מונומנט מובהק, הוא בניין זמני וכבר ניתן להכנס לספקולציות באשר ללבושו בשנות השמונים."

3. מישהו ריכז קצת חומר על שכונת מחלול כאן (שכונת הפליטים היהודים שעמדה במקום שבו מונחת כיכר אתרים).

4. תכירו את איתמר שמעוני, מנכ"ל חברת אתרים (יש קשר לכיכר אתרים) שבין השאר מנהל את נמל תל-אביב. שני ציטוטים נבחרים (הדגשות שלי) שמסבירים מדוע הנמל ותל-אביב לעולם לא ייפגשו והוא לעולם יישאר יעד לנערי הפריפריה:

""היתרון שלי הוא דווקא בכך שאני לא תל-אביבי. אני מגיע מהפריפריה, ולכן זווית הראייה שלי על המתרחש בעיר נמדדת בעיניים אובייקטיביות ומקצועיות", אומר איתמר שמעוני, מנכ"ל חברת אתרים, המנהלת את רצועת החוף של תל אביב."

"לדבריו, הקונספט המוצלח שמתקיים בנמל עובד בזכות הפעלת המתחם בכל שעות היממה, אבטחה מסיבית ותשתיות מתאימות. "זה קונספט שאם ישכילו לממש אותו בערים אחרות וישקיעו במתחמי בילוי מגובים בתשתיות כמו חניונים ואבטחה, ההמונים יגיעו. הבנתי שכדי להפוך מתחם לשוקק חיים הוא חייב להיות פעיל בכל שעות היום. היה חשוב לנו לייצר תחושת ביטחון במקום והכנסנו לשם מצלמות ושוטרי יס"מ. זה עולה לנו הרבה יותר כסף, אבל מגיעים מדי יום יותר מ־15 אלף מבקרים ובליינים", מספר שמעוני."

בעיניים הלא-אובייקטיביות שלי, אם צריך ערימות של יס"מניקים כדי למנוע מאלימות להתרחש במרחב (וזה בכל זאת לא עובד כמו במקרה של מאבטח הרמטכ"ל), משהו בבסיסו של העניין די מחורבן.

5. דרור פויר לא מתבייש להודות שהוא אוהב פקחים.

6. עידן לנדו מצטמרר מפתרונות שיווק לנוער.

7. עירוניה – בלוג משובח על תרבות אורבנית בישראל.

8. הרבה ישראלים נסעו לקופנהאגן בשבועיים האחרונים וזה מצויין. גם אם האנושות לא תצליח לעצור את בזבוז המשאבים המתכלים שבכדור, לפחות קיבלנו הזדמנות להיחשף לעיר שהיא אולי המובילה בעולם בתכנון עירוני.

9. מצאו דרך טובה לפרק מסיבות רחוב בחיפה עם מג"בניקים. זה לא שחסרות סיבות לצעירים לעזוב את חיפה גם ככה.

זהירות, קורע.

</object

1. כיכר דיזנגוף ממשיכה לייצר פוסטים איכותיים בשאיפה לקראת תיקון. יודן כותב כאן כמה זה פשוט, ואליאב מסביר על הנזק בהפרדת המפלסים.

2. לא יאומן כי יסופר. אכיפת נת"צים מקצרת את זמן הנסיעה בתחבורה הציבורית. בישראל! אגב, יצא לי השבוע לראות שני שוטרים אוכפים את הנת"צ ברחוב דיזנגוף – סחתיין למשטרת התנועה ולישראל כץ. צעד קטן לנת"צ, צעד גדול למדיניות תחבורה שפוייה בישראל.

3. הצעת חוק למען הגדלת עצמאות סגני ראש העירייה זוכה להתנגדותו של חולדאי. הוא מעדיף אותם קשורים, מעוכים ומפוחדים כמו שהם עכשיו.

4. ניסן שור מפרק את חבר המועצה יניב ויצמן ואת סיעתו "רוב העיר" (הצעירים-אלעק) בטור שלו השבוע בטיימאאוט (דפדפו לעמוד 28) ואני מצטט:

"אני מאחל לכלבלבים המפוחדים של חולדאי עוד הרבה שנים בעירייה. שימישיכו להצביע בעד הנגד ונגד הבעד, ושתמיד ילכו על בטוח. זה לא מסוכן ולא מלוכלך. כמו זיון במעבדה כשכולך עטוף בקונדום, למרות שבשביל להזדיין צריך גם להצטייד בזקפה וזה, אפעס, לא המקרה כאן."

5. נעם הופשטטר, מראשי התקציבולטור, מסביר לחולדאי מי עובד אצל מי וכך הוא כותב (תוספות לינקים שלי):

"המצב חמור אפילו יותר משהוא מגוחך. את עיריית תל-אביב יפו מנהלים פוליטיקאים שלתפישׂתם התקציב העירוני הוא מידע מוגבל, שצריך ומותר לחסום בפני התושבים. כך, לאתר העירייה הועלו תקצירי התקציב הקודם רק אחרי שעיר לכולנו סרקה ופרסמה אותו אצלה באתר. רק לאחרונה, בעקבות מכתב ביקורת ועצומת תושבים, העלתה העירייה לרשת את כל תקציב 2009 כתמונה (PDF). "הוגנות ושקיפות", קוראת הכותרת באתר העירייה – רק שכחו לספר שהמידע קיים מזה חודשים ברשת האינטרנט הפנימית של העירייה, ושאפילו עכשיו, תקציבי 2006-8 זמינים על המחשבים בבניין העירייה כ-PDF, אך לא באתר העירייה (וכן – באתר התקציבולטור)."

6. Momentum – מגזין לאנשים עם הנעה עצמית (עם דגש רב על נושאי אופניים וגם קצת על הולכי רגל ואחרים).יש בו כתבה למשל, על הפחת חיים במרחב הציבורי בניו-יורק ויש לו גם בלוג משובח.

7. California City – הזיות מגאלומניות במדבר.

8. יאיר טוען שההקלה בשעות הבוקר בכביש 1 היא זמנית כמו כל הקלה בכבישים. חוצמזה, הוא מפנה ללינק הזה שמראה שהמדינה לא כל-כך מעוניינת לעודד חיסכון בדלק (במיוחד כשההכנסות מהמס על הדלק הן 12 מיליארד ש"ח בשנה!).

9. רשות תחבורה מטרופולינית לא תוקם בעתיד הנראה לעין בתל-אביב, כמו שלא תהיה בה רכבת קלה. בינתיים המדינה תמשיך לקבל הכנסות מבזבוז הדלק, והעירייה תתנגד לכל שיפור מינימלי בתחבורה הציבורית.

בעקבות מקבץ הלינקים על הפיאסקו של בניין הבימה, איתי הציע תחרות מתן שם ואף נותני חסות היתוליים לבניין הבימה החדש, והנה תגובתו:

"כיריית פתיחה (או כבלוק ראשון): דומני שהיה/יש אולם בשם “בימרתף” (הבימה+מרתף).
אולי בדומה לכך “קובימה” (קוביה+בימה).
או “הבימניון” שזה הבימה + קניון/מימדיון.
או “בומבה-בימה”. מדבר בעד עצמו.
ניסיתי עם מבצר, קופסא, וכו’ – ולא הגעתי לשם קולע."

בהשראת יוחאי, אני מציע את השם שהוא העניק למבנה – "המפלצריום".

הפרס למקום הראשון בתחרות הוא מודל מוקטן של בניין הבימה החדש לשימוש כמקלט אטומי נייד.

אנחנו עוד רחוקים מספר שנים מסיום עידן שלטון הרכב הפרטי, אם כי לאט לאט מחלחלת ההכרה שהמכוניות צריכות לעבוד בשבילנו במקום שאנחנו נעבוד בשבילם. מעניין לראות שהבעיות שמביא איתו הרכב הפרטי לתפקוד העירוני היו מובנות מאליהן כמעט מראשית שלטונו גם בארץ וגם בעולם.

חיים יערי כתב על כך כבר ב-1965 בכתבה שנקראה "המערב הפרוע ברחובות תל אביב", ונשארה רלוונטית גם לימינו (תחליפו את המילה נמיר בחולדאי). יערי מתלונן על עצימת העין של העירייה לנוהל החנייה על מדרכות העיר (שאז עוד היה בלתי-חוקי) שהחל רווח אז ואף הוסדר מאז בחוק עזר עירוני. מעניין שגם אז הרבתה העירייה להתלונן על חוסר סמכויות תוך המשך עידוד השימוש ברכב פרטי לכל מטרה:

"המוכים ביותר על ידי המכונית הם תושבי תל-אביב. העיר העברית הראשונה הפכה אסקופה נדרסת תחת גלגלי המכוניות. לא מרדכי נמיר וחבריו, כי אם האוחזים בהגה הם שליטיה האמיתיים של תל-אביב. הם נוהגים בה כאילו הייתה אחוזתם הפרטית. גם החוק אינו חל עליהם, הם דורסים את החוק ב"גלגל גאווה" ואין פוצה פה ומצפצף."

וממשיך יערי:

"כלום מעוניינים אנו לעודד את השימוש במכונית הפרטית? האם מעניינו של המשק הלאומי הוא, שכל זוג יסע לקולנוע במכונית מיוחדת, יתפוס ברחוב נפח פי עשרה מזוג הולכי רגל, ישרוף יותר בנזין ושמן, יזהם יותר את האוויר וירבה רעש? מי מעוניין בכך? הנה מתלבטת תל-אביב בבעיית הצפיפות בכבישים ונשמעות הצעות לסגור רחובות בפני תנועת רכב פרטי, אך באותו זמן יוצאים מגדרנו כדי לעודד שימוש בלתי חיוני ברכב פרטי, אף במחיר הפרת חוק וחינוך להפרת חוק."

את תחלואי הרכב הפרטי שראה יערי ב-1965, ראו בניו-יורק טיימס כבר ב-1947 במאמר שנשא את הכותרת: "The Last Traffic Jam" ובו נאמר:

The average U.S. citizen completely ignores the regularity with which the automobile kills him, maims him, embroils him with the law and provides mobile shelter for rakes intent on seducing his daughters. He takes it into his garage as fondly as an Arab leading a prize mare into his tent. He woos it with Simoniz, Prestone, Ethyl and rich lubricants—and goes broke trading it in on something flashier an hour after he has made the last payment on the old one.

במאמר כבר חוזים את פקק התנועה שיחתום את עידן הרכב הפרטי:

Man steadfastly refused to see that nothing could solve the traffic evil but the fast-multiplying automobile itself. The problem would end for good on the day of the last traffic jam—at that shrieking moment when every highway, street, road and lane in the nation was so clogged with cars that none could ever move again. Only then would man be free of the monster. But would he accept his freedom? It seemed doubtful. It would be too easy to lay boards across the tops of a billion sedans and start all over again with jet propulsion, foam rubber wheels and special lighters for the motorist's neon-trimmed opium pipe.

אחרי עשרות שנים כבר מתחילים לראות תוצאות ברורות של שלטון הרכב הפרטי בכל ערי העולם, והתוצאות האלה לא טובות במיוחד. לצד הנזקים הסביבתיים והאורבניים, ואולי בגללם, מתחילה לתפוס תאוצה תנועה של ירידה מהרכב הפרטי כסוג של בחירה בחופש, ואפילו מעין סמל סטטוס חדש. כך לפני חודש בניו יורק טיימס כבר מדווחים על הטרנד שמחלחל אט אט באומת הרכב (ומתפשט גם דרך בלוגים כמו זה מדאלאס), אחרי שביפן כבר תקופה ארוכה קונים פחות ופחות מכוניות. יש מקום לאופטימיות.