כשל הדיור המחומש

לממשלה היוצאת הייתה משימה אחת בלבד והיא טיפול במשבר הדיור בישראל. הממשלה היוצאת נכשלה כישלון חרוץ במשימה הבודדת שעמדה מולה ומשום כך הממשלה הבאה תעמוד גם היא מול משימה אחת בלבד והיא טיפול במשבר הדיור שהמשיך והחריף במהלך בזבוזי הזמן של הממשלה היוצאת. עמדנו לא מכבר על דוח מבקר המדינה בנוגע לדיור שגם ממנו לא תבוא הישועה. לפיכך, בפוסט זה נעמוד על מספר כשלים ספציפיים בתפקוד השרים שהיו אמונים על עיקר הטיפול במשבר הדיור, בתקווה שהשרים שיחליפו אותם בקרוב לא יכשלו באופן דומה.

במידה מסויימת של צדק ניתן לאמר כי כמעט לכל משרדי הממשלה יש נגיעה מסויימת בתכנון עירוני, אך כאן אנו נתמקד בחמשת השרים העיקריים שנושאים באחריות המרכזית לכישלון: שר הפנים, שר הבינוי, שר התחבורה, שר האוצר וראש הממשלה. אם כך, נתחיל:

1. שר הפנים, גדעון סער (מפלגת הליכוד):

גדעון סער היה אולי האכזבה המשמעותית ביותר מבחינת הפער בין ההבטחה שהייתה גלומה בו לתפקודו כשר בפועל. כפי שכתב רביב דרוקר כשסער פרש מתפקיד שר הפנים לפני כחצי שנה – סער היה פוליטיקאי מצטיין שקיבל טונות של חנופה בעיתונות המסחרית, אך תפקודו כשר היה מביך משהו.

שר הפנים הוא למעשה הסמכות העליונה בענייני תכנון עירוני בישראל ומתחתיו יושב מינהל התכנון שכולל גם את המועצה הארצית לתכנון ובנייה וגם את הועדות המחוזיות. גופים אלה הם הגופים שבהם נקבעים עיקר החלטות התכנון הישראלי. גופים אלה גם מונעים כל אפשרות ליצור סביבות עירוניות מגוונות בישראל ובפרט אין הם מאפשרים לייצר סביבות שבהן הישראלים חושקים לגור עם אפשרות להשתמש בהליכה ברגל או בתחבורה ציבורית סבירה. סער מחבב את מרכז תל אביב ההיסטורי, האינטנסיבי ושם הוא גר כבר שנים. אותו מרכז שמכיל מאפיינים שאינם ניתנים לבנייה כיום עקב מגבלות שמשרד הפנים מטיל באופן אנכרוניסטי. היה אפשר לצפות שכראש מערך התכנון הישראלי גדעון סער יאפשר ליזמים שרוצים בכך לבנות סביבות מגורים המכילות את האיכויות שאותן הוא מחבב אך זה לא קרה.

אך ישנו עניין חמור אף יותר. במהלך הקדנציה הקצרה של סער במשרד הפנים תמ"א 35, תוכנית המתאר הארצית המקיפה לבינוי עירוני בישראל אשר מעודדת פרבור רב ודורשת גריסה בהקדם (גם כאן), עמדה בפני עדכון משמעותי. את תהליך העדכון הובילה בינת שוורץ, ראש מינהל התכנון ולמעשה הפקידה הבכירה ביותר במשרד הפנים. עדכון התמ"א 35 עוכב רבות ובסופו של דבר נכשל ולא עבר במועצה הארצית, בהצבעה נדירה ביותר. מעבר לויכוח על איכותו של התיקון, עצם העובדה שמשרד הפנים כשל בעדכון תמ"א 35 רשומה לחובתו של גדעון סער שלא הקדיש כמעט תשומת לב לתכנון האסטרטגי של מדינת ישראל, ועל כך עוד נשלם את המחיר.

2. שר הבינוי, אורי אריאל (מפלגת הבית היהודי):

בתחילת הקדנציה שלו אורי אריאל היה שר הבינוי והשיכון, אבל בהמשך "השיכון" הושמט משם המשרד ואריאל נשאר שר הבינוי (קונסטרוקטור בעברית). זה לא היה שינוי קוסמטי בלבד אלא שינוי ששיקף את המציאות שבה משרד הבינוי הלך והתרחק מעיסוק בדיור. אם יש דבר אחד שאריאל סיפק לרוב, אלה הודעות לעיתונות שהתקיימו ביקום מקביל לזה שבו אנו חיים. בהודעות אלה מחירי הדיור ירדו, דירות אינספור ייבנו מהר ואזרחי ישראל ישיגו דירה בלי להתאמץ יותר מדי. בפועל, המשבר החריף וחלק לא מבוטל מזה באחריותו של אריאל.

מבחינת השפעה על שוק הדיור חשוב לציין שתחת משרד הבינוי פועלת היחידה הסובייטית הגדולה ביותר והיא רשות מקרקעי ישראל שפעולתה מסתכמת בספסרות קרקעות נרחבת. רשות ציבורית זו מחזיקה בלמעלה מ-90% מהקרקעות בשטח מדינת ישראל ופועלת באותו היגיון כמו הממשל הסיני של ימינו ושל הממשל הקומוניסטי בבריה"מ בימיה היפים. כמובן, ששום דבר טוב לא יכול לצאת מריכוזיות קיצונית שכזו וכאשר המוטיבציה העיקרית של הרשות הזו היא למקסם את מחיר הקרקע אין שום דבר שיעצור אותה מכיוון שהיא מונופול אדיר. שר הבינוי הבא, אם ירצה לקדם פתרונות ריאליים למשבר הדיור והתכנון, יצטרך לפרק את רשות מקרקעי ישראל. אחת האפשרויות היא להעביר את הקרקעות העירוניות של רשות מקרקעי ישראל לרשויות המקומיות שבתחומן היא מחזיקה קרקעות וכך להשאיר את הבעלות הציבורית. קיימות גם אפשרויות נוספות שבהן יהיה אפשרי ליותר שחקנים פרטיים ובמיוחד שחקנים קטנים לרכוש קרקעות בישראל ולשכלל את השוק הקפוא שקיים כאן. בכל מקרה, רשות מקרקעי ישראל היא חסם מרכזי ליציאה ממשבר הדיור.

חשוב להזכיר עוד שני כשלים של אריאל במהלך הקדנציה הזו – הראשון הוא תהליך המכירה הבזיוני של הדיור הציבורי. אפשר להתווכח רבות על נחיצותו ואופיו של דיור ציבורי, אבל התהליך שאריאל הוביל למכירת החיסול של דירות ציבוריות למקורבים חייב להוביל לשינוי בתחום הזה אצל שר הבינוי הבא. בנוסף, כשל נוסף המשותף לאורי אריאל, ישראל כץ ויאיר לפיד הוא תוכנית "נתיב לדירה" שבמפורש מנחה את הבינוי הישראלי להיות תלוי רכב פרטי תוך עלויות אדירות לכל הסובבים (כולל הרשויות הציבוריות והאזרחים הפרטיים). שוב מדובר על כך שאין הבנה שעלויות מחיה כוללות גם דיור וגם תחבורה ויישום מערכות תחבורה לא יעילות ויקרות אינו משרת את המטרה.

3. שר התחבורה והבטיחות בדרכים, ישראל כץ (מפלגת הליכוד):

והנה הגענו לשלישי מבין השרים העוסקים בנושא תכנוני ספציפי ועלה בגורלנו ישראל כץ. כץ הוא ללא ספק הפוליטיקאי החביב ביותר על העיתונאים מבין החמישה וחלקם אף טועים לראות בו ביצועיסט. אין ספק שמדובר במועמד בכיר לגוזר הסרטים המוביל במזרח התיכון, אבל לא פעם הסרטים שהוא גוזר לא מובילים לשום מקום (אחרי שעלו כסף ציבורי רב). בתקופתו של כץ נחנכו הרבה תחנות רכבת שאי אפשר להגיע אליהן בלי רכב פרטי ומשום כך הן מחמיצות לחלוטין את פוטנציאל הפיתוח והתחבורה שלהן. כדי לחסוך את שגיאות העתיד מומלץ לעיין במסמך הזה שמתאר את עקרונות הפיתוח מסביב לתחנות רכבת.

אבל הכשלים הם לא רק ברכבת שמשמשת את כץ כמכשיר לגזירת סרטים ופחות להנעת אנשים, אלא גם בחלק השני של הטייטל שלו הקשור לבטיחות בדרכים. כפי שכבר ציינו בעבר, מעמד הולכי הרגל בישראל מחפיר ומדובר בשילוב של טמטום ורשע. את תרומתו של השר כץ לעניין זה ניתן לבחון בציר המוות בפתח תקווה שהיה אמור להיות ציר תחבורה מתקדם והפך לכינוס אבלים. גם בקדנציה האחרונה שלו במשרד התחבורה, כץ החליט לא לטפל בנושא ציר המוות והוביל לסגירתו המוחלטת.

ולסיכום פועלו של ישראל כץ בתחום התחבורה נקנח בבדיחה – הרכבת הקלה של תל אביב. שר התחבורה הבא יידרש קודם כל להבין שמטרתה של תחבורה היא לחבר ואינה כוללת בהכרח שימוש באמצעי ממונע כזה או אחר. אחר-כך השר העתידי יתבקש למצוא דרך לחבר טוב יותר בין תכנון עירוני לתחבורה כדי לאפשר הוזלת עלויות ואמצעי תחבורה ציבורית משגשגים. בנוסף, השר הבא יידרש להחליט אם להמשיך להטביע כספים ברכבת התחתית של תל אביב, לחכות שיגיעו עבדים לחפור אותה, או להוציא אותה מהבור ולהתמודד עם המציאות באופן ריאליסטי.

4. שר האוצר, יאיר לפיד (מפלגת יש עתיד):

והנה הגענו לאלוף ההודעות לעיתונות, יאיר לפיד, מיודענו. לשר האוצר ישנה השפעה על חלוקת הכספים והביצוע של הפרוייקטים בדרך-כלל, אך במקרה של לפיד הוא גם ניסה להתערב ממש בעולם התכנון בסדרה של מהלכים כושלים וכושלים יותר. רוב מהלכיו של לפיד לא יצאו לפועל אם בגלל מופרכותם, כשליו להניע מהלכים או שילוב של שני גורמים אלו, אבל צריך להתמקד בשני מהלכים שמעידים על כשליו של לפיד כמתכנן.

הראשון הוא תוכנית הדגל שנקראה "דירה להשכיר" ונועדה לאפשר בניית דירות בנות השגה כאלה או אחרות. לפיד הבטיח שיבנה 150,000 דירות להשכרה (!), אך במסגרת תוכנית זו כמעט שום דבר לא קרה, אך תוכנית אחת שבוצעה מראה מדוע. יאיר לפיד הצליח להעביר סבסוד של 16 מיליון ש"ח ל-60 משפחות (כרבע מיליון למשפחה) מעשירונים גבוהים. הסבסוד הזה עלה בפועל 290 מיליון ש"ח (כלומר, 274 מיליון ש"ח הלכו לפח בדרך), וכמובן שסבסוד מהסוג הזה אינו אפשרי במסות גבוהות והוא מטומטם גם במנות קטנות. בסך-הכל גם בעתיד הרחוק לא ייבנה אפילו אחוז אחד מהדירות שלפיד הבטיח בשיטה הזו. מוטב ששר האוצר הבא ייבחן את האופן שבו מוסדר שוק השכירות במדינות קפיטליסטיות בהרבה מישראל כדוגמת ארה"ב ושוויץ וימשיך משם.

נושא שני שלפיד הביא איתו הוא תוכנית מע"מ אפס. במסגרת התוכנית לא יבוצע שום שינוי תכנוני מלבד פתיחת פתח לרכישת דירות מסויימות בלבד באמצעות קומבינות כאלה ואחרות תוך הוזלה מסויימת במחירן. תוכנית הקומבינה הזו, שלא תשנה כלל את מצב הדיור לא צלחה כצפוי, אך לפחות שימשה כר פורה לעיתונות הכלכלית.

5. ראש הממשלה, בנימין נתניהו (מפלגת הליכוד):

ועכשיו לראש הפירמידה, בנימין נתניהו. כראש הממשלה נתניהו אחראי למינויים של ארבעת השרים הכושלים שצויינו לעיל ולכן הוא נושא באחריות המשותפת לכשלונות שריו. מי שזוכר דברים שקרו לפני יותר משנתיים, זוכר ודאי את כוונתו של נתניהו לבוא כסופרטנקר למחירי הדיור. בשיא מחאת הדיור נתניהו הוציא בנושא ארטילריה תקשורתית כבדה שהיום ניתנת לקריאה כבדיחה. למעשה, גם בזמן אמת, עוד ביולי 2011 התוכניות של נתניהו בנושא הדיור היו בדיחה כמו כל הקדנציה האחרונה שלו.

ראש הממשלה הבא של ישראל יצטרך להקדיש את מרבית תשומת ליבו לנושא הדיור, ורצוי שימעט בהודעות לעיתונות ויתרכז בפתרונות. במקרה הטוב הוא אף יבין שיש בעייה אינהרנטית בנהלי העבודה בין משרדי הפנים, התחבורה והבינוי ויפעל בנושא. במקרה העוד יותר טוב הוא גם יעיין בפוסט הזה שעוסק בארבעת חסמי הדיור הבסיסיים.

ועכשיו לכמה מילות סיכום. יש שיאמרו שגם השחיתות משחקת תפקיד בכישלון הכללי של שרים אלה (בנצי ליברמן, הפקיד הבכיר של אורי אריאל, נחקר בימים אלה, כמו גם אלכס ויז'ניצר, המינוי הבכיר של ישראל כץ, ואילו לפיד הביא מישהו שכבר הורשע בעבר, אורי שני). שחיתות במגזר הציבורי היא חלק מובנה מעלויות המגזר הציבורי, ויש לא מעט מדינות מערביות שמצליחות יותר מישראל בתחום הדיור וגם בהן יש שחיתות שמדי פעם מתפוצצת ברעש, ובכירים הולכים לכלא. לכן, אני לא חושב ששחיתות בלבד יכולה להסביר את כל הכשלים העצומים שפורטו בפוסט הזה.

בעולם טוב יותר חמשת השרים שנכשלו בתפקידיהם לא יעסקו בעתיד בנושאים הקשורים לדיור ולתכנון. במציאות הקונקרטית אני מניח שעוד ניתקל בהם בעתיד הקרוב.

ONE JOB

פוסט זה פורסם בקטגוריה אורבניזם, ביקורת, גיאו-פוליטי, דיור, תחבורה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על כשל הדיור המחומש

  1. חגית הגיב:

    יואב, אתה חייב להתחיל להכיר את עבודת ועדות התכנון של משרד הפנים מקרוב, ולא מתוך רכילות ומאמרי דיעה בעיתון. תתפלא לגלות כמה הניתוח שלך לגבי תיפקןד המשרדים שגוי, לטוב ולרע.

    • Lerman הגיב:

      מהניסיון שלי בכמה ועדות מחוזיות עיקר זמן הדיונים בהן סובב על חניות ועוד חניות, ושאר הדברים נדחקים לקרן זווית (דירות, מבני ציבור וכו'). זה לא שאין כוונות טובות, אבל בפועל זה מה שראיתי. ולא ניכנס לזה שכל נציג בועדה המחוזית מרוכז בטיקט הטכנוקרטי הקטן שאותו הוא מייצג והדיון כולו רחוק מאוד מהעיסוק בתכנון ויותר בעיסוק במספרים שרירותיים.

  2. יואב שאיננו לרמן הגיב:

    אז אין אינטגרטור לכלל המערכת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s