עוד בלוג תל אביבי

הייתי הערב בהופעה של Hooverphonic בבארבי (בנוכחות השגרירה הבלגית).

לא באתי עם הרבה ציפיות. זכרתי את הדיסק הראשון של הלהקה ושמחתי שיש הזדמנות טובה לראות אותם בארץ. הבארבי היה מלא, אבל לא חנוק, והייתה אווירה טובה לכל אורך ההופעה. ההרכב הבלגי פרק את הקהל התל-אביבי והשאיר רושם טוב מהביקור הראשון שלו כאן. הביצועים היו מהודקים ומלהיבים, והקול של הסולנית ייקה (בפלמית – Geike) התפרע במנעד שכלל את כל הספקטרום האפשרי מהנמוכים ועד הגבוהים.

המוזיקה נעה בין סמי-אלקטרוניקה לרוק וכללה גם מלודיות רגועות ואפילו קטע אחד עם פסנתר בלבד. ניכר כי חברי הלהקה נהנו לא פחות מהקהל. הייתה אינטראקציה טובה עם הבסיסט אלכס שלא הפסיק להגיד שהכל "סבבה" ושיש הרבה "כוסיות" בתל-אביב, וגם פתח את הבמה לבקשות מיוחדות.

הוברפוניק נתנו שני הדרנים והקהל ביקש עוד. בגדול, אני יכול רק לסכם שככה צריכה להראות הופעה, שהייתה שווה כל שקל מה-180 ש"ח שהשקעתי בה (וגם מחקה לי את הטעם הרע שנשאר מההופעה של Air בהאנגר בזמנו) ותודה רבה למונוקרייב שהביאו את החברה' הטובים מבלגיה לארץ.

אגב, הסולנית המצויינת שלהם עוזבת והם מחפשים מחליפה. פרטים כאן.

כידוע, שאלת השאלות בבחירות לראשות עיריית תל-אביב-יפו הייתה "עומד או לא עומד בתקווה?". רק לאחריה נדונו סוגיות לא חשובות הקשורות למדיניות תחבורה (רכב פרטי או תחבורה ציבורית, אופניים והולכי רגל), דיור (עיר לעשירים בלבד, או עיר לישראלים) ודמוקרטיה (עכירות שלטונית או שקיפות).

אני מתכבד להקדיש פוסט זה לשלי יחימוביץ', לפאר ויסנר ולעם ישראל בארץ ובתפוצות.

על-פי ויקיפדיה, נפתלי הרץ אימבר חיבר את מילות התקווה המקוריות ב-1878 בהשראת הקמתה של אם המושבות פתח-תקווה. בהמשך הדרך ההמנון עבר מספר עריכות ע"י מתיישבי המושבה ראשון לציון. הנעימה של התקווה מבוססת על נעימה איטלקית מהמאה ה-16 בשם "לה מונטובנה".

כדי לא להכביר במילים הנה מספר גירסאות להמנון הלאומי. הקהל מתבקש לעמוד.

1. הגירסה הרוקיסטית של מארטי פרידמן (חבר לשעבר במגדת'):

2. גירסת השופר של דייויד זאסלוף:

3. גירסת חליל האף (ככל הנראה אחת ההמצאות המטופשות ביותר בתולדות האנושות):

4. גירסת המנדולינה (מתחיל ב-0:53):

5. גירסת הלייט-אלקטרו + מוטיבים של ציונות הרדקור:

תם הטקס. הקהל מתבקש לצאת בצורה מסודרת.

הלינקים נערמים בקצב מהיר מדי:

1. חברת מועצת העירייה החדשה מטעם מרצ, תמי זנדברג, תוהה האם מרצ צריכה להצטרף לקואליציה של חולדאי. בינתיים היא מעדכנת שהגימלאים, "הירוקים" ורוב העיר בדרך לחתום על ג'ובים אצל חולדאי.

2. ואם כבר, אז חולדאי צפוי למנות את נתן וולוך, ראש סיעת הגימלאים (המצומקת) הנאשם בפלילים, להמשיך להיות אחד מסגניו.

3. אוהד קרני מרחיב על הקטסטרופה שחירבה את נחל הירקון (שוב).

4. ועוד משהו מאוהד קרני על תקשורת עצמאית והזמנה לקורס בנושא.

5. דורון ברוש חושב שחולדאי יהיה עוד יותר דורסני עכשיו משנכנס לקדנציה שלישית (ואחרונה) ממה שהיה קודם.

6. יקי בז'ה מסביר כמה עולה סגן ראש עירייה בשכר.

7. אייל דץ מנתח את תוצאות הבחירות המקומיות ברחבי הארץ.

8. אורן רייס קורא להלאים את פרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב, אחרי שהוא נתקע לחלוטין בעקבות המשבר הכלכלי. אולי פשוט נלך על BRT, במקום על פתרון קומוניסטי, טפו?

9. אלי דרורי מזמין לכנס מקצועי בנושא "המחיר האנושי והכלכלי של זיהום האוויר" ב-27 בנובמבר בטכניון.

10. אנשים אומללים רואים יותר טלויזיה מאנשים מאושרים. זה מדעי.

11. הבניין האחרון של אחוזת בית שנותר במתכונתו המקורית הולך להיהרס.

12. מסתבר שהבלוג של חולדאי ימשיך לפעול. האח!

13. בלוג הגראפיטי של תל-אביב.

בחזרה לעניינים אורבניים. בימים הקרובים אני מקווה לעלות פה כמה פוסטים בנושאים שחיכו זמן רב מדי.

אסתר זנדברג כותבת במאמר בהארץ מלפני חודשיים על כיכר אתרים, וקוראת לשמר אותה. זנדברג אופטימית בעקבות שיפוץ הקולוסיאום ומסבירה על איכויותה הנסתרות של הכיכר שאולי יבואו לידי ביטוי כעת. כיכר אתרים על-פי זנדברג היא לא מקרה אבוד, אלא כישלון של החברה הישראלית להשתמש במבנה-על שתוכנן בשנות ה-60 ונושא את רוח התקופה (מזל שהתקופה הזו עברה). זנדברג נסמכת לא מעט על מאמר של תמר ברגר – "חלקי פטריות בטון נופלים" שנכתב לכבוד התערוכה "יעקב רכטר, אדריכל" שהתקיימה ב-2003 במוזיאון הרצליה. המאמר של ברגר מתייחס לפוטנציאל האבוד של הכיכר, אבל באופן כללי הוא המקום היחיד שבו יש התייחסות חיובית לכיכר המזעזעת הזאת שמראה שגם אדריכלים גדולים יכולים ליפול בגדול.

כך כותבת זנדברג:

"כישלונה של הכיכר הוא אולי קולוסלי אבל כך גם הפוטנציאל האצור בה, כהפסקה היחידה בקו החוף התל-אביבי וכנקודה שבה התנועה נעצרת לרגע מהשעיטה קדימה. מבעד להשחתה, האדריכלות בכיכר מלהיבה, ופרטי הבנייה ומשחקי האדריכלות, גרמי המדרגות הלולייניים ויער הפלא של פטריות הבטון, שמעליהם מתנוססת הצלחת המעופפת של מבנה הקולוסיאום כדרישת שלום מהעתיד (ומאוסקר נימאייר, קיסר הצלחות האדריכליות המעופפות), מציתים את הדמיון היום יותר מאשר אי פעם. באדריכלות הישראלית בת הזמן הנוכחי אפשר רק לחלום עליהם."

בסיום המאמר זנדברג כבר ממש אופטימית:

""אנחנו מזילים ריר ממה שאפשר לעשות בכיכר הזאת", אמרו לפני כמה שנים האדריכלים אריה פרנקו, שי הינדי ורם פאר שפתחו משרד בכיכר (שבינתיים נסגר). כמי שלמדו בחו"ל ושהו תקופות ממושכות מחוץ לישראל, הם היו, כדבריהם, "משוחררים ממטענים ודעות קדומות כמו שיש לאדריכלים כאן", ולא עיקמו פנים. גם אדריכלים זרים שמגיעים למקום הזה עומדים משתאים. "מה הבעיה לנקות את המפלס התחתון, לסגור אותו בזכוכית, ולמזג ולפתוח קניון", שאלו אז פרנקו, הינדי ופאר. ובאמת מה הבעיה? גם קניון הוא לגיטימי, אם לא חבל הצלה ממש. ימים יגידו אם הקולוסיאום יהיה מנוף לתחייתה של הכיכר, אבל הספירה לאחור החלה."

זנדברג מסתמכת על פנטזיה לא-ברורה של שלושה אדריכלים (משוחררים ממטענים ודעות קדומות, לא פחות) שניסו לפתוח משרד במקום המקולקל שנקרא כיכר אתרים וגם הם נטשו אותה כבר. בנוסף היא גם מזכירה את שמו של אוסקר נימאייר, שאחראי למחדל האדריכלי הגדול בעולם – העיר ברזיליה, כמקור של השראה לאדריכלות המופרכת של כיכר אתרים.

כיכר אתרים. מהשגיאות הגדולות של האדריכלות בתל-אביב

כיכר אתרים מופרדת ממפלס הרחוב, לא ניתן לראות את הים מרוב חלקיה, היא חוסמת את שדרות בן-גוריון וקשה להגיע ממנה לטיילת או להיפך. גם אם ישפצו את הכיכר הזו מאה פעמים ויחליפו את החומרים שממנה היא עשוייה הנתונים הבסיסיים האלה לא ישתנו. הכיכר הזו מייצגת בדיוק רב את כל מה שהיה גרוע באדריכלות של שנות ה-60 וה-70 בישראל (ובעולם בכלל), ואולי בזכות העובדה הזו היא ראוייה לשימור.

אני מעוניין להפנות אתכם לפוסט ישן שלי על הלקחים שניתן להפיק מכיכר אתרים, וגם לפוסט בנושא שכתב אדר' יוסי מטלון. למי שיש זמן מומלץ לקרוא את  המאמר של רענן גבאי ואיריס ערבות שמנתח את כישלון הכיכר הזו בפרוטרוט וגם מסביר את השיקולים העיקריים שעמדו מאחורי התכנון: יצירת חניון ונתיב מהיר לאורך רציף הרברט סמואל ומחיקת שכונת הפליטים מחלול. ברשותכם אני מביא שוב את המשפט המסכם של גבאי וערבות:

Atarim Square should be a warning for urban planners working for municipalities to fight first and above all for pedestrian needs, especially in mixed use high density areas aspiring to be part of the centre. And above all to fight for clear, dense and continuous pedestrian grids lined with pedestrian friendly land uses on the pavement level

יש עוד כמה מבני-על שתוכננו בשנות ה-60 וה-70 שבהם הציבור מתקשה להשתמש (ויש בהם את רוח התקופה) – בולטים במיוחד כיכר דיזנגוף המוגבהת והתחנה המרכזית החדשה. מעטים אם בכלל ייצטערו כאשר מבנים אלה יהרסו.

הפסאז'ים המסריחים של כיכר אתרים. כישלון מהיום הראשון

אני מניח שעדיין רחוק היום שבו כיכר אתרים תיהרס ובמקומה ייבנה מרחב עירוני ראוי, בעיקר בגלל אוסף הבעלויות הפרטיות על הקרקע שלה. בכל מקרה, אני מציע להקים בכיכר אתרים את מוזיאון תל-אביב לטעויות אורבניות שבו יהיו דגמים מוקטנים של כל הטעויות האורבניות שנעשו בתל-אביב ובישראל בכלל (כמו מיני-ישראל, אבל יותר כיף). השימוש הכי טוב שאני מכיר לכיכר הזו הוא כנקודת תצפית על השיפוצים של בריכת גורדון.

לינקים לקריאה נוספת:

– השיפוץ המתוכנן בכיכר אתרים (חלקו כבר בוצע)

– כיכר אתרים בויקיפדיה

– אסתר זנדברג על כיכר אתרים

– רענן גבאי ואיריס ערבות – כיכר אתרים כמחסום אורבני

ד"ר יודן רופא מעדכן שהתנועה הירוקה הולכת לבחירות, וגם מסביר קצת מי ומה עומדים מאחורי התנועה הזו.

יודן גם מוסיף שנשאר שבוע להצטרף כדי לבחור את המועמדים ב-28.11. אני מתכנן להצטרף השבוע כדי להצביע, במיוחד אחרי שראיתי את העמוד הזה עם רשימת המומחים שעומדים מאחורי הרשימה הזו שכוללת גם את ד"ר נח עפרון, חבר מועצת עיריית תל-אביב-יפו מטעם סיעת "עיר לכולנו".

החזון של התנועה מפורט כאן, ומכיל גם חלק הנוגע לאורבניזם.

לא ברור אם התנועה הזו תיכנס לכנסת, אבל מה שכבר ברור זה שיהיה קרב חם בין התנועה הירוקה של ערן בן ימיני, למפלגה המתקראת "הירוקים" (שמזהמים את הסביבה), בראשותו של פאר ויסנר, שותפו הותיק של חולדאי ששיקר לא מזמן בנוגע לאופן אישורם של כמה מגדלים בכיכר המדינה.

לינק לאתר התנועה הירוקה

ד"ר יודן רופא מזמין אתכם לשמוע את ניקוס סאלינגרוס ב-18.11 במדרשת שדה בוקר. כך כותב יודן על סאלינגרוס:

סאלינגרוס פיתח כללים העומדים בבסיסה של כל אדריכלות חיה. חוקים המסבירים את יופייה של אדריכלות העבר, ומאפשרים להגיע להישגים דומים גם באדריכלות עכשווית ללא צורך להעתיק פתרונות מוכנים. כללים אלה הציתו ויכוח סוער בקהילה המקצועית ובקרב מבקרי אדריכלות. אולם הם מתבססים על חוקי הטבע והמתמטיקה, ועל כן ניתנים לאישוש מדעי ואמפירי, בניגוד לדוגמות של האדריכלות בשבעים השנים האחרונות. כך מתבהר לעינינו הניגוד שבין הבניה הנוצרת מחוץ לממסד האדריכלי, ובין מה שאדריכלים חונכו להאמין בו במאה החולפת. סאלינגרוס מכנה את החינוך האדריכלי בעולם כולו "כת דתית" בסגירותו המחשבתית, בהיעדר הפתיחות והעניין בתוצאות אמפיריות של מידת ההצלחה או אי ההצלחה של בניינים, בשיח ההרמטי ובבוז שהוא רוחש ללא מאמינים והכופרים בו.

כך יצר לעצמו סאלינגרוס שם של מבקר חריף ורהוט של המודרניזם, הפוסט מודרניזם והדה-קונסטרוקטיביזם באדריכלות ובמחשבה. במקומם הוא מציע אדריכלות הומניסטית לימינו. עבודתו התיאורטית מחברת בין צרכים עכשוויים, ובין האיכות העל-זמנית של אדריכלות מסורתית. בדבריו הוא גם מקשר בין התיאורטיקן והאדריכל הקלאסיציסט לאון קריר, ובין הרעיונות השונים מאוד של אלכסנדר. יש הרואים בו את התיאורטיקן של תנועה רחבה, ועדיין לא קוהרנטית של אדריכלים השואפים לחבר את האנושות חזרה על כל מה שאבד לה בשמונים שנות מודרניזם באדריכלות ובתכנון ערים.

אם אתם לא יכולים לפנות את יום שלישי, אז כדאי שתדעו שניקוס סאלינגרוס הולך לתת גם הרצאה נוספת באוניברסיטת תל-אביב ביום ראשון ב-23 בנובמבר בשעה 19:00 בבניין מקסיקו, אולם פאסטליכט. כותרת ההרצאה הזו היא: An Architecture Outside Geometrical Fundamentalism

עוד לינק מומלץ במיוחד לקריאה הוא ראיון של ניקוס סאלינגרוס עם לאון קריר, אחד מהניו-אורבניסטים המובילים בעולם, שאחראי לתכנון של פאונדבורי, מקום שהיום משמש ללימוד כיצד לבנות מקומות חדשים עם איכויות עירוניות טובות.

בימים הקרובים יעלו פה בבלוג פוסטים שיציגו בפניכם את חברי הסיעות שנבחרו לשרת אותנו במועצת העירייה. בינתיים כמה לינקים להעברת הזמן:

1. פיצוץ במפעל סנו הוביל לקריסת מתקן טיהור השפכים של הוד השרון וכפ"ס. מי אמר ירקון מזוהם בטירוף ולא קיבל? (וכאן יש עדכון בנושא) שרשרת של טעויות והזנחה חירבו את הנחל הזה (שוב). עוד פרטים על הסיפור המלא יהיו כאן בשבוע הבא.

2.בירושלים נבחר ראש עירייה שמבין שהרכבות הקלות הן אוטופיה רחוקה. יש מצב ל-BRT?

3. יונתן משעל מדבר על השלט הענק והלא-חוקי שחוסם לתושבי פלורנטין את החיים.

4. הבחירות מאחורינו. אפשר להמשיך להרוס את העיר.

5. פוסט-בחירות של ד"ר הני זובידה. דרך התגובות שם מצאתי גם את הפוסט הזה על קהילות מגודרות ואיזור.

6. חולדאי מתחנן שאנשי עיר לכולנו יצטרפו לקואליציה. לצערו, דב חנין הוא לא אפיזודה חולפת, אלא מי שעומד בראש התנועה הדמוקרטית הזו.

7. אבירמה גולן, אשר מתגוררת ברמת-גן, לא מצליחה להבין עדיין מה עומד מאחורי תנועת עיר לכולנו. זה בסדר, ברמת-גן הדמוקרטיה העירונית אפילו יותר מפגרת מאשר בתל-אביב. כך כותבת גולן:

"עיר לכולנו" היא תנועה של מצב רוח, אבל אסור להתבלבל: הקצף שעל פני מימיה הסוערים מבטא, אמנם, את מצב הרוח התל אביביסטי המפונק, המרוכז בעצמו, של שדרות רוטשילד והסביבה, כולל האמירה האומללה של ה"חצי שעה במונית בשביל שליש גולדסטאר?"

אבירמה גולן טוענת שאיכות חיים, זיהום אוויר, גני ילדים, חינוך, תחבורה וקהילתיות הם עניינים של מצב רוח. לטובת רמת-גן אני מקווה שיש שם גם תושבים שמעדיפים עיר איכותית ודמוקרטית על פני ניהול דיקטטורי קלוקל. גם לרמת-גנים מגיע שתהיה להם תנועה שתיאבק על איכות החיים שלהם.

דב חנין לא יהיה ראש העירייה של תל-אביב-יפו ב-2008. רון חולדאי יכהן לפחות עד תום חגיגות המאה כראש העירייה שלי. אני באופן אישי מקווה לתרום לחגיגות האלה ויש מצב שהבלוג יגוייס לטובת העניין.

ועכשיו לכמה תובנות שרצות לי בראש:

המפה החסרה

המפה הגיאוגרפית המעניינת ביותר היא מפת אחוזי ההצבעה בשכונות השונות בעיר ושיעור התמיכה בכל מועמד בשכונות השונות. המפה הזו אומרת באיזה אזורים יש יותר תושבים שמוכנים לקחת חלק בקביעת המדיניות העירונית ובאלו שכונות יש יותר פאסיביות. כמו כן, מפה כזו תוכל לרמז על יכולת הנעת הבוחרים שהופעלה ביום הבחירות ע"י המועמדים השונים.

מועצת העיר הבאה, הבעיות בדרך לקואליציה ואישור התקציב

רון חולדאי נתקע בעלייה. עד סוף דצמבר הוא אמור להעביר את התקציב של השנה הבאה ולכן הוא צריך קואליציה של 16 חברים לפחות. אני לא חושב שתהיה לו בעייה אמיתית לאשר את התקציב, אבל מהתוצאות הראשוניות (ללא קולות החיילים וכו' ) נראה שהקואליציה שלו תורכב מהרבה סיעות קטנות ותיווצר לו בעייה של חלוקת ג'ובים מה שעלול לייצר בעיות נאמנות בקואליציה ואי-יציבות. כמו כן, במועצת העיר וכן בועדות העירוניות רון חולדאי יהיה חשוף לבעיות שהוא לא הכיר עד היום.

עיר לכולנו ותל אביב אחת הן הסיעות הגדולות ביותר, כל אחת עם 5 מושבים. עיר לכולנו הולכת להילחם על התיקון העירוני מהאופוזיציה מה שמשאיר את חולדאי לאסוף רסיסי סיעות כאלה ואחרים אל חיקו. ארבע סיעות שונות (הגימלאים, הירוקים, מרצ והצעירים) קיבלו כל אחת 3 מושבים וידרשו תפקיד של סגן ראש עירייה בשכר על-מנת להצטרף לעגלה של חולדאי. חולדאי עצמו מסונדל עם הבטחות סגנות בשכר לדורון ספיר וליעל דיין מסיעתו שלו. בסך-הכל לחולדאי יש חמישה תפקידי סגנות לחלק ואחת מארבעת הסיעות לא תוכל לקבל סגנות. הסיעה הגדולה חוץ מעיר לכולנו שיש סיכוי שתישאר באופוזיציה היא מרצ בעוד שהגימלאים והירוקים (שותפיו הותיקים של חולדאי, שנחלשו בבחירות האלו) וכן הצעירים (צעירי חולדאי) יצטרפו תמורת ג'ובים.

עוד כדאי לציין שסיעות הדתיים (אגודה-מפד"ל וש"ס) נפלו חזק וכל אחת מהן איבדה מנדט. כמו כן הליכוד איבד מנדט לטובת סיעת צדק חברתי שהכניסה אחד ונראה כי ארנון גלעדי יאלץ לצאת מלשכת סגן ראש העירייה.

אופוזיציה לוחמת

עיר לכולנו הולכת בראש מורם לאופוזיציה. אהרון מדואל, רוחיק גלעד-וולנר, יואב גולדרינג, יעל בן-יפת וד"ר נח עפרון יצטרכו לעשות הרבה שיעורי בית בהקדם וללמוד את פקודת העיריות על כל סעיפיה ותיקוניה. בשלב הראשון עיר לכולנו תצטרך לעצור את הניסיון של רון חולדאי להעביר את ישיבות מועצת העירייה מימי חמישי ב-18:00 לימי ראשון ב-16:00. יכול להיות שלכם זה נראה פרט קטן ושולי, אך למעשה ישיבות בימי חמישי בערב מאפשרות ליותר אנשים מהציבור הרחב לבוא ולצפות בישיבה וכן מאפשרות ארגון יותר הפגנות מול מרכז עינב (נראה אתכם יוצאים מהעבודה ב-15:00 ביום ראשון כדי להפגין נגד מגדל). כמו כן, ישיבות בימי חמישי בערב (שיימשכו אל תוך הערב המאוחר גם) יקשו על המוטיבציה של חלק מהסיעות הותיקות ו"יעייפו" את קואליציית השברים של חולדאי.

אחרי זה חברי עיר לכולנו יצטרכו ללמוד את כל נהלי השאילתות (מה קורה עם כיכר דיזנגוף?), ההצעות לסדר וחוקי העזר העירוניים כדי לשים על שולחן המועצה את הנושאים החשובים שבהם היא אמורה לטפל ולגרור את הקואליציה המסורבלת בכיוון הנכון.

מעבר לנציגי עיר לכולנו יש מצב שגם נציג יאפא, עומר סיקסיק ישמש כאופוזיציה לוחמת.

מישהו ללמוד ממנו

בבאר-שבע, ראשון לציון ואשדוד, ראשי-עיריות ותיקים הולכים הביתה לאחר הפסדים בקלפי. כדאי ללמוד מה היו הגורמים בכל מקום שהובילו לכך.

קמפיינים באינטרנט

הקמפיין הפוליטי המשמעותי הישראלי הראשון באינטרנט מאחורינו. הייתה לי זכות גדולה להיות אחד מהבלוגרים שעמדו סמוך למרכז הקמפיין הזה, ובהתאם החשיפה של הבלוג גדלה, כמות השיחות עם עיתונאים עלתה וגם היכרתי המון אנשים טובים בדרך. אני עוד מתכנן פוסט בנושא השפעת הבחירות על הבלוג. הבחירות הכלליות בעוד קצת יותר משלושה חודשים – מעניין איך האינטרנט ישפיע שם.

לאיפה הבלוג הזה הולך

הבלוג הזה ימשיך לערבב בין ענייני מוניציפאליה תל-אביבים וענייני אורבניזם כאלה ואחרים. כמו כן, סביר להניח שחלק מחברי המועצה יכתבו פה פוסטים אורחים מפעם לפעם ויספרו על מעלליהם בועדות השונות. אני שוב מזמין את כל מי שקורא פה ומעוניין לכתוב על משהו שקשור לעירוניות או לתל-אביב ליצור איתי קשר.

הסיפור של קורי בוקר

קורי בוקר הוא ראש העירייה של ניוארק, ניו-ג'רזי. ניוארק היא עיר נחשלת החוסה בצילה של ניו-יורק וידועה בעיקר בזכות שדה התעופה שלה. קורי בוקר רץ ב-2002 מול ראש העירייה המכהן הותיק והמושחת, שארפ ג'יימס, והפסיד. בוקר לא נעלם, עבד קשה וב-2006 רץ שוב, ניצח ולקח גם את מועצת העירייה. עלילות הקמפיין של בוקר ב-2002 הונצחו בסרט "Street Fight". אני ממליץ לאנשי "עיר לכולנו" לארגן לעצמם הקרנה של הסרט הזה בהקדם: